הרב מכר ״לממש את הטוב שבך״ עכשיו בחנויות הספרים, לרכישה לחצו כאן X

ויטגנשטיין: לעולם לא נדע מה קורה במוחם של אחרים – איך בכל זאת להבין אותם?


12 בספטמבר, 2017

בועז מזרחי

הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין טען שאם אריה היה יכול לדבר אנגלית, עדיין לא היינו מבינים אותו. כוונתו הייתה שעולמו של האריה, נקודת מבטו והמודלים המנטליים שלו כל כך שונים ורחוקים מאלה של האדם, שגם באמצעות שפה משותפת לא היה ניתן להבינם. המצב בין בני האדם עצמם אינו קיצוני עד כדי כך, אך לטענתו גם התקשורת בין בני האדם נתונה לפער על פי אותו עיקרון. מוח אחד אינו יכול לתפוס ישירות את המציאות שקיימת במוח אחר. לפחות לא באמצעות השפה.

הטיעון המהפכני הזה נוגע לתיאוריה של שפה ותקשורת, אבל ניתן להרחיב אותו גם למעגלים נוספים, וביניהם היכולת שלנו להבין ולהכיר את האנשים שסביבנו. ויטגנשטיין הציע ניסוי מחשבתי שמסייע להקיש משפה גרידא למסקנה כללית יותר על הידע האנושי. הניסוי נקרא "חיפושית בקופסה" והוא הולך כדלקמן: דמיינו קהילה שבה לכל החברים יש קופסה. כל חבר יכול לבחון אך ורק את תוכן הקופסה שלו. איש מעולם לא ראה וגם לא יכול להציץ בקופסאות של חבריו.

מה שקורה בקופסה נשאר בקופסה

החברים בקהילה, ללא יוצא מן הכלל, מכנים את מה שיש להם בקופסה – "חיפושית". הם מדברים על החיפושית, דנים בה מזוויות מרובות, אבל מעולם לא חוו חיפושית מלבד זו שבקופסה שלהם. השאלה שמעלה ויטגנשטיין היא כיצד האנשים יכולים לדעת אם תוכן הקופסה שלהם זהה, או במילים אחרות, איך ניתן להוכיח שמה שאחד מכנה חיפושית הוא בדיוק מה שאחד או יותר מחברי הקהילה גם הם מכנים חיפושית. לבני האדם אין גישה ישירה לתוכן הקופסאות של אחרים, ולמרות זאת הם עדיין מדברים עליו. מסקנתו של ויטגנשטיין? זה בכלל לא משנה. אם יש לכם בקופסה חיפושית או צוללת צהובה - זה בלתי רלוונטי. מה שקובע את המשמעות של "חיפושית" הוא השימוש הרווח בין חברי הקהילה. היכולת שלנו להשתמש בשפה, אם כן, תלויה באינטראקציה חברתית.

האנק גרין מערוץ היוטיוב הפופולרי Crash Course מסביר בסרטון שהופק עבור PBS כי "אנחנו לומדים ויודעים את משמעותן של מילים על ידי שמיעת הדרך שבה משתמשים בהן חברים אחרים בקהילה הלשונית שלנו". כלומר, משמעות של מילה היא הצטברות סך השימושים הנפוצים בה, ולא המשמעות שלה כפי שהיא מופיעה אצלנו בתוך הקופסה הפרטית, דהיינו המוח. אם נחליט שחיפושית היא באמת צוללת צהובה, לא נוכל לתקשר זאת, מכיוון שזה לא שימוש רווח. אבל אם נחליט שחיפושית היא כינוי למכונית קטנה, ומספיק אנשים יאמצו את המשמעות הזו, הרי שחיפושית יכולה להיות גם חרק וגם מכונית. מה שאומר ויטגנשטיין זה שהשפה שלנו נזילה. בלתי אפשרי שמושג כלשהו שיש לנו לגבי העולם יהיה סגור בקופסה פרטית.

