עם התקדמות המחקר בתחום התודעה מתברר כי היא אינה מבצר סגור, כי אם רשת פתוחה הפועמת בסנכרון מתמיד עם האנשים סביבנו. הבנה זו כרוכה באחריות לאופן שבו המחשבות, הרגשות והתגובות שלנו משפיעים ישירות על המארג האנושי, ולצד זאת, היא מייצרת גם הקלה והזדמנויות.
אם תעצרו לרגע ברחוב סואן ותביטו בעוברים ושבים, כנראה שהקול הפנימי בראשכם ילחש לכם שאתם פרט עצמאי נפרד. אתם אוחזים במחשבות שלכם, ברצונות הפרטיים, בזיכרונות השמורים רק לכם ובמבט הייחודי שלכם על העולם. כולנו חונכנו להאמין שהתודעה היא רכושו הפרטי של כל אחד מאיתנו, ואולי חשוב מכך – ככה אנו חווים את העולם. אלא שבכל פעם שאנחנו משוחחים עם חבר, משתפים פעולה בעבודה או מתמזגים בקהל מתברר שהמבצר שלנו למעשה פתוח, והמחשבות שלנו עשויות להיות חלק מזרם רחב בהרבה.
ככל שבוחנים את היציאה מגבולות 'האני' ומסתכלים על הניואנסים של החברה, מגלים שהתודעה שלנו אינה נחלה בלעדית. היא זורמת, מושפעת ומשפיעה, כשכל מוח בודד הוא חלק בתוך מערכת קולקטיבית רחבה.
בניסיון להבין כיצד התפיסה הפרטית נארגת לתוך המכלול, מומלץ להתחיל במונח 'תודעה חברתית'. במאגר המידע האקדמי Ebsco היא מוגדרת כ"מודעות של אדם לקשר שלו לקבוצה ולחברה הרחבה יותר. [היא] קשורה קשר הדוק למודעות עצמית, כאשר היבטים פנימיים וחיצוניים כאחד משפיעים על האופן שבו אנשים תופסים את עצמם ואת מערכות היחסים שלהם עם אחרים".
לפי המאגר, מחקרים בתחום זה המבוססים על פסיכולוגיה ואנתרופולוגיה, מראים שתודעה חברתית מתחילה להיטוות כבר בילדותנו המוקדמת דרך אינטראקציות משפחתיות, ומתפתחת דרך חוויות עם עמיתים, מערכת החינוך ומעורבות קהילתית. המחקרים מוכיחים שהמארג המשותף הזה יכול להשפיע רבות על ההתפתחות האישית כמו גם על פעולות קולקטיביות – הבנה חיונית כיום במערכות אכיפת חוק, בריאות וחינוך, שכן היא מבהירה עד כמה החלטות שנראות לנו עצמאיות מונעות למעשה מהטיות ומהדים של הסביבה, כמו למשל בעת התפרצות של מהומות אלימות.
התודעה שלנו לא נוצרת בוואקום
מי שזיהה את הכוח הבלתי-נראה הזה כבר בשחר הפסיכולוגיה החברתית היה פרופסור גבריאל טארד, חוקר צרפתי שהתבונן בדינמיקה של המונים והציע כי הלכידות החברתית נשענת על מנגנון עדין של 'הצעה-חיקוי' (suggestion-imitation). לתפיסתו, אנשים הנמצאים בתוך קבוצה מאמצים הלך רוח משותף המוזן מרגשותיו של היחיד, ומתפשט עד לכדי מצב המזכיר היפנוזה קבוצתית. את התופעה כינה 'סומנמבוליזם חברתי'. המנגנון הזה מוביל אנשים לפתח 'תודעה קבוצתית', שגוברת על המחשבות ועל דפוסי ההתנהגות הרגילים של הפרט, וזאת מתוך מטרה לשמר ולפתח את המבנה החברתי.
