ילדים שמרגישים ביטחון להיכשל מרגישים גם ביטחון לנסות. איך ניתן ליצור עבורם מרחב לטעות מבלי להתרסק רגשית? איך לעודד אותם ללמוד בעצמם מכישלונות? מבט לזירה הספורטיבית, שם ילדים נדחפים לקצה גבול הביצועים, מלמד כמה דברים על תגובה בונה לכישלון, שלא פעם מנוגדת לאינטואיציה שלנו.
ברגע הראשון אחרי כישלון השקט כבד, אין צורך לומר דבר. הגוף של הילד מספר הכול: כתפיים שמוטות, מבט כבוי, אולי אפילו דמעות שממהרות להיבלע בחולצה. לא משנה אם זו הייתה תחרות שחייה, משחק טניס או מבחן בכיתה, התחושה היא אותה תחושה. משהו בפנים מתכווץ.
כמאמנת מנטלית, כאמא, וכאדם שמלווה ילדים ונוער במסע הספורטיבי שלהם, אני פוגשת את הרגע הזה לא פעם. הרגע שבו משהו שהם קיוו לו התפרק מולם. ולפעמים מה שכואב עוד יותר מהכישלון עצמו זו התחושה שהם לבד בזה. שהכאב שלהם לא באמת מובן על ידי מישהו.
למה כישלון כואב כל כך?
כישלון הוא הרבה יותר מתוצאה. הוא מפגיש את הילד עם הגבולות שלו. הוא מראה לו שהוא לא כל-יכול, שהוא לא תמיד ינצח, לא תמיד יצליח, לא תמיד יעמוד בציפיות שלו, של הסביבה, של העולם. זה מפגש טעון, שמערער לא רק את הדימוי העצמי, אלא גם את תחושת השייכות, הערך והמשמעות.
אצל ילדים ובני נוער שעוסקים בספורט התחושות האלה מועצמות. הספורט מלמד משמעת, נחישות, הישגיות, התמדה. אבל הוא גם עלול לשתול אמונה פנימית סמויה שאם לא ניצחת, נכשלת. ואם נכשלת, אולי אתה לא מספיק טוב. המסר הזה מחלחל, גם בלי שמישהו יגיד אותו בקול.
ומה אנחנו, ההורים והמבוגרים, עושים ברגעים האלה? הרבה פעמים, מבלי שנשים לב, אנחנו מנסים למהר לתקן. לומר "לא נורא", "העיקר שניסית", "בפעם הבאה תצליח". כל אלה משפטים טובים, כוונתם חיובית. אבל לפעמים הם לא פוגשים את הילד במקום שבו הוא נמצא באותו רגע. הוא לאו דווקא מחפש פתרון. ייתכן שהוא מחפש מרחב, שהוא רוצה לדעת שמישהו רואה את הכאב שלו, גם אם הוא לא יכול לשנות אותו.
ילד שלא מקבל הכרה לכאב שלו מרגיש לבד. וכשהוא לבד, הוא לומד שהכישלון הוא משהו שצריך להסתיר, להדחיק, להעמיד פנים שהוא לא קרה. במקום זה, אנחנו יכולים לבחור בגישה אחרת. גישה שמכירה בכך שכישלון הוא לא תקלה, אלא חלק טבעי מהמסע האנושי. מה, אם כן, אפשר לעשות?
1. להיות שם, פשוט להיות
לפני כל דבר אחר, הילד צריך לדעת שאנחנו איתו. לא רק כשזכה, אלא גם כשהפסיד. נוכחות שקטה, אמפתית. לא דיבור טכני. אפשר פשוט לשבת לידו, לשאול שאלה פתוחה כמו: "איך אתה מרגיש?" או אפילו רק לומר: "אני רואה שזה היה לך קשה". לפעמים משפט אחד כזה פותח שיחה עמוקה בהרבה מכל עצה.
2. לקרוא לדברים בשמם
אין צורך לעדן או להסתיר את המציאות. אפשר לומר: "כן, הפעם זה לא הצליח כמו שציפית". זה עוזר לילד לראות שדברים לא תמיד מסתדרים, וזה חלק מהחיים. זו לא תבוסה זו התמודדות. וזה קורה לכולם, גם לנו.
