השיחה שמעולם לא התקיימה בין איינשטיין ואפלטון

אפלטון חיפש את האמת מחוץ למערה, איינשטיין מצא אותה בתוך המסתורין של היקום. מפגש בין שניהם מזכיר לנו שחוכמה היא לא רק מה שאנחנו יודעים, אלא היכולת שלנו להמשיך להתפלא ולתהות.

תום לב-ארי בייז | 27 אפריל, 2026

כאלפיים שנים מפרידות בין חייהם והגותם של אפלטון ואיינשטיין. האחד, אבי הפילוסופיה המערבית ומי שהקים את האוניברסיטה הראשונה בעולם. השני, אולי גדול המדענים והפיזיקאי ששינה את פני המאה ה-20. על אף שחקרו אותה כל אחד בדרכו, נראה ששניהם חלקו תשוקה בוערת לאמת, ובתוך כך, חתרו להבין את תפקידו או מקומו של האדם מול היקום המסתורי.

לו רק יכלו לחלוק זה עם זה את תובנותיהם.

היות שפגישות מסוג זה יכולות להתקיים רק בדמיון, הרשינו לעצמנו להזמין את שניהם לריאיון בלעדי. בדיאלוג – שמורכב מציטוטים מקוריים של השניים – תגלו מה היה חושב כל אחד מהם על מידת האותנטיות של השיחה.

פאנל חגיגי – אפלטון ואיינשטיין מתארחים לשיחה שחוצה את גבולות המרחב והזמן

מראיינת: שלום אפלטון, שלום איינשטיין, תודה שהצטרפתם אלינו לשיחה פתוחה. אני בטוחה שהקוראים שלנו מאוד מצפים לשמוע את נקודות המבט הייחודיות שלכם על היבטים שמעסיקים את האנושות מתקופתך, אפלטון, דרך ימיך, איינשטיין, ועד היום, במאה ה-21.

אחד הנושאים המרכזיים שאני יודעת שהעסיקו את שניכם בעבר הוא ההבחנה בין מציאות לאשליה. האם מה שאנחנו רואים לנגד עינינו היא המציאות? האם זו אמת אובייקטיבית או שמא הקרנה של מוחנו הסובייקטיבי? עד כמה אנו כבולים ביכולת שלנו לזהות את המציאות והאם ניתן להשתחרר ממנה?

בספרך המדינה, אפלטון, תיארת תמונה שקשה לשכוח: "דמיינו אנשים השוכנים במעין מערה תת קרקעית […] רגליהם וצוואריהם כבולים מילדותם, כך שהם נשארים באותו מקום". הדבר היחיד שהם יכולים לראות אלו הצללים שמרצדים על הקיר מולם, נובעים מפעילות שמתרחשת מאחורי גבם ומוקרנת קדימה לאורה של מדורה. בתמימותם הם בטוחים שזוהי המציאות כולה. האם אתה מרגיש שהאנושות חיה בתוך המערה הזו גם היום?

אפלטון: "כיצד תוכלי להוכיח האם ברגע זה אנו ישנים, וכל מחשבותינו הן חלום; או שאנו ערים, ומדברים זה עם זה במצב ערות?"

והרי "איך (אותם אנשים החיים במערה התת קרקעית) יוכלו לראות משהו מלבד הצללים אם מעולם לא הורשו להזיז את ראשיהם?"

מראיינת: מדבריך עולה השאלה: האם החיים שלנו הם תוצר חיצוני, כמו מה שאנחנו מכנים "המציאות", או תוצר פנימי של מוחנו המופלא? אם כך, החלום והמערה אחד הם, אך מהם הכבלים? מה מונע מאיתנו לצאת מהמערה? להתעורר מהחלום?

איינשטיין: "העולם כפי שיצרנו אותו הוא תהליך של חשיבתנו. לא ניתן לשנותו מבלי לשנות את חשיבתנו".