המודל שפיתח –'אינטר-פסיכולוגיה' (Interpsychology) – מציע שבני האדם אינם יחידות מבודדות, אלא נקודות מפגש בין קווי חיקוי מגוונים. "האמונות והצרכים שלנו מושפעים מאנשים אחרים בסביבתנו באמצעות השפעה אינטר-פסיכולוגית", הוא כתב, והסביר: "החברה היא רשת של פעולות בין-רוחניות, מצבים מנטליים הפועלים זה על זה בדרכים ספציפיות […] רצונות ואמונות מתפשטים באמצעות אינטראקציה חברתית זו, בתהליך של המצאות או חידושים תקופתיים המתפשטים בחברה דרך חיקוי עוקב של הרעיון החדש; הם מגיבים זה לזה בדומה לאדוות בבריכה הנוצרות כאשר שתי אבנים מוטלות לתוכה בנקודות שונות".
התודעה, על פי טארד, נעה בינינו לא רק במילים, אלא בשפת גוף, במחוות ואפילו בסימנים הקלים ביותר של הבעות הפנים.
אם טארד העניק לנו את דוגמת האדוות בבריכה, הסוציולוג האמריקאי צ'ארלס הורטון קולי מציע 'להיכנס לאולם קונצרטים'. במאמר שפרסם בכתב העת של אוניברסיטת שיקגו, הוא מסביר כי התודעה היא מכלול אורגני המורכב מאישיויות הפועלות בשיתוף פעולה, בדומה לאופן שבו המוזיקה של תזמורת מורכבת מצלילים שונים אך קשורים זה לזה. "איש לא יחשוב שזה נחוץ או סביר לחלק את המוזיקה לשני סוגים – זו הנוצרת על ידי המכלול כולו וזו הנוצרת על ידי כלים ספציפיים – וכך גם אין שני סוגים של תודעה: החברתית והאינדיבידואלית".

תודעה אישית היא כמו כלי נגינה אחד בתזמורת. מה שנחשב למוזיקה הוא סך הצלילים האינדיבידואליים. צילום: Alex Cooper on Unsplash
קולי מאמין שהחיפוש אחר תודעה בודדת ומנותקת עומד בסתירה למדע המודרני, שבו הפרט לעולם אינו באמת נפרד – זאת מכוח הידע ההולך וגדל שלנו על תורשה והשפעה (סוגסטיה). "ידע זה מבהיר יותר ויותר שכל מחשבה שלנו קשורה למחשבותיהם של אבותינו ושל הסובבים אותנו, ומבעדם – למחשבותיה של החברה כולה", הוא כותב, "זוהי גם התפיסה היחידה העולה בקנה אחד עם נקודת המבט הכללית של המדע המודרני, שאינו מכיר בקיומו של דבר-מה מבודד בטבע. כאשר אנו חוקרים את התודעה החברתית, אנו פשוט ממקדים את תשומת לבנו בהיבטים ובקשרים רחבים יותר, ולא באלה הצרים יותר המאפיינים את הפסיכולוגיה הרגילה".
את ההוכחות לכך שקיימת תודעה חברתית קולקטיבית נועץ קולי ברכיבים משותפים מיסודם, כגון שפה ומיומנויות טכניות שאנו רוכשים, הממשל והמוסדות המשותפים וכן תהליכים חברתיים רחבים יותר, כמו התקדמותן ושקיעתן של אומות ותרבויות.
לתפיסתו, לא ניתן באמת להפריד בין התודעות: "התודעה החברתית – או המודעות לחברה – אינה ניתנת להפרדה מהמודעות העצמית; שכן קשה לנו לחשוב על עצמנו מבלי להתייחס לקבוצה חברתית כלשהי, ומאידך, קשה לחשוב על הקבוצה מבלי להתייחס לעצמנו. שני הדברים כרוכים זה בזה, ומה שאנו מודעים לו באמת הוא מכלול אישי או חברתי מורכב במידה זו או אחרת, אשר בו מודגש לעיתים ההיבט הפרטיקולרי ולעיתים ההיבט הכללי".
כולנו משתמשים בזיכרון של אחרים
לאורך המאה העשרים התקיים השיח המדעי בנושא התודעה הקולקטיבית בעיקר במישורים תיאורטיים וסוציולוגיים. ואולם בשנים האחרונות מדעי המוח מספקים לו נדבך פיזיולוגי מרתק. פרופסור אורי חסון ועמיתיו מאוניברסיטת פרינסטון שבארה"ב קוראים לשנות מן היסוד את הדרך שבה אנו חוקרים את המוח. במקום להתבונן במוח כ'אי בודד', הם מציעים לעבור למערכת התייחסות מרובת מוחות.