לפעמים ברגע הכישלון הילד לא מחפש לתקן את הטעויות, אלא לעבד את הרגשות. צילום: fizkes / shutterstock
3. לשתף גם בכישלונות שלנו
בהמשך לכך, אחד הכלים החזקים בעיניי הוא סיפור אישי. כשאנחנו משתפים אירוע שבו אנחנו עצמנו לא הצלחנו, אבל למדנו ממנו משהו עמוק, הילד מבין שכישלון לא שובר אלא בונה. הוא מפנים שהערך שלנו כאנשים לא תלוי בתוצאה.
4. לשאול, ולא למהר ללמד
הלמידה הכי אפקטיבית על היא 'על הבשר', כשהילד מגיע להבנה בכוחות עצמו. לכן, במקום להסביר לו מה קרה, אפשר להוביל אותו עם שאלות כמו: "מה אתה חושב שקרה?" "מה הרגשת תוך כדי?" "מה היית רוצה שיקרה בפעם הבאה?" לא כחקירה, אלא כהזמנה לשיחה. הילד מרגיש שהוא לא נשפט, אלא נשמע.
5. לא למהר להתקדם
לפעמים, מרוב רצון לעזור אנחנו מנסים להוביל את הילד לשלב הבא מהר מדי. אבל תהליך רגשי דורש זמן. תנו לו לעכל, להרגיש, לשקוע ולהתבשל. גם אם זה לוקח כמה ימים. גם אם הוא שותק. דווקא מתוך ההשהיה הזו, יכולה לצמוח תובנה חדשה, כנה ובשלה.
מה קורה כשההורה עצמו מרגיש שנכשל?
הרבה הורים שאני פוגשת משתפים בתחושת אשמה: "אולי לחצתי יותר מדי", "הייתי צריכה לראות את זה מגיע", "אולי הייתי צריך להגיד משהו אחר". גם אנחנו, ההורים, חווים כישלון. כשאנחנו רואים את הילד כואב ואנחנו לא מצליחים להגן עליו. כשניסינו לעודד והוא רק התרחק. כשקיווינו שיצליח והוא התפרק.
הכאב שלנו אמיתי. וגם לנו מותר לעצור רגע, לנשום, ולשאול את עצמנו: מה הכישלון הזה לימד אותי? על הילד שלי, על עצמי, על הקשר בינינו? לפעמים הוא מזכיר לנו שאנחנו לא יכולים לשלוט בכל. לפעמים הוא מלמד אותנו שהילד לא צריך פתרון, הוא צריך נוכחות.
תובנה אחרונה – כישלון הוא לא ההיפך של הצלחה, אלא שווה ערך ללמידה. הפסד הוא לא סימן לכך שמשהו השתבש, הוא חלק מהמסע. כמו בלבול, כמו פחד, כמו התרגשות. הוא רגע שדורש עיבוד, פרשנות, הכלה. הוא מזמין אותנו – כהורים, כמאמנים, כמלווים – להקשיב קצת אחרת. להוריד את קצב התגובה. לפתוח פתח לשיחה שקטה, עמוקה, אנושית.
אם נבחר לראות בכישלון לא אויב כי אם מורה, נוכל ללמד את הילדים שלנו משהו שלא מקבלים עליו מדליה, אבל יש לו משקל אדיר בחיים: לדעת להיכשל מבלי להתרסק. לדעת ליפול ולחזור לעצמך. לדעת לאהוב את עצמך גם כשלא עמדת בציפיות שלך.
בסופו של דבר, ילד שמקבל לגיטימציה להיכשל, לומד גם להעז. וילד שמעז, הוא ילד שחי באמת. ואם נהיה שם, קרובים, יציבים, מקשיבים הוא יוכל לצמוח מתוך הרגעים הקשים, ולדעת שיש מי שרואה אותו. לא רק כשהוא זורח, אלא גם כשקצת חשוך בפנים.
*
מרינה גלמן היא מאמנת מנטלית לספורטאים ובני נוער.
תמונת כותרת: Mario Heller on Unsplash
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
בישול עם ילדים – שכחו מהבלגן, מה שהם ירוויחו ישרוד הרבה אחרי שתסיימו לנקות
פסיכולוגים: תנו לילדים להתחכך בחיים, רק ככה הם ילמדו איך לחיות
מילים מעצבות את הילדים שלנו ברמה העצבית – כיצד להשתמש בהן כדי להעצים את האפקט
עוד מרדיו מהות החיים:
