בלילה קריר בחוץ, סביב מדורה קטנה – גם הגדול שבציניקנים יכושף ויתרכך. לאש אפקט תודעתי שקל מאוד להבין, אבל קשה מאוד להסביר. לנושא נדרשו מדענים, פילוסופים, דתות שלמות, ולמעשה התרבות האנושית כולה התגייסה לנסות לתאר – מה עובר עלינו לצד האש?

בשנת 1938 ישב פילוסוף צרפתי בשם גסטון בשלאר ליד אח ביתו וכתב ספר שהכעיס את עמיתיו המדענים. "בכוונתי לבחון סוגיה שהאובייקטיביות מעולם לא קנתה אחיזה לגביה; מקום שבו הפיתוי הראשוני כה עז שהוא מעוות גם את המוחות הרציונליים ביותר ומשלח אותם אל עריסת השירה. זהו המחוז שבו החלום תופס את המחשבה והשיר מסתיר בתוכו תובנות מדעיות. זוהי הבעיה הפסיכולוגית הטמונה בתפיסות המושרשות שלנו לגבי האש – בעיה פסיכולוגית כה מובהקת, עד שאינני מהסס להגדירה כפסיכואנליזה של האש".

בשלאר, שבנה את הפסיכואנליזה שלו על היסודות הקדומים – אש, מים, אדמה, אוויר – הבין משהו שהיום מקבל הדהוד במחקרי אנתרופולוגיה ופסיכולוגיה קוגניטיבית. האש היא התופעה היחידה שלגביה אי אפשר להיות ניטרליים. אפשר לבחון אבן בקור רוח, אפשר לנתח מולקולת מים, אבל מי שמנסה לנתח את האש מוצא את עצמו בתוכה.

אנחנו פוגשים אותה בטיולים, ליד האח בחורף, בהדלקת נרות שבת ואפילו בטקסי ההדחה של "הישרדות". האש בוערת, ואנחנו מהופנטים מהלהבות הלוחשות: לא בדיוק מבינים מה היא עושה לנו ולמה אנחנו מוכרחים להישיר אליה מבט.

מדוע ללהבה יש כוח מיסטי על התודעה?

פרופסור פולי ויסנר, אנתרופולוגית מאוניברסיטת יוטה, חקרה את שבט הג'ו-הואנסי שחי בצפון-מזרח נמיביה ובצפון-מערב בוטסואנה במשך ארבעה עשורים. היא בחרה לבצע ניסוי פשוט למדי, ורשמה הלכה למעשה את כל מה שאנשי השבט מדברים עליו ביום ובלילה ליד המדורה.

הממצאים היו מעניינים: ביום, מרבית השיחות נסובו סביב עניינים מעשיים כמו זכויות קרקע, כלכלה  ומי עשה מה ולמי. אך בלילה היחס התהפך ורוב השיחות עסקו בסיפורים. לא סתם סיפורים – רובם זלגו לעולמות אחרים ונסובו סביב רוחות, אבות שנפטרו וידידים שחיים רחוק. "יש משהו באש בלב החשיכה שמאחד, ממתן ומרגש גם יחד", כתבה ויסנר, "המדורה מעודדת אינטימיות".
פרופסור רובין דנבר מאוקספורד הרחיב את הפרשנות על המחקר והוסיף שהאש יוצרת מרחב-זמן שלא קיים במהלך היום, שאינו שייך לצייד או ללקט. הפסיכולוג האבולוציוני פרופסור מאט רוסאנו טוען שזה המקום שבו נולד הדמיון עצמו: ביום, בעת פעולת הציד אי-אפשר לחשוב על מה שאינו נמצא מולך. אבל בלילה, סביב הלהבה, מישהו מספר על אב שמת. על כוח שאינו נראה. על עתיד שטרם הגיע. לשם כך צריך את היכולת הנדירה ביותר – לחשוב על מה שאינו שם. רוסאנו מציע שהשימוש באש יצר תנאים ייחודיים של התכנסות חברתית בלילה, זמן שבו בני אדם ישבו יחד סביב מקור אור קבוע, בסביבה בטוחה יחסית וללא גירויים חיצוניים דחופים. בתנאים הללו התאפשר מעבר הדרגתי לדפוסי קשב שונים: פחות תגובתיות לגירויים מיידיים, ויותר יכולת להחזיק תשומת לב משותפת, להאזין לסיפורים ולבנות עולמות מנטליים שאינם נוכחים במציאות.

