פיזיקאים ואנשי מסעות מוותרים על חיי הנוחות כדי לעמוד בחזית הקדמית ביותר של המדע

נייטרינו הוא חלקיק יסודי תת-אטומי נדיר וחמקמק. כדי למצוא את חלקיקי הנייטרינו זקוקים המדענים לתנאים מושלמים, ללא רעש רקע או קרינה שיפריעו לגלאים הסופר רגישים. חקר החלקיקים הללו נחשב לעניין רציני מאוד בקרב פיזיקאים, ראשית בשל הערך המדעי הגבוה מאוד שלהם, ושנית, כנראה בשל העובדה שקשה מאוד להתחקות אחריהם. המדענים שמנסים לאתר את החלקיקים הללו גילו כי האזורים המושלמים לחקור אותם הם בין הנידחים והקשוחים ביותר עלי אדמות.

מקומות מבודדים מתבררים כמתאימים לחקר פיזיקלי, לא רק של חלקיקי נייטרינו. אנטארקטיקה, סיביר הקפואה, או המדבריות של הרי צ'ילה משמשים כולם כמעבדות לניסויי שטח, בין אם בחקר חלקיקים ובין אם בחקר גלקסיות. לא כל פיזיקאי צריך להטריח את עצמו לחורים שכוחי אל. רבים מהם, ואולי אף רובם, יושבים במשרדים או מעבדות במכוני מחקר בלב הציוויליזציה. לא כל אחד בנוי לבילוי בן שבועות עד חודשים בשממות קרח או במישורים צחיחים שנפש חיה לא נראית בהם. המדענים שכן בוחרים לעשות זאת, כפי שמספרת הכתבת קטיה מוסקביץ' במגזין Nautilus, עושים ויתורים רבים כדי להשלים את המשימה המדעית שלהם. לעתים הוויתורים הללו כרוכים בהפסד חברתי-משפחתי משמעותי, ועדיין, הם לא מסוגלים לעזוב את העבודה המבודדת.

כוחה הממגנט של חקירה בשממה

מוסקביץ' מספרת את סיפוריהם של שלושה פיזיקאים שבחרו לוותר על חיי הנוחות לפרקי זמן ארוכים בשם המדע, ומנסה להתחקות אחר הסוד שמושך אותם אל קצוות תבל כמו כוח מגנטי בלתי נראה. מה יש בשילוב של מדע ובידוד כמעט מוחלט שגורם לחוקרים להתאהב?

התשובה הפשוטה היא ההנאה בטבע. ימת באיקל שאליה יוצא הפיזיקאי בייר שייבונוב היא אתר מורשת עולמי בעל נוף יפהפה; מדבר אטקמה בצ'ילה, שבתחומו מוצב טלסקופ ALMA, מספק לפאולו ס. קורטז נוף בראשיתי שרבים היו שמחים לבלות בו; אנטרקטיקה שבה חוקר מאק ואן רוסם – ובכן, מי לא היה רוצה לבקר באנטארקטיקה? ואולם, למרות הנוף, עבור המדענים לא מדובר בטיול. הם נמצאים שם לצורכי עבודה, ולרוב דווקא בעונות הקשות.

לכן, נראה כי במשיכה שלהם יש הרבה מעבר. זה לא החקר המדעי כשלעצמו, שממנו אפשר ליהנות גם במשרד, וזה גם לא הבילוי בטבע שאותו ניתן לעשות ללא קשר לעבודה מדעית. הגילוי שבמחקר המדעי והשהות בחזית הקדמית ביותר של העולם, כך נראה, שזורים זה בזה בקשר מיוחד.

הוויתורים שעושים המדענים באים לידי ביטוי בשתי צורות עיקריות. הראשונה היא הניתוק מהילדים ומבני הזוג, כמו גם מבני אדם בכלל, והשנייה היא תנאי המחיה שנמצאים על הגבול של מה שמוכן אדם נורמטיבי לסבול למשך זמן רב. הבדידות המהולה בחיי סגפנות אינה פשוטה. אך לצד כל זה המדענים חווים תחושת עילוי שקשה להתחרות בה. "הם לא יכולים פשוט לעזוב את העבודות שלהם", מסבירה מוסקביץ', "הן מביאות להם תגמול אינטלקטואלי בל יתואר, המזין את חוש הפליאה שלהם. ההזדמנות לעמוד בחזית המדע במקומות בעלי יופי טבעי יוצא דופן, עבור מדענים היא טובה מכדי לוותר עליה".

