מה קורה לקשרים בינאישיים כשהזיכרון דועך? סיפורו של אדם המתמודד עם דמנציה מעורר שאלות בנוגע לתפקיד הזיכרון, לא רק כמאגר חוויות, אלא כתשתית לזהות שלנו ולמערכות יחסים.

פול אשטון יושב במטבח ביתו בדרום אפריקה. מהחלון נשקפים קילומטרים של ירוק. הוא מנסה להיזכר במה שרצה לומר ולא מצליח. "זה ריק", הוא אומר למצלמה במבט שמכיל פליאה ותסכול יחד. "אולי בכל זאת אצליח לתפוס את זה", הוא מתאמץ. אך לשווא.

אשטון, פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי במקצועו, אובחן בדמנציה מוקדמת. בדוקו קצר מבית Reflections of Life, הוא מספר שכאשר הוא הופך דף בספר הוא כבר לא זוכר מה היה כתוב בדף שזה עתה קרא. "אני יכול ליהנות מצפייה ביוטיוב אבל אם הליס [זוגתו] שואלת אותי 'במה צפית?' אני מרגיש כאילו היא מציבה אותי בפני מבחן שבו אני נידון להיכשל", הוא מספר. "יש לי תחושה לגבי דברים, אבל אני לא מצליח לבטא אותה במילים".

אשטון מספר על המורכבות החברתית של מצבו: "כרגע אני לא כועס. אני מרגיש שזה הגורל שלי. זה פשוט מה שזה. אבל זה לא מסיר את הכאב או את תחושת האחריות. אני מרגיש שזה לא הוגן כלפי האנשים סביבי". הוא אב לשלוש בנות וסב לשתי נכדות, והפחד הכי גדול שלו הוא לאבד את היכולת להביע אהבה. "הייתי רוצה שכל האנשים שאני אוהב ידעו שאני אוהב אותם. ואני מוצא שזה הופך קשה לבטא את זה פנים אל פנים […] כנראה שאמרתי את זה באופן די ברור לאשתי. אני חושב שהיא יודעת כמה אני אוהב אותה. אבל אלוהים, איזו מחשבה! אני צריך לחשוב על להגיד 'להתראות' או 'אני אוהב אותך' לפני שאני כבר לא יכול".

שחרור מהזיכרון, שחרור מהאגו

דמנציה מוקדמת היא מצב קיצון ולכן היא מעניקה לנו תמונה חדה של הקשר ההדוק בין זיכרון ואינטימיות. עם זאת, גם בהיעדר פתולוגיה, זיכרונותינו נחלשים עם השנים. חוויות שצברנו עם האנשים הקרובים אלינו הולכות ומיטשטשות ככל שאנו מתבגרים. ואם הקשר בין זיכרון ומערכות יחסים כה משמעותי, האם ככל שזיכרונותינו דוהים אנחנו מאבדים גם משהו מהיכולת לאהוב?

יש מי שחושב דווקא הפוך. בטקסט שפרסם, כתב המורה הרוחני והסופר בארי לונג כי "אם כל העולם היה מאבד את זיכרונו, היינו קרובים מאוד לאהבה". הוא מתייחס לנטייה האנושית להיאחז בזיכרונות, גם כשאלו משפיעים לרעה על התנהלותנו ורגשותינו. לדבריו, אומנם לא נזכור את אהובינו אבל גם לא נזכור את כל הטינות ונקיים את הקשרים הבינאישיים שלנו כמו הליכה ברחוב, כפעולה אוטומטית שלא מצריכה זיכרון, או כלשונו, "אין זיכרון, אין בעיה".

לונג כנראה מדבר על אהבה מאוד ספציפית, והוא אינו היחיד שמסביר שכשמנקים את התודעה מכל דבר, לרוב בעזרת מדיטציות או חומרים משני תודעה, נותרת רק תחושת אחדות ואהבה טהורה לכל. במובן הזה, הזיכרון אינו רק מקור לקרבה אלא גם משמש כמחסן של פגיעות, אכזבות וטינות, מה שהופך, לדבריו, את השכחה למטלית שמנקה ומותירה מקום לאהבה 'טהורה'.

ואולם, כשהזיכרון מתפוגג לא רק המריבות נעלמות, אלא גם הסיפורים המשותפים והמחוות הקטנות שנאגרו לאורך השנים ובנו בתוכנו ידיעה עמוקה לגבי מי שעומד מולנו, רגשותיו כלפינו ורגשותינו כלפיו.

מהי הרמה הכי גבוהה של זיכרון משותף?

במאמר שפרסם רוברט קראפט ב-Psychology today הוא מציע שהזיכרון אינו רק מאגר חוויות שעליו מבוסס הקשר, אלא מנגנון פעיל בבניית הקשר עצמו. כלומר, מלבד היכולת הברורה "לדפדף" אחורה ולהיזכר מי האדם שמולנו, כיצד הוא נהג בנו לאורך השנים ומה אנחנו מרגישים כלפיו – הזיכרון משמש אותנו גם כדי לבנות את החוויות הללו. למשל, אנחנו זוכרים את יום הולדתם של ילדינו ומשאירים הפתעה ליד המיטה, אנחנו זוכרים לברך את בני הזוג ביום הנישואין או אפילו זוכרים שנראו מדוכדכים בבוקר ודואגים לשלומם כשהם חוזרים מהעבודה. בעזרת הזיכרון אנחנו מראים שאכפת לנו. בין שהמחווה תהיה במגע, במתנה, במילה טובה או במתן עזרה – ההוצאה לפועל מצריכה שימוש בזיכרון. אבל לא רק בזיכרון הפשטני של תאריכים ומחוות, אלא גם בזיכרון של מי האדם וכנגזרת – אילו תאריכים ומחוות מתאימים ספציפית עבורו.