מראיינת: והאדם?

איינשטיין: "האדם הוא חלק מהשלם המכונה על ידינו 'יקום', חלק מוגבל בזמן ובמרחב. הוא חווה את עצמו, את מחשבותיו ורגשותיו כמשהו נפרד מהשאר, מעין אשליה אופטית של תודעתו".

כמה גדולה שלא תהיה המערה שלנו, ייתכן שהיא עדיין רק מערה. צילום: Ksenia Kudelkina / Unsplash

מראיינת: האם זה בהכרח שלילי? יש לנו בכלל מה לעשות לגבי האשליה הזו?

איינשטיין: "אשליה זו היא סוג של כלא עבורנו, המגבילה אותנו לתשוקותינו האישיות ולחיבה למספר מצומצם של אנשים הקרובים אלינו. משימתנו חייבת להיות לשחרר את עצמנו מכלא זה על ידי הרחבת מעגל החמלה שלנו כדי לחבק את כל היצורים החיים ואת הטבע כולו ביופיו".

מראיינת: מר אפלטון, אתה מזדהה? מה בעיניך המסר החשוב ביותר בנוגע ליחסים שלנו עם בני אדם אחרים?

אפלטון: קודם כל, "היה אדיב, כי כל מי שאתה פוגש נאבק במשהו". ו"כאשר אנשים מדברים עליך רעה, תחיה כך שאף אחד לא יאמין להם".

מראיינת: טוב, אני רוצה לאתגר אתכם. אפלטון, כמי שהקים את האקדמיה הראשונה, נראה כי תמיד האמנת שהדרך לגאולה עוברת בעולמות הלוגיקה והידע. אבל אתה, איינשטיין, לעיתים נשמע יותר "משוחרר" מהצורך בעובדות יבשות. אז מה צריך כדי לצאת מהמערה? כדי להבחין בין מה שאמיתי ומה שלא?

איינשטיין: "ככל שמעגל הידע שלנו מתרחב, כך גם היקף החושך המקיף אותו מתרחב", ולכן "דמיון חשוב יותר מידע. ידע מוגבל – דמיון מקיף את העולם".

אפלטון: זה נכון ש"ידע שנרכש מתוך כפייה אינו נאחז בתודעה", אך "חיים ללא חקירה אינם ראויים לאדם לחיותם". מה גם ש"אין לכבד אנשים יותר מן האמת".

מראיינת: כלומר, הדרך בין האינטליגנציה שלנו לאמת עוברת בקו ישר אחד?

איינשטיין: "המדד לאינטליגנציה הוא היכולת להשתנות".

אפלטון (מוסיף בנחרצות): "בורות היא השורש והגזע של כל רוע".

מראיינת: לסיום, בואו נוריד את זה לקרקע. בעולם שרודף אחרי הישגים ועושר, מה באמת נותן לאדם שקט?

אפלטון: "שום עושר לא יוכל לגרום לאדם רע לחיות בשלום עם עצמו". "העושר הגדול ביותר הוא לחיות מתוך שביעות רצון, עם מעט".

מראיינת: ובעיניך, פרופסור?

איינשטיין: בעיניי, "החוויה היפה ביותר שאנו יכולים לחוות היא המסתורין. זהו רגש היסוד שעומד בבסיס האומנות האמיתית והמדע האמיתי. מי שהרגש זר לו, שאינו יכול עוד לעצור לתהות ולעמוד עטוף ביראת כבוד, הוא כמו מת – עיניו עצומות".

מראיינת: תודה רבה לכם חברים יקרים. תודה על כל התובנות שאספתם לאורך הדרך ותודה על כך שחלקתם אותן עם כולנו כך שהן ממשיכות להדהד עד היום, גם כשמכוניות כבר נוסעות בלי נהג ואנשים מנהלים שיחות אינטימיות עם בינה מלאכותית.

תמונת כותרת: Nk Ni / Unsplash