קונספט הכאב, שעמד במוקד התיאוריה של ויטגנשטיין, ממחיש היטב את הרעיון. אין לנו שום דרך לדעת מהו כאב עבור אדם אחר. הדרך היחידה שיש לנו להבין היא באמצעות תצפית על התנהגותו. אנחנו נדע שאם נפלה לו כוס על הרגל זה כנראה כאב, הסימן הכחול בוודאי יספר לנו משהו וכן העווית בפניו והזעקה. כל אלה הם לכאורה רמזים לתחושה, אך על פי ויטגנשטיין הם המשמעות עצמה של קונספט הכאב. כיוון שאת החוויה האישית של הכאב אנחנו פשוט לא מסוגלים לתפוס, כך שהיא לא משחקת תפקיד משמעותי בתקשורת בינינו. תוכן הכספת האישית שלנו אינו רלוונטי – התצפית והאינטראקציה עם הסביבה הן שמכתיבות את משמעותם של דברים.

אנשים אינם שונים בהרבה ממילים

במודע או שלא, הסופרת והעיתונאית קרלין פלורה כתבה מאמר במגזין Aeon ובו החילה את פילוסופיית השפה של ויטגנשטיין גם על מערכות היחסים שלנו עם אנשים אחרים, וליתר דיוק – על האופן שבו אנו מכירים, שופטים ומבינים אותם. על פניו מדובר בהשלכה טבעית, כיוון ששפה היא מעמודי היסוד של מערכות יחסים, אבל המהלך של פלורה קצת יותר מפותל מזה. נקודת ההתייחסות שלה היא היכולת שלנו להבין בני אדם והיא בוחנת אותה דרך שתי עדשות: היכולת של סופרים לתאר דמות בצורה שתופסת את אישיותה במהימנות גבוהה, לעומת הניסיון של תיאוריות פסיכולוגיות מודרניות לעשות את אותו הדבר. האם – כפי שטוען ויטגנשטיין לגבי משמעותן של מילים – יש לנו בכלל מסוגלות להבין אנשים אחרים?

הדרך שבה אנו נוהגים להכיר אחרים, ולמעשה גם את עצמנו, היא על ידי תיאור של האדם. כשאנו מציגים את עצמנו למישהו חדש, או כשאנו מספרים לחבר על ההיא מהמשרד, אנחנו מתארים דמות, מנסים לתפוס משהו מהאישיות שלה. רובנו עושים זאת באופן שטחי ומשתמשים אך ורק במידע הרלוונטי לסיפור עצמו. מאידך, אנו מקרינים על הדמות המתוארת את השקפתנו הפרטית. זה, אם לבחון מהפרספקטיבה של ויטגנשטיין, לוקה במהימנות כיוון שהמשמעות הפרטית כאמור, אינה רלוונטית. פלורה מסבירה כי יש אוכלוסיות – סופרים ופסיכולוגים – שעוסקות בתיאור אנושי למחייתן ובאמצעותן ניתן להבין את הדרך להבנת אנשים. "סופרים מחפשים אחר גרעין האישיות, פרטים נסיבתיים ומטפורות הולמות", היא כותבת, "בזמן שפסיכולוגים עלו עם כלי מיון כמו [מבדק] חמש תכונות האישיות הגדולות". ההבדל בין הגישות הללו מסגיר את האופן שבו התבוננות באחרים מתיישבת עם הלוגיקה של ויטגנשטיין.