מלבד זאת, מסביר קראפט, היזכרות משותפת בחוויות שצברנו יחד – עם בני זוג, חברים קרובים או בני משפחה – מקרבת בינינו ומחזקת את הקשר. לדבריו, היזכרות משותפת היא כמו הודאה משותפת בכך שאנחנו זה במחשבותיו של זה, "וככל שאנחנו יותר יחד במחשבות, כך הקשר חזק יותר". קראפט מספר על מחקר שהראה כי מבין כל הזיכרונות שניתן לדלות, היזכרות ברגעים שבהם צחקנו יחד בעוצמה מגדילה את שביעות הרצון של בני זוג יותר מכל סוג אחר של אירוע משמח.

לזיכרון המשותף במערכות יחסים יש גם יישום קוגניטיבי מתוחכם יותר. בשנת 1985 טבע הפסיכולוג דניאל וגנר את המושג "זיכרון טרנסאקטיבי", שמתאר כיצד אנשים החיים יחד יוצרים מעין מערכת זיכרון שיתופית ויעילה. במקום שכל אחד יישא עימו את כל המידע, בני זוג או חברים קרובים לומדים בהדרגה מי זוכר מה. אחד זוכר תאריכים ואירועים משפחתיים, האחר יודע איפה נשמרים המסמכים החשובים או מתי צריך לקחת את הרכב לטיפול. הזיכרון של הקשר, במובן הזה, מתפזר בין המוחות. אנחנו לא רק זוכרים את חלקנו בנטל, אלא גם זוכרים למי לפנות כשצריך מידע אחר. במערכות יחסים ארוכות טווח, הזיכרון הופך למנגנון תפקודי שמאפשר לשניים לחשוב יחד.

"אנשים החיים יחד יוצרים מעין מערכת זיכרון שיתופית ויעילה. במקום שכל אחד יישא עימו את כל המידע, בני זוג או חברים קרובים לומדים בהדרגה מי זוכר מה. אחד זוכר תאריכים ואירועים משפחתיים, האחר יודע איפה נשמרים המסמכים החשובים או מתי צריך לקחת את הרכב לטיפול. הזיכרון של הקשר, במובן הזה, מתפזר בין המוחות. אנחנו לא רק זוכרים את חלקנו בנטל, אלא גם זוכרים למי לפנות כשצריך מידע אחר".

הסיבה לכך שהזיכרון כה משמעותי לקשרים בינאישיים נעוצה בתפקיד עמוק עוד יותר שהוא ממלא: זהו אחד המרכיבים המרכזיים שמעניקים לנו תחושת זהות. במאמר שפרסם יאניק קאפס ב-Aeon הוא מספר על ספרה של הפילוסופית האמריקאית מריה שכטמן, העצמי הנרטיבי. לפי שכטמן, הדמות שהיא אנחנו, כלומר, "העצמי שלנו", מורכב מנרטיב אוטוביוגרפי שנוצר מזיכרון חוויות העבר שלנו. "אנחנו" סיפור שלם שמתחיל באופי הלידה שלנו ובמקום שבו גדלנו, ממשיך דרך ההתנסויות שצברנו, הצלחות שצלחנו וכישלונות שכשלנו ומתהווה כמעט ברמה היומיות, תלוי באינטנסיביות השגרה שלנו.

"בהינתן השקפות שכאלה, נראה שזיכרון עשיר ועמוק יותר יכול, פשוטו כמשמעו, להפוך אותך לאדם עשיר ועמוק יותר", כותב קאפס. בדומה לאופן שבו זיכרונות נצברים ומעשירים את הקשר, הם בונים ומעשירים כל אינדיבידואל שלוקח בו חלק. על סמך זאת, הוא מסביר, "נרטיב אוטוביוגרפי דק ורדוד מוביל לעצמי פחות מהותי". מצב כזה יכול להיות תוצר של פגיעה בזיכרון, כמו בסיפורו של אשטון, או של מלאי התנסויות וחוויות מצומצם מהממוצע.

אולי השאלה אינה מה קורה כשהזיכרון דוהה, אלא כיצד אנו בונים אותו כשהוא עוד נוכח. ככל שאנחנו נעים בעולם, מתנסים, מקיימים אינטראקציות וחווים את המציאות דרך כל החושים, כך נרקם זיכרון עשיר יותר שמעמיק את תחושת הזהות שלנו. אותה זהות אינה מתקיימת בחלל ריק. היא מזינה את מערכות היחסים שלנו, וגם ניזונה מהן. כשאנו מטפחים קשרים שממשיכים לצבור חוויות וזיכרונות משותפים, אנחנו לא רק משמרים ומפתחים את הקשר, אלא גם יוצרים תשתית יציבה יותר לזיכרון, כיוון שבתוכה הוא משותף – אנחנו שומרים עבור אחרים פרטים שהם שכחו, והם עושים זאת עבורנו. כך, גם כאשר חלקים ממנו מיטשטשים עם הזמן, הזיכרון לא אובד אלא ממשיך להתקיים. אם לא בתוכנו, אז לפחות בינינו.

תמונת כותרת: Getty Images on Unsplash

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

תשכחו כל מה שחשבתם על שכחה

מהו הצופן שהפך את האבוריג'נים לבעלי "זיכרון על" ואיך ניתן להשתמש בו גם היום?

ה'אני' שלנו מתחלק לשניים – האם אנחנו משקיעים בחלק המתגמל?

עוד מרדיו מהות החיים:

על התקשות הגוף והקשר לדמנציה