במאמר שחיברו הם טוענים כי "במקרים רבים, התהליכים העצביים במוח אחד מקושרים לתהליכים העצביים במוח אחר באמצעות העברת אות דרך הסביבה […] מה שמוביל להתנהגויות משותפות מורכבות שלא היו יכולות להופיע בבידוד". החוקרים טובעים את המונח 'צימוד מוח-למוח' ומסבירים כי מדובר במעין תקשורת אלחוטית. בין אם מדובר בשליטה בשפה, בריקודי זוגות, בחיזור או בתיאום עבודה קבוצתית – המוח שלנו מתקשר עם המערכת המוטורית והתפיסתית של האחר דרך קול, אור, מגע ומחוות, ומחולל קוגניציה שפשוט אינה יכולה להתקיים בבידוד.
"בין אם מדובר בשליטה בשפה, בריקודי זוגות, בחיזור או בתיאום עבודה קבוצתית – המוח שלנו מתקשר עם המערכת המוטורית והתפיסתית של האחר דרך קול, אור, מגע ומחוות, ומחולל קוגניציה שפשוט אינה יכולה להתקיים בבידוד".
הם מבהירים שההתמקדות הדומיננטית באנשים בודדים, הנהוגה בפרדיגמות של מדעי המוח הקוגניטיביים, מטשטשת את הכוחות הפועלים בין מוחות כדי לעצב התנהגות. "עם כל כך הרבה יכולות קוגניטיביות הצצות מהמרחב הבין-אישי, לא ניתן להשיג הבנה מלאה של התהליכים הקוגניטיביים במוחו של אדם יחיד מבלי לבחון ולהבין את האינטראקציות בין פרטים".
אחת ההוכחות המבריקות והיומיומיות ביותר לתודעה משותפת מגיעה ממחקריו של הפסיכולוג החברתי דניאל וגנר על תיאוריית 'הזיכרון הטרנסאקטיבי' (TMS). וגנר החיה את רעיון 'תודעת הקבוצה' שהגו הפילוסופים רוסו והגל בעבר, והראה כי קבוצות אינן רק נאספות יחד – הן חושבות וזוכרות במשותף.
המחקרים שלו ושל עמיתיו עסקו ב-TMS המשמש לניתוח תודעת הקבוצה ומוכיח שהמוח האנושי אינו פועל במבודד כי אם כחלק מתודעה משותפת, והוא גדול בהרבה מסך חלקיו. כשאנחנו חברים ברשת אנושית – משפחה, צוות בעבודה או זוגיות – חלק ניכר ממה שאנחנו יודעים כלל לא שמור בראש שלנו, אלא בראשם של האנשים שמסביבנו.

חלק מהפרטים של חוויות שעברנו מאוחסנים במוחות האנשים שאיתם עברנו את החוויות הללו. צילום: Pav-Pro Photography Ltd / shutterstock
מנגנון הזיכרון המשותף מבוסס על שלושה שלבים מרכזיים:
קידוד ומשא ומתן: כשהקבוצה נתקלת במידע חדש, מתרחש תהליך בלתי מוצהר של חלוקת עבודה. לעיתים זו הוראה ישירה ("תזכור את המספר הזה"), ולעיתים משא ומתן שקט על תחומי אחריות ("מי מאיתנו זוכר תאריכים, ומי אחראי על ניווט?"). המידע מעובד ומתורגם ישירות לשפה שהקבוצה כולה מסוגלת לאחסן.
אחסון וניהול מיקומים: בדיוק כמו מרצה באוניברסיטה שלא מנסה לשנן ספרייה שלמה, אלא מחזיק בראש בעיקר 'אינדקס' שמכוון אותו לספר הנכון, כך אנחנו משתמשים באנשים אחרים כמתקני אחסון חיצוניים. הקיבולת הפנימית שלנו מוקדשת לא לידע עצמו, אלא לידיעה אצל מי הידע נמצא.