בתוך המסגרת הזו הוא מציע שהאש תרמה לתנאים החברתיים והקוגניטיביים שאפשרו את הופעתם של הדת, המיתולוגיה והאומנות, דרך חיזוק של סיפור, דמיון משותף וחשיבה סימבולית.

אם נתבונן על מפת הדתות של העולם ונחפש מכנה משותף, נמצא שם את הלהבות הלוהטות. בהינדואיזם, למשל, אגני, כוח האש, הוא השליח שמחבר בין בני האדם לאלים. בטקסי ה"הומה" האש הופכת את המנחה החומרית לאנרגיה רוחנית ובכך מאפשרת לה "להשתחרר" מכובד האדמה ולעלות למעלה כהזנה ישירה לעולם האלים. בזורואסטריזם הפרסי בתי המקדש שומרים על אש נצחית הבוערת מאות שנים, מאחר שהם מאמינים שהאש היא הייצוג הגלוי ביותר של האלוהות. בברית החדשה מתואר שבחג השבועות הנוצרי, הפנטקוסט, יורדת רוח הקודש על תלמידיו של ישו, ונראים עליהם "לשונות אש".

גם במסורות השמאניות מייחסים לאש משמעויות עמוקות. האש אינה רק סמל, כי אם ערוץ, היסוד הטבעי שמאפשר לנו לתקשר עם הרוחות ועם אבותינו. לפני שהשמאן מתחיל את עבודתו הוא מדליק אש כנקודת חיבור.

ילדים בל"ג בעומר. האש משחררת לחופשי את התודעה האנושית. צילום: ChameleonsEye / shutterstock

 הדואליות של האש

האנתרופולוג היהודי-צרפתי קלוד לוי-שטראוס ניסה להבין מדוע מיתוסים על אש חוזרים בתרבויות שמעולם לא הכירו זו את זו. הוא מתאר מתח קבוע שבו בקצה אחד נמצאת האש הפראית, הבלתי נשלטת, זו שאוכלת יערות ועיירות; ובקצה השני האש הביתית, המדורה, האח – זו שמחממת ומכנסת שבטים, משפחות וקהילות. שני פנים קיצוניים של אותו יסוד וביניהם חיים בני האדם.

במסורת שלנו האש מופיעה מהרגע הראשון שבו האדם מגלה שהוא לבד בחושך. המדרש מספר שלאחר שאדם הראשון גורש מגן עדן, ירד עליו הלילה והוא נתקל בחשיכה. הוא לא ידע שהחמה תזרח שוב, ואז זימן לו הקב"ה שתי אבנים, הקישן זו בזו ויצאה האש. זו גם המסורת שמסבירה מדוע אנחנו מברכים על הנר במוצאי שבת: ברכת האש בהבדלה אינה רק הודיה על האור, אלא זיכרון לרגע שבו האדם למד להשיב אור אל תוך החושך.

האש ביהדות היא השפה שדרכה האלוהי מדבר אל האנושי. הסנה הלוהט שבוער ואיננו אוכל, עמוד האש שהוליך את ישראל במדבר בלילות. הר סיני, שעליו נאמר "ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל" (שמות מ', ל"ד), ואש התמיד בבית המקדש שהכוהנים נצטוו שלא לאפשר לה להיכבות.

"האש היא הסמל הטבעי של ההפכים. היא מבשלת ושורפת, מחממת ומקררת, משחירה ומלבינה, מחיה ומכחידה. כשאנחנו יושבים מול מדורה ונבלעים לתוכה אנחנו מסתכלים על משהו שמשקף לנו דבר מה על עצמנו – על יכולתנו לבנות ולהרוס. על החום שבנו ועל הכעס שבנו".

רבי עקיבא הגדיל וכרך סביב האש את אחד המשפטים היפים ביותר שנכתבו על מערכות יחסים: "איש ואישה – זכו, שכינה ביניהן. לא זכו – אש אוכלתן". בין המילה איש למילה אישה מבדילות שתי אותיות: יו"ד וה"א שיחד מרכיבות את שמו של אלוהים. אם נסיר אותן תישאר רק אש. האש, לשיטתו של רבי עקיבא מייצגת מכלול של הפכים: אותו חומר ממש, אותן אותיות, הופכות ברצותו של אדם לשכינה או לשריפה.