נוף טיפוסי בימת באיקל. היופי אינו מסגיר את תנאי הקיצון האופייניים לסיביר.

קחו את קורטז, למשל, אסטרונום שחוקר את רזי היקום מהרמה המישורית של מדבר אטקמה בצ'ילה. מוסקביץ' מספרת כי קורטז מתמודד עם בת שחווה תסכול רב כתוצאה מהפרידה והמרחק, וכן תשישות מהטיסות המרובות. ואולם, "עבור אסטרונום שעובד בשטח, אין הרבה מקומות שמתעלים על ALMA, מישור שטוף שמש גבוה בהרים, עם אנטנות הענק דמויות הפטריות הסורקות את היקום". נכון, יש לכל עבודה יש אילוצים, אבל נראה שמדענים כמו קורטז לוקחים על עצמם לעשות את התמרונים הנחוצים, ובלבד שיוכלו להמשיך לחקור כשברקע סצנות בתוליות של טבע.

לבידוד יש השפעה פסיכולוגית, אבל נראה שכשהוא בטבע פראי, יש לו גם השפעה תודעתית. כשאתה לומד ומפענח את נסתרות היקום, ומרגיש כאילו אתה ועוד צוות קטן של אנשים נמצאים לבד על הפלנטה, נוצרת התרגשות מסוג מיוחד, מעין חלוציות המייצגת את האנושות כולה. אולי זוהי אותה תחושה שמתעוררת בקרב אסטרונאוטים כאשר הם צופים במחזה המרהיב של כדור הארץ, ביודעם שהם לבד בחלל. ואן רוסום, שלוקח חלק בפרויקט פיזיקה ניסויית בקוטב הדרומי, טוען כי עבורו לא מדובר בהקרבה של החיים הסוציאליים, אלא בהחלפה זמנית של דבר טוב אחד בדבר טוב אחר. "הוא לוחץ 'השהה' על חיי החברה עבור ההזדמנות להשחיז את כישוריו המדעיים כשהוא מוקף בטבע עוצר נשימה", מסבירה מוסקביץ'. גם עבור שייבונוב שמבלה מדי שנה את חודש הכפור בסיביר, העבודה מספקת משהו מעבר לפרנסה. "הוא לא נשאר בעבודה בגלל שהוא חייב", מסבירה מוסקביץ', "אלא בגלל שהוא זקוק לזה. משהו בימת באיקל פשוט לא נותן לו לעזוב… להיות אי שם על הקרח, כ-160 ק"מ מציוויליזציה, מעניק לו את ההזדמנות להירגע רגשית. זו הפסקה כה חיונית וחשובה".

הראשוניות האבודה

תחושת העונג שנובעת מהחלוציות שבגילוי משותפת גם למי שאינם פיזיקאים, כמו החוקר והמגלה מייק ליבקי. ערוץ היוטיוב Great Big Story מביא את סיפורו ומנסה להבין את הכוח המניע את ליבקי, שזכה בעבר בפרס חוקר השנה מטעם נשיונל ג'יאוגרפיק. המטרה של ליבקי היא להגיע למקומות הבתוליים ביותר שנותרו על פני כדור הארץ – משימה לא פשוטה בהתחשב בפיתוח הטכנולוגי ובכמות האנשים שחיים בפלנטה.

