ברנינג-מן, גרסת 2022. צילום: Pandora Pictures / Shutterstock

1. מרכז שוקק חיים

נהוג לומר שכל השבילים של הקיבוץ מוליכים אל חדר האוכל. ביישובים קהילתיים זה אולי בית העם או הרחבה של המכולת אבל המרכוז קצת פחות מובהק. "ברוב חלקי העולם, כפרים הם יישובים של אנשים המקובצים סביב נקודה מרכזית אחת. לרוב זו כנסייה, שוק או מרחב ציבורי אחר", כותבת ג'ני אוורס ב-National Geographic. היא מסבירה שכל בתי המגורים נבנים בפיזור די סימטרי סביב הנקודה המרכזית, מה שמשווה להרבה כפרים צורה של עיגול. ישנם גם "כפרים ליניאריים" – כאלו שמאוגדים לאורך קו מרכזי כמו גדת נהר, חוף ים או נמל, ואפילו פסי רכבת. בכל אופן, מאז ומתמיד, מרכז הכפר הוא מקום ציבורי שלכולם יש בו עניין משותף: סחר, מפגש חברתי, מרחב דתי או רוחני. מוקד שהוא מספיק גדול כדי להכיל את תושביו והוא קרוב אל כולם כמעט באותה המידה הופך, באופן טבעי, למרכז ההתרחשות ומעודד אינטראקציות חברתיות, היכרות מעמיקה יותר ושיתופי פעולה.

לרוב השכונות ישנו מרכז טבעי, השאלה היא כמה הוא מפותח ונעים, ואיזה שימוש עושים בו. מילסון מראה כיצד אקט פשוט יחסית של צביעת המדרכה בציור מרומם נפש יכול להגביר את המשיכה הקולקטיבית אל המקום. גם מרחב חורש טבעי יכול להפוך לפיאצה בעזרת כמה נדנדות תלויות, בית עץ ושולחנות פיקניק שמעודדים אכילה משותפת. את רוב הדברים ניתן ליישם בעלויות מינימליות ולגרום הנאה מרבית למשתתפים. מלבד הכיכר המרכזית האלטרנטיבית, מילסון מציע לשזור נקודות חן ציבוריות נוספות ברחבי השכונה, כמו: שולחן קח-תן שבו ניתן להשאיר דברים למסירה ולאסוף, במה פשוטה שתעודד הופעות מוזיקה או ערבי שירה ותיאטרון קטנים ואינטימיים, מדף לספרים מתחלפים ואפילו מקומות מסתור מאולתרים שיסקרנו את ילדי השכונה, הרחוב או הבניין.

2. שער לעבור בו

אין מי שמעט תשומת לב אינה נעימה לו. אם שעומדת על המרפסת ומקבלת את פני ילדיה הבאים או חברה שיוצאת לקראתנו לחיבוק מזמין פנימה. ובכן, משהו דומה קורה לנו כשאנחנו נכנסים אל מרחב דרך שער. בהגדרה, שער הוא הפתח עצמו וצורותיו רבות, ולאו דווקא הדלת שסוגרת או פותחת אותו. בהדמיה שמציג מילסון הוא מראה כיצד הוא ממקם שערים בצורת קשתות בכל מיני נקודות היקפיות של השכונה ומדבר על החגיגיות שהם מייצרים, ועל תחושת האחדות. "שערים או כניסות מקושתות חוגגים את הגעתנו וגם מברכים אותנו בצאתנו. הם כמו מזמינים אותנו לחזור כשאנחנו עוזבים".

קשתות שימשו לראשונה באלף השני לפני הספירה במסופוטמיה, אך הגילוי של הטכניקה משויך לרומאים כיוון שהם מינפו אותה לדרגת מומחיות והשתמשו בה באופן גורף שמזוהה איתם. כיום קשת נתפסת אולי כאלמנט חגיגי, אבל בעבר היא סימנה פריצת דרך משמעותית. ואולי חלק מהסימבוליות החגיגית שלה טמון ממש בכך. "אם אתה בונה בניין נמוך יחסית, מערום של אבנים שטוחות יכול לעבוד. אך בנייה בצורת קשת מאפשרת פיזור של העומס", כותבת איימי אזאריטו במגזין העיצוב Semi Handmade. בזמן ששלד בצורת משקוף מוגבל בגודלו מפאת סכנת קריסה, הכוח שפועל על אבן הראשה משני צידי הקשת מקנה לה יציבות שלא אובדת גם אם מרחיבים את גודלה. בזכות כך הפכה הקשת את הקמתם של מבנים גדולים וגבוהים יותר – לאפשרית. לדוגמה, הקולוסיאום המפורסם או אמות המים המסועפות של רומא. זו הייתה חגיגה של עוצמה, של יכולת הגנה וביטחון ושל הישרדות. "קשתות היו בשימוש תכוף כל כך באותה תקופה עד שהן ממשיכות גם היום לשמש קריצה לארכיטקטורה הקלאסית".

יכול להיות, שמבלי שנהיה מודעים לכך, קשת מעלה בנו שלל אסוציאציות חיוביות. היא מסמלת תחום מוגן, שמור. היא מתכתבת עם ארכיטקטורה קלאסית, ועם עוצמה של אימפריות גדולות. היא מעוררת תחושת שייכות למשהו גדול יותר. בנוסף, שערים למיניהם מדגישים את המעבר בין החוץ לפנים. הם מייחדים את המרחב שבפנים ואת הקהילה שחיה בו. כל אלו יחד עשויים לתרום לתחושת הרווחה והאחדות של התושבים.

