אנשים שחיים על הקצה נתפסים הרבה פעמים כמי שמחפשים לברוח ממשהו, שמחליפים התמודדות עם החיים האמיתיים במנות של אדרנלין. ואולם, מתברר שדחיפת המעטפת של החוויה האנושית – קרי מתיחת הגבולות של עצמנו – לא רק שאינה מתחמקת מהאתגרים, היא מכינה אותנו טוב יותר לצלוח אותם.
בזמן שבנות גילה בילו את זמנן במפגשים חברתיים, בשופינג ובבתי קפה, טיפסה הת'ר סוואן בשנת 2015 על פסגה בגובה של כ-6,600 מטר בהימלאיה. זה כשלעצמו מבחן עילאי לסיבולת האנושית, אבל לא הטיפוס עצמו היה מטרתה. היא העפילה לשם כדי לבצע קפיצת בסיס, שזה כמו צניחה חופשית, רק מהקרקע במקום ממטוס.
סוואן היא טייסת חליפת כנפיים שוברת שיאים, והיא היחידה בעולם שזינקה מההר הזה. כיום היא מרצה מבוקשת, מחברת שלושה ספרים ועשרות מאמרים וצילומים בעיתונות העולמית, ומופיעה בסרטים דוקומנטריים המציינים את הישגיה, ביניהם טיסה בחליפת כנפיים על פני הגרנד קניון, על פני הר רוסמן באנטרקטיקה ובאזורים רבים ברחבי אוסטרליה.
בריאיון ל- Daily Mail היא הסבירה מה מאפשר לה לעסוק בפעילויות האקסטרים: "אני פשוט יודעת איך לנהל את הפחד, ולהפריד בין מה שאני יודעת שאני יכולה לעשות לבין סתם פחד".
הסיפור של סוואן מציג תמונה סטריאוטיפית למדי של ספורטאי אקסטרים: אנשים במרדף אחרי אדרנלין. אבל יש משהו באסופת ההישגים הייחודית הזו שמעורר את התהייה האם הצורך שלהם מסתכם בהתגברות נקודתית על פחדים? הרי אם נהיה כנים, נדרש קצת יותר מאומץ כדי להגיע להימלאיה, ואת מנת הריגוש אפשר להשיג גם בקפיצה ממטוס. לשם מה לעבור דרך חתחתים וסיוט לוגיסטי, כשאפשר לסכם את הכול בטיסה של רבע שעה?
הייתכן שיש משהו מעבר לכיבוש פסגות, מילולית ומעשית, ששולח אנשים להתנסויות קיצון? מה עוד יכול להיות שדוחף אנשים לחיות בקצה? רמז נמצא באתר של סוואן ושל בעלה, ד"ר גלן סינגלמן, שם כתוב כי הם תומכים נלהבים באורח חיים הממטב בריאות, כושר, חוסן רגשי ומרדף אחר הפוטנציאל האישי.
הרחבת מסגרת האפשרי מחזקת עמידות
אכן, אחת התיאוריות המסבירות את המרדף אחר חוויות קיצון היא ש'חיים על הקצה' מפתחים את החוסן שלנו, בדומה לעיקרון ההורמזיס – חשיפה להתנסויות קיצון כדי לפתח חוסן גבוה וארוך טווח.
המונח 'הורמזיס', על פי מאמר בכתב העת של הספרייה הלאומית לרפואה בארה"ב, מתאר תהליך שבו חשיפה למינון נמוך של חומר כימי או גורם סביבתי המזיק במינונים גבוהים יותר גורמת להשפעה אדפטיבית על התא או על האורגניזם.
במאמר אחר שפורסם בכתב העת מסבירים החוקרים כי "כל האורגניזמים החיים צריכים להסתגל לתנאים קשים המשתנים ללא הרף כדי לשרוד". לדבריהם, "חשיפה קודמת למינונים נמוכים של פגיעה מגינה מפני מינון גבוה יותר, בדרך כלל מזיק או קטלני של אותו גורם לחץ".
וזהו אותו הרעיון שעומד בבסיס נסיוב נגד ארס.
במובן מסוים, האפקט הזה מתקיים גם בנפש האדם. אנחנו מכירים אותו בטיפול בחשיפה, אבל מתברר שיש לו צד פחות מוכר: מתיחת הגבולות באופן שעלול לסכן אותנו עשויה לפתח את החוסן שלנו לטווח הארוך.
מחקר שבחן את ההיבטים השונים של ספורט אתגרי, ובמיוחד את השפעתו על בריאות הנפש, מצא כי לצד ההיבטים השליליים כמו פציעות, התמכרות לאדרנלין, שחיקה רגשית ובעיות קוגניטיביות, סוג זה של ספורט ממלא תפקיד חיוני בחייהם של העוסקים בו, ומשפיע באופן חיובי על בריאותם הנפשית והפיזית: "חלקם עשויים לרצות למצוא יצירתיות, לאזן את עצמם רגשית או להשיג הגשמה עצמית, בעוד שאחרים מחפשים דרכים להעז וללמוד", מציינים החוקרים בדוח המחקר. "ספורט אתגרי משפר רגשות, מפחית מתח ומגביר את החוסן הרגשי. הוא גם מספק אמצעי לפיתוח קשרים באמצעות פעילות".