במילים פשוטות, מגוון תיאוריות פסיכולוגיות מנסות לתחום את האישיות ולהכניס אותה לקופסאות. סופרים, לעומת זאת, משרטטים את דמותו של האדם באמצעות העמדתה במגוון סיטואציות ובחינת ההתנהגות שלה בתנאים משתנים. זה בדיוק ההבדל בין "החיפושית" שבקופסה, המוחלטת והמצומצמת, לבין "החיפושית" הדינמית שנבנית מתוך הדיאלוג בין חברי הקהילה. הגדרה, מלשון גדר, תוחמת את האופי של האדם. ואילו בחינת ההתנהגות והתגובות שלו בנסיבות משתנות – הרי זה תיאור מצטבר שלוכד את המשמעות הרלוונטית של אותו אדם. תיאוריות פסיכולוגיות, אם כן, משולות לניסיון להסביר מהי החיפושית שבתוך הקופסה שלי, ולכן הן נועדו לכישלון. למטרות מסוימות הן עובדות, אבל לא לתיאור אותנטי.

אם לא די בכך, מה שנמצא בתוך הקופסה – האישיות – הוא עניין נזיל מאוד ובעל הגדרות משתנות. "לאנשים יש הרגלי דיבור, מניירות, טמפרמנט שלפחות בחלקו מולד ואפילו חותמות התנהגות ורוטינות", מסבירה פלורה, "אך לאורך זמן ובהקשרים מגוונים, כל אחד מהמאפיינים הללו יכול להשתנות". בדומה לכך, גם השימוש שלנו בשפה. המילה עכבר שימשה לתאר יונק קטן במשך אלפי שנים, עד שב-1963 דאגלס אנגלברט המציא מכשיר חדש להצבעה וסימון במחשב, ופתאום המשמעות של "עכבר" התרחבה. אם תנסו להסביר למוכר המחשבים שלכם שמה שאתם מבקשים הוא לא עכבר אלא ציין, צפויה לכם הפתעה לא נעימה כשתפתחו את הקופסה בבית. כיוון שלא העכבר – במקרה הזה היונק – שבראשכם קובע, אלא המוסכמה והקונטקסט. באותה מידה, כל ניסיון לתחום אדם במסגרת צרה חוטא לא רק לתיאורה המורכב של דמות בזמן נתון, אלא גם לאופי הנזיל של האישיות.

שאלה אחת שמעלה פלורה מתיישבת היטב עם ניסוי החיפושית בקופסה של ויטגנשטיין: "אם אדם מכיל פנים מרובות והוא אולי אפילו אינסופי, כיצד אני יכולה להשוות שני אינסוף? זוהי שאלה לגיטימית עבור מתמטיקאים תיאורטיים, אבל במדעי האישיות, תפיסה גוברת על דיוק רוב הזמן". זה בדיוק הרעיון שמבטא ויטגנשטיין כשהוא טוען שאין ביכולתנו להשוות את תוכן הקופסאות שלנו. ולכן, כמו שאנו למדים את משמעותה של מילה בתהליך של שיחה עם חברי הקהילה, כך אנו למדים להכיר אדם דרך צפייה בהתנהלותו לאורך זמן ובנסיבות משתנות. זה מאפשר לנו גמישות בהרחבה או בשינוי המשמעות – במילה ובאדם כאחד.

וולקסוואגן חיפושית, ברזיל. המשמעות מתעצבת לאורך הזמן על-פי השימוש הרווח.

קרדיט: lazyllama / Shutterstock.com

 