שליפה בדיאלוג: כשיש צורך בשליפת מידע, מתחילה דינמיקה של פינג-פונג. בוס ששואל מזכירה לגבי תיקייה אבודה, או בני משפחה שמשלימים יחד פרטים מחופשת הקיץ, מגיעים לפתרון שלא היה נגיש לאף אחד מהם לבדו. הזיכרון נשלף ומתגבש הודות לגירוי ההדדי ולאינטראקציה בזמן אמת.
יתרה מכך, המחקרים מראים כי הידיעה מה אחרים יודעים משנה ישירות את הביצועים הקוגניטיביים של הפרט: אנשים לוקחים אחריות על זיכרון של תחום מסוים רק כשהם יודעים שלפרט שלצידם אין מומחיות בו. הקוגניציה האישית מתאימה את עצמה לפי המעטפת החברתית.
מודל הזיכרון הטרנסאקטיבי מציע שזיכרון קולקטיבי אינו מאוחסן במוחו של אדם א' ולא במוחו של אדם ב' – וגם לא בתווך הפיזי שביניהם. זוהי מאפיין מתהווה (Emergent Property) של המערכת כולה. הזיכרון נוצר תוך כדי הדיאלוג והסנכרון, בדיוק כפי שמנגינה אינה קיימת באף תו בודד אלא בחיבור ביניהם.
"הידיעה מה אחרים יודעים משנה ישירות את הביצועים הקוגניטיביים של הפרט: אנשים לוקחים אחריות על זיכרון של תחום מסוים רק כשהם יודעים שלפרט שלצידם אין מומחיות בו. הקוגניציה האישית מתאימה את עצמה לפי המעטפת החברתית".
במצב זה עיצוב התפיסה האישית נעשה על ידי הקבוצה: ברגע שמערכת כזו פועלת, היא מכתיבה מה הפרט יזכור, במה הוא יתמקד ומה הוא יתפוס כנכון – גם כשהוא נמצא לבדו, מחוץ להקשר הקבוצתי.
אחת הראיות החזקות לכך שהזיכרון והתודעה משותפים, על פי וגנר, מתקבלת במקרים שבהם אחד מחברי הקבוצה לוקה בזיכרונו – למשל בן הזוג שחלה באלצהיימר – כשהאפשרות לאחזר מידע באמצעותו, נעלמת. "אובדן הזיכרון הטרנסאקטיבי מרגיש כמו אובדן חלק מהמוח של האדם עצמו".
כשאנחנו מבינים שהתודעה שלנו אינה 'קופסה סגורה' אלא רשת פתוחה, דינמית ומשותפת, אנו לוקחים על עצמנו אחריות גדולה. אם המחשבות, הרגשות והתגובות שלנו מדביקים ומצמדים מוחות אחרים, הרי שכל הבעת פנים, טון דיבור או הקשבה נדיבה משנים אקטיבית את הפיזיולוגיה והתודעה של הסובבים אותנו, וגם אם בקנה מידה קטן, את הרשת האנושית ככלל. אם אנחנו המשך של הרשתות הקודמות לנו, הרי שהבחירות שלנו מעצבות את הרשת העתידית.
אבל מצד שני, משהו בתפיסת החיים שלנו יכול להירגע ולהשתחרר. אנחנו לא אמורים להחזיק את כל הידע, הניסיון או התשובות לבדנו. המשקל שמונח על כתפינו מתחלק בטבעיות עם האנשים שמקיפים אותנו – בבית, בעבודה ובקהילה. ומעבר לזה, ההבנה ששניים שחושבים יחד אינם פשוט שני מוחות, אלא מערכת שלישית חדשה לחלוטין, פותחת לנו הזדמנויות יצירתיות או פשוט מאפשרת להתרענן מהמוכר והידוע.
תמונת כותרת: George Dagerotip on Unsplash
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
הייתכן שאנו מסוגלים להבין את עצמנו רק בתיווך חיצוני?
התועלת הבריאותית של שירה משותפת – והמדע שמסביר גם את האפקט הטרנסצנדנטלי שלה
יכולת אישית עדיפה על קשרים שטחיים – אשליית הנטוורקינג ויתרונם של השקטים