"הנטייה הרווחת בחברה היא לחשוב שאנשים המטפסים על צוקים תלולים, רצים אולטרה-מרתון או מבצעים תמרונים מסוכנים במרוצי מכוניות, הם רדיקלים, פזיזים וחסרי אחריות. ואולי יותר מכל, משתמשים בסיכון חיים כדי לברוח מהחיים. אבל לא בטוח שזה כל כך מדויק".
הנטייה הרווחת בחברה היא לחשוב שאנשים המטפסים על צוקים תלולים, רצים אולטרה-מרתון או מבצעים תמרונים מסוכנים במרוצי מכוניות, הם רדיקלים, פזיזים וחסרי אחריות. ואולי יותר מכל, משתמשים בסיכון חיים כדי לברוח מהחיים. אבל לא בטוח שזה כל כך מדויק.
"למרות שקהילת הספורט האקסטרים נתפסה באופן היסטורי כמחפשי ריגושים עם משאלת מוות, מחקרים הראו שהכללות אלו בדרך כלל אינן מדויקות", מסביר הפסיכולוג האוסטרלי דוקטור אריק בריימר, המתמחה בחקר ספורט אתגרי. בכתבה באיגוד האמריקאי לפסיכולוגיה הוא טוען כי "אנשים שמשתתפים בספורט זה בילו בדרך כלל זמן רב באימונים ובהכנה להבנת הסביבה. ייתכן שהם עושים משהו מסוכן ועשויים לחוות פחד, אך אין זה בהכרח אומר שהם לוקחים סיכונים טיפשיים בזמן ביצוע הפעילויות".
הפסיכיאטר המשפטי אריק מונסטריו, מרצה בכיר באוניברסיטת אוטגו בניו זילנד, מצטרף לדבריו של בריימר, באותה כתבה, ומציג גם ראיות מחקריות. מונסטריו חקר את תכונות האישיות של קופצי בסיס ומטפסי הרים בעלי ניסיון של לפחות 5 שנים ומצא שהם היו מאורגנים באופיים, בעלי יכולת כיוון עצמי וממושמעים. "סיכון אינו המוטיבציה העיקרית, אלא משהו שדוחף אותם להתמקד ולהשיג שליטה בפעילויותיהם" הוא אמר.
גלים מגמדים את הגולשים בנאזרה, פורטוגל. הצופים הם חלק קטן אבל עקבי מתהליך דחיפת גבולות קולקטיבי של המין האנושי. צילום: Oleksiy Snyezhynskyy / shutterstock
מה שכן מהווה מניע נפוץ עבור הספורטאים האתגריים הוא פיתוח חוסן, כפי שהתגלה במחקרים. פרופסור סוזן הוג' מקנזי, פסיכולוגית ספורט באוניברסיטת אוטגו בניו זילנד, שהתראיינה אף היא לכתבה, הציגה מחקרים שערכה לבחינת המוטיבציות של אנשים שמשתתפים בפעילויות אקסטרים, כמו סקי שטח וטיפוס צוקים. היא וצוותה מצאו שהשאיפה העיקרית של אותם אנשים הייתה ללמוד להיות גמישים ועמידים. במחקר אחר מציינים החוקרים כי "השתתפות בספורט אתגרי יכולה לעורר רגשות חיוביים וחוסן, ולהקל על פיתוח מיומנויות ויכולות פיזיות התומכות בשגשוג בחיי היומיום".
במילים אחרות, האנשים האלה יוצאים אל הקצוות לא במטרה לברוח מהחיים, אלא כדי לחזור אליהם חזקים יותר.
הבחירה המודעת באי-נוחות
לא רק ספורט, כל מתיחת הגבולות עד לקצה, כשהיא נעשית באופן מנוהל ואחראי, עשויה לתרום לחוסן הנפשי שלנו. כפי שטוענים פסיכולוגים בכתבה ב-The Economic Times, רוב האנשים מנסים, מטבע הדברים, להימנע ממצבים שגורמים להם אי-נוחות, פחד וחוסר ודאות, כיוון שאלו נתפסים ברוב המקרים כ'סימני אזהרה' המורים לנו לקחת צעד לאחור. ואולם, לדבריהם, חלק מהצמיחה האישית המשמעותית ביותר מתרחשת דווקא כשאנשים עושים את ההיפך: "החל מהרשמה למרתון ועד דיבור בפומבי, ביצוע מבחן קשה או פשוט ניהול שיחה קשה, כניסה מרצון לאי-נוחות יכולה לחשוף יכולות שנותרות נסתרות כאשר החיים נשארים צפויים".
