מדוע כמעט-הצלחה כואבת יותר מכישלון מפואר

ככל שאנו קרובים יותר להצלחה, כך ההחמצה מרגישה עוצמתית יותר. אבל אם התוצאה הסופית זהה, מה זה משנה אם היינו מאוד קרובים או רחוקים בפער עצום? במקרים שבהם הפספוס נובע מגורמים שאינם בשליטתנו, כדאי להתעכב על השאלה הזו.

דניאל דותן | 28 אוקטובר, 2026

כבני אדם, לא מעט פעמים אנחנו מחמיצים הזדמנויות. אבל מדוע טיסה שפספסנו בחמש דקות מרגישה גרוע בהרבה מאיחור של שלוש שעות? ולמה פספוס של מספר אחד בטופס הלוטו המנצח נחווה כאסון בהשוואה לפספוס של חמישה מספרים? הרי בסופו של דבר, בשני המקרים אנחנו נשארים על הקרקע, ובשני המקרים לא זכינו בפרס. אז איך זה שמשמעותי לנו באיזה הפרש היה הפספוס, אם התוצאה זהה בסוף – בייחוד במקרים שבהם הפספוס נובע מגורמים חיצוניים, כמו פקק בלתי צפוי?

אנו סרים למרותו של דפוס פסיכולוגי לכאורה לא רציונלי: ככל שהיינו קרובים יותר להישג, כך הפספוס שלו נחווה אצלנו באופן חזק יותר. המפתח להבנת המנגנון טמון למעשה ב'סיפור' שהמוח שלנו בורח לתוכו ברגע שזה קורה, ואינו קשור כלל למציאות העובדתית.

הפרופסורים דניאל כהנמן ודייל טי. מילר ערכו מחקרים ממושכים לגבי האופן שבו המוח שלנו מבסס נורמות (מצבים נורמליים), וכתוצאה מהם פיתחו במשותף את תורת הנורמות.

כשהמוח נכנס לספירלת ה'מה אילו?'

התיאוריה גורסת שהמוח בונה את ה'נורמה' – מידת הנורמליות – של האירוע בדיעבד. הפרשנות של המציאות נעשית על בסיס 'דמיון נגדי' (Counterfactuals), כאשר ברגע האירוע המוח מייצר תרחישים חלופיים והיפותטיים לשאלה 'מה היה קורה אילו דברים היו מתפתחים מעט אחרת'. אחד מהעקרונות המרכזיים של התיאוריה קובע כי ככל שהקרבה לאירועים חלופיים גדולה יותר, כך הרגשות נחווים חזק יותר; כלומר, תגובות רגשיות כמו תסכול, חרטה או אשמה לא נובעות מהתוצאה הסופית בלבד, אלא ממידת הקלות שבה המוח מצליח להרכיב בראש תרחיש חלופי מוצלח יותר. מסיבה זו, פספוס 'קטן' יותר נחווה אצלנו בעוצמה גבוהה בהרבה מפספוס גדול.

כדוגמה לכך, הם מציגים במאמר את פספוס הטיסה: האירוע של איחור בשלוש דקות מגייס באופן מיידי נורמה חלופית נגישה מאוד: 'אילו הפקק היה מתקצר בכמה דקות בלבד, הייתי על המטוס'. הקלות שבה המוח בונה את האלטרנטיבה הנגדית לאחר מעשה היא זו שגורמת לאירוע להרגיש 'לא נורמלי' ומעוררת תגובה רגשית עזה. חשיבה נגדית כלפי מעלה מבטאת תפיסה שדברים יכלו להסתיים טוב יותר לו היינו מבצעים בחירות שונות. למוח לא משנה שאין לנו דרך להוכיח שדברים היו מסתדרים לו היינו בוחרים אחרת.

האופן שבו החמצה קטנה מעוררת בנו רגשות קשים בהרבה, לעומת החמצה משמעותית, נוכח מאוד ברגעי השיא של בני אדם. במחקר בנושא חשיבה נגד-עובדתית שערכו סקוט מאדי, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת שיפנסבורג בפנסילבניה לצד חוקרים נוספים, נותחו תגובותיהם של זוכי מדליות ארד וכסף באולימפיאדת 1992. נמצא כי מדליסטים שזכו בארד נטו להיות מאושרים יותר ממדליסטים שזכו בכסף, למרות – ולמעשה בגלל – שמדליית כסף מייצגת זכייה גבוהה יותר.