סנאפ-שוט של האישיות מלמד אותנו מעט מאוד

האופן שבו האדם מתנהג בסיטואציות שונות ומגוונות מספר עליו יותר מאשר רושם כלשהו שקיבלנו לגביו ודחפנו לקופסה. נניח – הרפתקן. האדם, כמו המילה, הוא סך כל המשמעויות שלו. זו יכולה להיות משמעות אחת שמשתנה מדי פעם ואלה יכולות להיות משמעויות מרובות. מה שמשנה זה כיצד התופעה באה לידי ביטוי בתוך קונטקסט רחב על פני תקופה ממושכת. אותו אדם שסיווגנו כהרפתקן כי ראינו אותו קופץ לים מצוק בגובה שישה מטרים, יכול להסתבר כפחדן גדול. הסיבה היחידה שקפץ היא נוכחותן של כמה נשים בסביבה. למחרת, כשהיה צורך לחצות נחל הוא לא העז לעשות את הצעד הראשון. בשונה מתיאוריות פסיכולוגיות שכפופות לכימות מספרי, "סופרים יודעים שהתנהגות תמיד מגלה יותר מרשימת מכולת של תכונות". דמויות מיתולוגיות מסיפורים מקבלות כזו מידה של חיות, שהן הופכות כמעט לממשיות. העלו בזיכרונכם ספר שהשפיע עליכם עמוקות ותגלו כי הדמויות הראשיות מופיעות במוחכם בחדות של אדם אמיתי שהכרתם לאורך תקופה. הגדולה של סופרים היא לתפוס את מורכבות האישיות והם עושים זאת על ידי הצגת הניואנסים הקטנים ביותר באישיות של הדמות, עד לרמת קמטי הצחוק.

מה שמחזק עוד את טענתו של ויטגנשטיין לגבי חוסר היכולת להבין את המציאות הפרטית של אחרים הוא הניסיון המתמשך שלנו להבין מה קורה במציאות החברתית. אנחנו כל הזמן מנסים לפענח מהי השפה המשותפת – במובן הרחב – בקבוצה שלנו. פלורה מסבירה כי זה בדיוק תפקידה של רכילות. "ניתוח עצמנו ואחרים הוא לעתים קרובות בידור להעברת הזמן", היא כותבת, "אך רכילות התפתחה כמנגנון הישרדות מורכב [...] המטרה העמוקה שלה אינה לחקוק אחרים באבן, אלא בעצם לפענח את הנורמות ואת דינמיקת הכוח המשתנות תדיר בקבוצה העיקרית שלנו". מכיוון שאין לנו גישה ישירה למידע שקיים בתוך אחר, "כולנו מריצים מקרי-בוחן אחד על השני, הכוללים חברים ומכרים משותפים, או אנשים משפיעים בעלי שיעור קומה וסלבריטאים". לימוד המשמעות, אם כן, הוא תהליך של היזון חוזר בין חברי הקבוצה.

את שפע המידע המורכב הזה מעט מאוד תיאוריות פסיכולוגיות יכולות להשיג, אם בכלל. אדם, גם אם מוגבל בחלקו לגנטיקה שלו, הוא פוטנציאל אינסופי להתנהגויות ושינויים, כתלות באירועים שאליהם הוא נקלע בחייו. בדיוק כשם שמילה היא פוטנציאל אינסופי למשמעויות, כתלות בהסכמה החברתית לגבי תפקידה והרעיונות שהיא צריכה לייצג. פלורה מאמינה שכיום התיאוריה שהכי מתקרבת למה שסופרים מסוגלים לעשות עם תיאור דמות, וכמובן אנחנו בניסיוננו הממשי בחיים, שייכת לפרופסור בריאן ליטל מקיימברידג', אשר מציע מודל אישיותי המורכב מהנתונים הגנטיים, הסביבתיים ומהתכונות המייחדות את האדם. לגישתו, הדרך להבין את האדם היא לבחון את מקרי הקיצון שבהם אנו חורגים מעצמנו. היכולת שלנו לפעול נגד הטבע שלנו כדי להשיג את מטרותינו העיקריות בכל תקופה נתונה בחיים. למשל, האומץ לקפוץ למים מצוק תוך התגברות על הפחד על מנת להרשים בת או בן זוג פוטנציאליים. כך נחשפות המורכבות והנזילות של האדם – על ידי בחינה בסיטואציות שונות.

ולכן, אם אנחנו באמת שואפים להבין מישהו או להכיר אותו, אולי יהיה יותר מדויק לבדוק מהן השאיפות והמטרות שבוערות בעצמותיו. לבדוק כיצד הוא פועל להשיג אותן במצבים משתנים וביחס לנטיות האישיות שלו. תמונה זו מספקת רזולוציה גבוהה בהרבה מאשר הגדרה פסיכולוגית כלשהי, ולא משנה כמה היא מובהקת מבחינה סטטיסטית.