לדברי הפסיכולוג ורץ האולטרה ניק הולטון, המצוטט בכתבה, אי-נוחות קיצונית אינה תמיד משהו שיש להימנע ממנו. "במצבים מסוימים, היא יכולה להפוך לנתיב לביטחון עצמי, חוסן וגילוי עצמי גדולים יותר", הוא אומר, ומציין כי אלו חלק מהסיבות לכך שאנשים נמשכים לעיתים קרובות לאתגרים שדוחפים אותם מעבר לגבולות הנתפסים שלהם.
"לא כל החוויות המהנות הן נוחות. בפסיכולוגיה, יש אנשים שמתייחסים לחוויות תובעניות אך בסופו של דבר מתגמלות כ'כיף מסוג 2'. אלו פעילויות שעשויות להרגיש קשות ברגע אך הופכות למספקות מאוד לאחר מכן".
הולטון שיתף מעולמו האישי, וציין כי היה זמן שבו ריצה של כ-60 ק"מ במדבר נתפסה בלתי מציאותית לחלוטין עבורו. שנים של אימונים הדרגתיים ותחרויות קשות יותר ויותר עזרו להרחיב את מה שהוא האמין שהוא מסוגל להשיג.
"לא כל החוויות המהנות הן נוחות. בפסיכולוגיה, יש אנשים שמתייחסים לחוויות תובעניות אך בסופו של דבר מתגמלות כ'כיף מסוג 2'", הוא מסביר, "אלו פעילויות שעשויות להרגיש קשות ברגע אך הופכות למספקות מאוד לאחר מכן".
הדיאלוג עם הפחד הקדמון
קלי הרן, פסיכותרפיסטית מלונדון, מצטרפת גם היא לעמדה הטוענת שחיים על הקצה מפתחים חוסן בטווח הארוך. יחד עם זאת, היא מבהירה במגזין Frontier Therapy כי עלינו לבחון היטב את הפחד הכרוך בחציית הגבולות שלנו, ולהבין האם הוא כזה השומר עלינו, או סתם כזה שנועד להשאיר אותנו ב'אזור הנוחות'. "לפחד, כמו לכל רגש, יש יתרונות משלו. הוא אומר לנו מתי אנו בסכנה ויכול לשמור עלינו בטוחים. אלמלא הפחד, לא היינו מחזיקים מעמד כל כך הרבה זמן מבחינה אבולוציונית".
לדבריה, הדרך קדימה היא לקחת צעד אחורה, ולשאול את עצמנו באופן קבוע עם איזה סוג של פחד אנו מתמודדים. "האם זה הסוג 'הטוב', שמתוכנן לשמור עלינו בטוחים, או שמא זה הסוג 'הלא מועיל' שהוא יותר מדומיין מאשר אמיתי, כאשר המוח שלנו מתקופת האבן מעורר טירוף פחד?"
"אנחנו יכולים להכיר בפחד שלנו, לנהל איתו דיאלוג פתוח, להקשיב לו ולפעול בהתאם אם אכן חיינו בסכנה. אבל במקרים רבים שבהם פחד פשוט מונע מאיתנו לשאוף למשהו שחשוב לנו מאוד, לעשות משהו שיהפוך את חיינו למספקים ומשמעותיים יותר, עלינו לדחוק את הפחד הזה בחוזקה למושב האחורי ולהמשיך לנהוג".
אם חוזרים לטיפול בחשיפה או לחיסון, יהיו מי שיגידו, במידה רבה של צדק, שקפיצת בסיס, חציית הסהרה בריצה או כניסה לעיקול ב-180 קמ"ש, הם לא בדיוק מינונים נמוכים. אבל זה מה שמעניין במנגנון. ההישגים הללו הם תוצאה של דחיפת גבולות אנושית קולקטיבית לאורך אלפי שנים. היום, למשל, הרבה יותר נפוץ לראות אנשים 'רגילים' מבקרים באנטרקטיקה מאשר לפני 30 שנה, ואם במקרה תגיעו לשביל המוליך לאוורסט אתם עשויים למצוא שם 'פקק אנושי'.
מנגנון דחיפת הגבולות הוא מצד אחד יחסי לאינדיבידואל – לכל אחד מאיתנו יש הגדרה סובייקטיבית למה שנחשב קצה – וככל שהוא מבלה שם יותר, כך הוא מפתח חוסן כתלות בנקודת הפתיחה שלו. במקביל זהו מאמץ אנושי שמניע אותנו קדימה כמין, ובמובן מסוים ייתכן שהוא אחד מאותם מאפיינים קולקטיביים שהופכים את החברה שלנו לחזקה יותר, אם בדרך החוויה ואם בדרך ההשראה.
תמונת כותרת: Abdul Rouf on Unsplash
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
אילו מאפיינים דרושים כדי להתגבר על הפחד? האומץ האנושי, קווים לדמותו
העונג שבשהייה בקצה העולם – החוקרים והמדענים שיוצאים לגלות את הפינות הנידחות בתבל
בכל פעם שאתם שוברים מעט את השגרה – אתם מפתחים כישורים חדשים
עוד מרדיו מהות החיים:
ניצחון הרוח – סיפורו של נהג המרוצים אלכס זנדארי והתאונה משנת החיים שלו