"באולימפיאדת 1992 נמצא כי מדליסטים שזכו בארד נטו להיות מאושרים יותר ממדליסטים שזכו בכסף, למרות – ולמעשה בגלל – שמדליית כסף מייצגת זכייה גבוהה יותר".

המחקר אישש שתגובותיהם הרגשיות של אנשים לאירועים מושפעות ממחשבותיהם על 'מה שיכול היה להיות'. המחברים מייחסים תוצאות אלה לעובדה שהחלופה הנגדית המשכנעת ביותר עבור מדליסט הכסף היא זכייה בזהב, בזמן שעבור מדליסט הארד, החלופה היא לסיים ללא מדליה.

מדוע שמדליסט כסף יתמקד בפספוס וזוכה ארד – בהצלחה? הדינמיקה היא כזו שבין כסף לזהב עלול להפריד לפעמים שבריר שנייה, או עשירית נקודה בציון וכן הלאה. אבל בין ארד לזהב מפרידה מדליית הכסף. ייתכן כי זו הסיבה שזוכי הארד משווים למטה ושמחים על שנכנסו לפודיום, ואילו זוכי הכסף משווים למעלה בהתאם לתורת הנורמות – מה אילו?

כבר בסוף המאה ה-19 התייחס לנושא הפסיכולוג והפילוסוף האמריקאי ויליאם ג'יימס, שהסביר את המוטיבים הנפשיים העומדים בלב עוצמת רגשות ההחמצה. בספרו עקרונות הפסיכולוגיה מ-1892 כתב: "אז יש לנו את הפרדוקס של אדם שמושפל למוות משום שהוא רק המתאגרף השני או החותר השני בעולם. העובדה שהוא מסוגל לנצח את כל אוכלוסיית העולם מינוס אחד זה כלום; הוא 'התאמץ' לנצח את אותו אחד; וכל עוד הוא לא עושה זאת, שום דבר אחר לא נחשב. הוא נחשב בעיני עצמו כזה שלא ניצח. אולם, אותו בחור קטן, שכולם יכולים לנצח, לא סובל מצער על כך, שכן הוא מזמן נטש את הניסיון 'לשאת את הקו הזה'".

קשה להימנע מהמחשבה שיכולנו להספיק לטיסה אם רק רמזור אחד בדרך היה ירוק במקום אדום. צילום: Ahmed on Unsplash

ג'יימס ממשיך ומסביר: "בלי ניסיון לא יכול להיות כישלון; בלי כישלון אין השפלה. לכן, תחושת העצמי שלנו בעולם הזה תלויה לחלוטין במה שאנו מכוונים את עצמנו להיות, ובמה שאנו עושים. היא נקבעת על ידי היחס בין המציאות שלנו ובין הפוטנציאל המשוער שלנו".

הפתרון שהציע לצורך הפחתת העוצמה הרגשית הנוצרת מהפספוס, מבוסס על המשוואה שלו: הערכה עצמית = הצלחה חלקי יומרות. לפיכך הוא טוען שניתן לווסת את הרגשות הללו הן על ידי הקטנת המכנה (יומרות) והן על ידי הגדלת המונה (הצלחה): "ויתור על יומרות הוא הקלה מבורכת כמו סיפוקן; ובמקום שבו האכזבה בלתי פוסקת והמאבק אינסופי, זה מה שאנשים תמיד יעשו". בנוסף הוא דוגל בגישה הסטואית המקדשת חוסן, שליטה עצמית וקבלת המציאות כפי שהיא, ורואה באימוץ הגישה גם כן פתרון. לדבריו, הקבלה הסטואית לשביעות רצון הייתה לנשל את עצמך מראש מכל מה שהיה מחוץ לכוחותיך: "אם אני סטואי, הדברים הטובים שאני לא יכול לנכס לעצמי מפסיקים להיות הדברים הטובים שלי".