לפני כמעט אלפיים שנה יצא מהמערה אדם שיהפוך לגיבור של ל"ג בעומר. רבי שמעון בר יוחאי ברח מהרומאים לכפר פקיעין והתחבא עם בנו במערה במשך שלוש עשרה שנה. לא היה לו שם אלא תורה. כשיצא, על פי האגדה, כל מקום שבו נתן את עיניו נשרף. הוא נאלץ לחזור ולשהות עוד שנה במערה עד שלמד לאזן את עוצמתו.

מאות שנים לאחר פטירתו של בר יוחאי, נעשה י"ח באייר ליום העלייה ההמונית לקברו שבמירון. כבר במאה ה־15 העיד רבי עובדיה מברטנורא כי יהודים עולים למירון ביום הזה ושמחים שם שמחה גדולה. במאות שלאחר מכן התקבע גם מנהג ההדלקות והמדורות, אך מקורו המדויק אינו מוסכם עד היום: יש שראו בו זכר לאור תורתו של רשב״י, יש שקישרו אותו לאש המתוארת ביום פטירתו בספר הזוהר, ובתקופה הציונית נוספה לל״ג בעומר גם שכבה לאומית שקשרה את היום אל בר כוכבא, הקשתות, המשואות וסיפורי המרד. כל דור הוסיף לחג את פרשנותו – וכולם הבעירו אש.

בשלאר זיהה שהאש היא הסמל הטבעי של ההפכים. היא מבשלת ושורפת, מחממת ומקררת, משחירה ומלבינה, מחיה ומכחידה. כשאנחנו יושבים מול מדורה ונבלעים לתוכה אנחנו מסתכלים על משהו שמשקף לנו דבר מה על עצמנו – על יכולתנו לבנות ולהרוס. על החום שבנו ועל הכעס שבנו.

הוא כינה זאת "קומפלקס פרומתאוס", על שם גיבור מהמיתולוגיה היוונית. פרומתאוס גנב מהאלים את האש והעניק אותה לבני האדם ובכך אפשר להם את הקדמה, הטכנולוגיה והתרבות, אך גם עורר את זעם האלים ונענש קשות על מעשהו.

"האש שפרומתאוס גנב איננה רק יסוד פיזי, כי אם סמל לידע ולכוח שהאדם מבקש לרכוש גם כשהם חורגים מגבולות מותרים ועלולים לשאת איתם סכנה".

עבור בשלאר, האש שפרומתאוס גנב איננה רק יסוד פיזי, כי אם סמל לידע ולכוח שהאדם מבקש לרכוש גם כשהם חורגים מגבולות מותרים ועלולים לשאת איתם סכנה. הקומפלקס הפרומתאי, אם כן, מתאר את הדחף האנושי לפרוץ את גבולות הידע גם במחיר של סיכון והרס.

רשב"י יצא מהמערה עם אש בעיניים ולמד שאש לא מאוזנת שורפת. הוא חזר ויצא שוב עם אש אחרת – זו שמאירה. ומאז, כל שנה בל"ג בעומר אנחנו חוזרים לאש הזו. לא תמיד אנחנו יודעים למה אנחנו עושים את זה. האם אנחנו מדליקים מדורה כי ילדינו מדליקים, כי הורינו הדליקו, כי ריח העשן ערב וחומה נעים או כי משהו בגוף מכיר. כך או כך, האש לא מאפשרת אדישות. היא לא מניחה לנו לעמוד מהצד ולהתבונן. היא מושכת אותנו פנימה לתוך הסיפורים, לעבר הזיכרונות הקדומים, אל עומק המחשבה ואל העולם שמעבר להשגתנו.

ואולי אנחנו לא מדליקים מדורות כדי לחגוג. אולי אנחנו מדליקים מדורות כדי לאפשר לעצמנו במשך לילה אחד, יחד עם השבט, לשהות בתוך הפרדוקסים המשותפים של האנושות ולהסיר דרכם מעט מהמגננות.

תמונת כותרת: Hanlin Sun on Unsplash

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

הסלעים שהעניקו לנו חיים

האם אי פעם תהיתם מהי אש ומאין היא מגיעה? ההסבר הבא יפתיע אתכם

מים חיים – סדרת צילומים מציגה את המופעים המגוונים של מים סביבנו ואת יופיים

עוד מרדיו מהות החיים:

מה הקשר בין אש לתשוקה ויצירה?