ולמרות הכול, גם אם נלווה אדם במשך חיים שלמים, לעולם לא נוכל לגשת ישירות לדבר עצמו. ולכן כשאנו בוחנים אדם אחר, קול ההיגיון קורא לנו להישאר ענווים – לא לטעות ולחשוב שאנו יודעים מהי החיפושית שבקופסה שלו. אם אנו רוצים לפעול בדרך הלוגיקה כשאנו אומדים אחרים, זה דורש מאיתנו לתת להם ליהנות מהספק ולהותיר להם מרחב תמרון ולצפות בשינויים שחלים בהם במציאות ללא הרף. 

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

מה לימד טולסטוי את גנדי על טבע האדם? חליפת מכתבים היסטורית חושפת

אפקט מיכאלנג'לו - מתחת לאשליית "העצמי" מסתתרת הזהות האידיאלית שלנו

מדברים פילוסופיה – פודקאסט ברדיו מהות החיים על משנתו של לודוויג ויטגנשטיין

עוד ממהות החיים

13.12.18
ההרצאה השבועית של TED: מדוע מבט בוחן גורם לירידה בביצועינו, ואיך מתמודדים?
12.12.18
טנגו עם הנורמות – מה אפשר ללמוד על עצמנו דרך נקודת המבט של קווין?
11.12.18
הנוירולוגיה של האזנה לציוץ הציפורים: כיצד הטבע שואב אותנו אל הרגע הנוכחי
10.12.18
עושים שלום עם השיער – כיצד לגרום לו לשתף פעולה עם השאיפות שלנו?
06.12.18
ההרצאה השבועית של TED: כדי להבין את עצמנו צריך לשאול איך תיראה המציאות בהיעדרנו
05.12.18
ואן גוך עוזר להכשיר סטודנטים לרפואה, והתרגיל הזה יכול לאמן אותנו בצורה חדשה של חשיבה
03.12.18
הילכו השניים יחדיו? הפרדוקסליות שבניסיון למדוד רוחניות בכלים מדעיים
29.11.18
ההרצאה השבועית של TED: כמה מחשבה אנו משקיעים ב'למה' שלנו?
28.11.18
מדוע אנו כה נמשכים לריכולים – וכיצד הם משפיעים על מבנה החברה שלנו
26.11.18
המקרים המוזרים שבהם המוח נמצא בכמה מצבי הכרה בו זמנית – ומה זה אומר על התודעה
22.11.18
ההרצאה השבועית של TED: לא צריך תירוצים מיוחדים כדי להיות יצירתיים
21.11.18
ירידה לצורך עלייה – ככול שנוח לנו יותר, כך נדרש מאמץ גדול יותר בכדי לחוש נוחות
20.11.18
מחבקים את חכמי השבט – 3 מאתגרי התקופה וכיצד להיערך לקראתם כבר מגיל צעיר?
19.11.18
שני פנים לפרפקציוניזם – היתרונות והחסרונות של חתירה לטוב ביותר
15.11.18
ההרצאה השבועית של TED: שימו קץ להתלבטויות באמצעות מודלים מדעיים פשוטים
14.11.18
מדוע להתנהג כמישהו אחר זה דווקא כן אותנטי, ואיך אפשר להשתמש בכך לשיפור עצמי?
13.11.18
גבולותיה המטושטשים של ההשראה – האם ניתן בכלל לדעת מתי הרעיון באמת שלנו?
12.11.18
אין דבר כזה אנשים משעממים - כיצד לטפח את נקודת המבט הייחודית שלנו?
08.11.18
ההרצאה השבועית של TED: כיצד אנו מודדים עצמנו בתור הורים – ומה זה גורם לנו
07.11.18
מומחים טוענים כי בכל פעם שאנו "מבזבזים זמן", משהו טוב קורה במוח שלנו