בשונה מהפיזיקאים, ליבקי לא חוקר את רזי היקום, אלא את רזי האדם. ולעתים הסיכון שבכך גבוה יותר. הוא לא יושב במעבדה או באתר ניסוי, אלא יוצא לגלות פסגות חדשות, הלכה למעשה. ליבקי הוא מטפס הרים ששם לו למטרה להגיע למקומות חדשים תוך שהוא סולל את הדרכים אליהן בעצמו. "הוא מסכן את חייו כדי לאתגר את הרעיון של מידת הסיבולת האנושית". איך זה נראה בפועל? ליבקי מבלה את זמן המחקר שלו כשהוא קשור לחבלים, מתנדנד בין שמיים לארץ על גבי צוקים אימתניים; צועד כ-130 ק"מ עם 45 ק"ג של ציוד על גבו, נאבק בסופות שלגים, מטפס קירות אנכיים באמצעות גרזני קרח; צולח נהרות, חוצה עמקים, ולבסוף מגיע לראשי רכסים. שם נמצא כוח המשיכה שלו – לגעת בפסגה שטרם היו בה קודם.

עבור ליבקי, טיפוס היה התאהבות ממבט ראשון. הוא מספר כי ביום שבו חבר לקח אותו לטפס השתנו חייו. מאז הוא הספיק לחקור את האזורים הבתוליים של כל שבע היבשות בכמעט מאה ארצות. אך ליבקי "אינו מסופק מללכת בשבילים הרגילים. המומחיות שלו היא לאסוף 'עליות ראשונות'". עלייה ראשונה, הוא מסביר, היא טיפוס למקום שנפש חיה לא הייתה בו לפני כן. ומכיוון שמטבע הדברים בני האדם ביקרו בכל האזורים שנוח ונעים להגיע אליהם, האזורים הבתוליים הספורים שנותרו מציבים אתגר בלתי רגיל, כזה ש"דורש את כל מה שיש לך" כדברי ליבקי. כלומר, מטפס כמותו נאלץ לסכן את חייו ולהשקיע מאמץ כמעט על-אנושי כדי להשיג את מטרתו. והדבר כמובן כרוך בוויתורים רבים, הדומים לוויתורים שעושים הפיזיקאים בקוטב, או במדבר או בסיביר. להיות ראשון – בייחוד כשמדובר בכיבוש פסגות הרים – משמעו להיות לבד, להתנתק ממשפחה וחברים לפרקי זמן לא מבוטלים ולשרוד בתנאים קיצוניים.

"אין לנו אפשרות חילוץ, אנחנו תלויים בעצמנו ב-100 אחוז", מתאר ליבקי את הסיכון, אך מסביר: "אני לא מחפש סכנה או מוות. אני מחפש אחר את האתגר האולטימטיבי והמסתורין האולטימטיבי של מה שיש שם בחוץ". בניגוד להליכה במסלולים המוכרים, הגעה למקום בפעם הראשונה כרוכה במחקר מקדים רב, ולמעשה, הנוכחות במקום ותיעוד החוויה הם מחקר חדש בפני עצמו. בכך ליבקי והפיזיקאים חולקים עוד מן המשותף. כלומר, בשני המקרים קיים השילוב בין עמידה בחזית הגילוי לבין בדידות קיצונית. בשני המקרים מדובר בתשוקה עזה, שאותה מתאר ליבקי "הדלק של חיי".

זה לא משנה אם אתם צדים אחר חלקיקי נייטרינו או שמים נפשכם בכפכם כדי לטפס לפסגה חדשה נוספת. הנקודה היא שיצר הסקרנות כנראה מתעצם בצורה אקספוננציאלית על רקע הבדידות שבשממה. ייתכן כי מיזוג החזיתות – המחקרית והגיאוגרפית – מעיר באדם הד מן העבר, מתקופות שבהן הטבע היה בתולי ברובו, והחדווה שבגילוי דברים חדשים (בפארפרזה על ספרו של ריצ'רד פיינמן) נקשרה תודעתית לראשוניות וייחודיות. המגע הראשון עם פלאי היקום והנפש האנושית הוא תמיד המיוחד ביותר, ואיפה אנחנו מרגישים הכי ראשוניים אם לא לבד מול נופי הפרא?

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

הכמיהה לטבע – מה מתרחש בתודעה כשאנו נחשפים ליופייה של השממה הפראית

להירגע מול יופייה של הפיזיקה – הוכח מדעית כי צפייה בחוקי היקום משנה את המצב המנטלי

דמיון בלי גבולות וספקנות קפדנית – קארל סייגן על הדרך למצוא את מקומנו ביקום

עוד מרדיו מהות החיים:

הדיבור עם נדב הולנדר