ד"ר מלאני גרינברג, פסיכולוגית, סופרת ומרצה אמריקאית, מציעה ב-Psychology Today הסבר אבולוציוני לתחושות התסכול והכעס שמייצרות ה'החמצות במילימטר' וכן פתרונות מעשיים. "לחרטה, כמו כל הרגשות, יש תפקיד בהישרדות. זוהי דרכו של מוחנו לומר לנו לבחון שוב את הבחירות שלנו – איתות לכך שפעולותינו עלולות להוביל לתוצאות שליליות". היא מסבירה שהחרטה נובעת ממנגנון החשיבה הנגדית. "ככל שקל יותר לדמיין תוצאה אחרת, כך גדל הסיכוי שנתחרט על ההזדמנות שהוחמצה". לדבריה, מחקרים מראים שחרטה יכולה לגרום ללחץ כרוני, המשפיע לרעה על תפקוד מערכת ההורמונים ומערכת החיסון. "חרטה פוגעת ביכולת להתאושש מאירועי חיים מלחיצים על ידי הארכת טווחם הרגשי לחודשים, שנים או חיים שלמים". תוצר האבולוציה הזה, מתברר, אינו מבחין בין החמצות שבשליטתנו ובין אלו שלא.

להשתחרר ממלכודת ה'מה אילו?'

אם המוח שלנו מתוכנן לייצר תסכול רב מהחמצות קטנות, השאלה היא כיצד נוכל לווסת את העוצמה הרגשית ולהשיב לעצמנו את הפרספקטיבה. בייחוד כאשר הגורמים שהביאו להחמצה לא היו בשליטתנו כלל.

הפתרונות המעשיים שמציעה גרינברג להפחתת חרטה בגין פספוס מתחילים בחשיבה אופרטיבית, שגם היא סטואית בבסיסה: "רתמו את ההיבטים הפונקציונליים", היא כותבת ומסבירה: "אם אין מה לעשות כדי לשנות את המצב, שחררו אותו […] מצאו דרך לסלוח לעצמכם ולשחרר אותו. אתם יכולים לחשוב מה הייתם אומרים לאדם אהוב באותו מצב כדי לגרום לו להרגיש טוב יותר. לרוב האנשים קל יותר לסלוח לאחרים מאשר לעצמם".

"המוח מייצר תחושת תסכול חזקה יותר ככל שפוחת המאמץ הנוסף או השינוי ההתנהגותי שהיה דרוש מאיתנו כדי להגיע ליעד".

דרך נוספת שהיא מציעה לצורך הפחתת התחושות השליליות היא מינון עוצמת רגשות האשמה. "ודאו שאתם לא לוקחים יותר מדי אשמה. שקלו את הנסיבות שייתכן שהקשו על קבלת החלטות טובות באותו מקרה ספציפי, או את העובדה שהיה לכם ידע מוגבל באותו זמן. אולי הייתם צריכים לקבל החלטה מהירה תחת לחץ זמן או שהתמודדתם עם מספר לחצים".

אמצעי אחרון להשתחרר מלפיתת ה'כמעט הצלחה' מציעים פרופסור דיוויד ר. מנדל מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת יורק ועמיתיו. במאמר הפסיכולוגיה של חשיבה נגדית הם מסבירים את האופן שבו מודל חשיבה של 'מה אילו' עשוי להיות גם חיובי ולתרום לוויסות תגובות רגשיות. 'חשיבה נגד-עובדתית כלפי מטה', כפי שהם מציינים, היא מודל שהוצע כדי לגרום לאנשים להרגיש טוב יותר לגבי המציאות, באמצעות בחינת האפשרויות השליליות שבהן האירועים היו יכולים להתפתח לו בחרו אחרת. הם מבהירים כי באמצעות הרהור בדרכים המגוונות שבהן המציאות הייתה יכולה להתפתח, אנשים מסיקים לעיתים קרובות שתוצאות בעלות משמעות אישית היו חייבות להתרחש כפי שקרו – כלומר 'מסיבה טובה'.

חשוב בכל זאת לעמוד על הפרדה בין תרחישים שבהם הייתה לנו שליטה לעומת כאלה שלא. המוח מייצר תחושת תסכול חזקה יותר ככל שפוחת המאמץ הנוסף או השינוי ההתנהגותי שהיה דרוש מאיתנו כדי להגיע ליעד. המטרה היא לעבור את הסף הזה באירועים עתידיים ולהיפטר מהתסכול. הבעיה היא שהמוח לא יודע לנתק את הרגש ממצבים שבהם ההחמצה לא תלויה בנו. ושם כנראה נמצאת עבודה חשובה לא פחות עם עצמנו. אז, כשם שאנו משתמשים בדמיון לבנות תרחישים אפשריים, אולי נוכל להשתמש בו כדי לדמיין שאנו חיים במציאות דטרמיניסטית, שבה דבר לא יכול היה לקרות אחרת.

תמונת כותרת: Molly the Cat on Unsplash