בבואכם ובצאתם, שלום. צילום: Rob Hainer / Shutterstock

3. כחול לטבול בו את העיניים

אחד היתרונות המובהקים של קהילה הוא היכולת של קבוצת אנשים לפעול יחד. כוחם המשותף גדול, בטח ובטח כשהם רותמים את כוחות הטבע לעזרתם. בעזרת מעט עבודה ומחשבה, מציע מילסון, מי הגשמים יכולים להיות מתועלים לטובת מקווה מים מקומי. באמצעות ההדמיה הוא מראה כיצד מערך מרזבים פשוט שמוביל את הגשם מגגות הבתים אל בור מים אחד יכול להפוך לפינת חמד אמיתית. בריכת דגים, ביצה קטנה עם חבצלות או מקווה מים מוארך שמעליו מעופפות שפיריות, ועל גדותיו מקרקרות קרפדות. "ברווזים נודדים יכולים לעצור שם למנוחה מדי פעם" ומזרקה יכולה לייצר פסקול נעים של פכפוך. באופן מסוים, זו צורה נוספת של מרכז חיים משותף. עוד מקום ציבורי נעים שבו אפשר לפגוש את השכן מהצד השני. אבל מדובר בהרבה יותר מזה.

בזמן שרוב המחקרים בתחום עוסקים במרחבים ירוקים, מחקר סקירה סביבתי שנערך במקביל באוניברסיטאות באוסטריה, בבריטניה ובספרד – הראה קשר חיובי בין מקווי מים בנוף האורבני ובין רווחת התושבים ובריאותם הנפשית. בקרבת מרחב כחול נבדקים התאוששו בצורה טובה ויעילה יותר ממתחים ודיווחו על מצב רוח מרומם יותר. אומנם רוב המקרים מתייחסים לחוף ים, אגם מלאכותי או תעלת מים שקטה אבל אין זה מופרך להניח כי מה שעובד במקרו יעבוד גם במיקרו, גם אם באופן עדין יותר.

"רק לעיתים רחוקות מתקיימים מרחבים ירוקים וכחולים בנפרד", מציינים החוקרים, ולכן לא תמיד ניתן להסיק מסקנות "נקיות" לגבי אחד מהם. גם הבריכה השכונתית כנראה תהפוך במהרה למעוטרת בפלומה ירקרקה. אך לצורך העניין, לנו לא משנה כלל אם אלו קני הסוף הנעים ברוח שמשרים על חברי השכונה נחת או אדוות המים.

4. גידולים תוצרת פנים

מהצד, גינת ירק היא רק גינת ירק. אך מי שחי את הטיפול בה עשוי לגלות שהמעבר בין כל שלבי התהליך – מהכשרת הקרקע ועד לקצירת הפירות ואכילתם, וחוזר חלילה – מזכיר שוב ושוב כמה עצמאים אנחנו יכולים להיות. עבודת אדמה תמיד היוותה חלק אינטגרלי מחיי הכפר. פע, היא אולי הייתה האפשרות היחידה לפרנסה, אבל היום היא משמשת כתזכורת לכוח שלנו להזין את עצמנו. לדאוג לצרכים הפשוטים והבסיסיים ביותר שלנו. מבחינת מילסון, גידולים אורבניים יכולים להיות הקמה של גינה קהילתית או נטיעת חורש של עצי פרי. הם מקור לשיח משותף ומקפצה לאינטראקציות חברתיות. ולעיתים, כפי שקרה באחת משכונות הפשע האלימות של ריו דה ז'נירו, הם יכולים לשנות את פני הסביבה מקצה לקצה.

ערוץ החדשות הגרמני DW News מביא את סיפורה של פאבלה בריו, שבשנת 2012 החליטה הרשות המקומית להקים בה גינה קהילתית. היא הכשירה 25 מתושבי השכונה כגננים והעסיקה אותם בשכר מינימלי. ביניהם פנסיונרים, אימהות חסרות הכנסה במשפחות מרובות ילדים וחברים בכנופיות סמים. "הגינה הפכה למקור מבורך של יציבות עבורם", הוא מתאר. היא שינתה את התפיסה העצמית שלהם וחיברה אותם אחד לשני, מה שבהמשך נבנה לכדי תחושת שותפות קהילתית בין רבים מתושבי השכונה. מחצית מהיבול נמכר בשכונה בתעריף מוזל ורווחיו מתחלקים בין הגננים, ואילו את המחצית השנייה הם מחלקים לנזקקים ברחבי הפאבלה. פה אולי מדובר במקרה קצה, אך מודל שכזה יכול להפיח תחושת שליחות וערך בלב המשתתפים בכל שכונה. די באדניות תבלינים משותפות לבניין כדי ליצור את האפקט.

בקטן או בגדול, מים תמיד מנעימים את האווירה. צילום: Valerie on Unsplash

5. שבילים א-פונקציונאליים

לאחר שפיזרנו נקודות של חן ברחבי השכונה – הכיכר המרכזית נצבעה, בריכת הדגים התמלאה, יער המאכל נשתל ושולחנות הפיקניק מוכנים לאירוח ספונטני – נותר לחבר בין כולן. הדרך המהירה ביותר מנקודה A לנקודה B היא קו ישר, אך האם אנחנו באמת מחפשים את הדרך המהירה ביותר? לדברי מילסון, שבילים פנימיים לא צריכים להיות פונקציונאליים. להיפך, הם יכולים להיות חוויה של תנועה במרחב. "לאלץ" אותנו לעבור דרך מקומות שבהם לא התכוונו לעבור או לפגוש באנשים שלא ציפינו לפגוש. בנייה מודרנית מתאפיינת בקווים ישרים: ישנו כביש מרכזי ואליו מאונכים שבילי גישה, כשכל אחד מהם מוביל אל פתח בית או בניין שפונה כמובן אל הכביש הראשי. מאחור, גינות תחומות, מרובעות, מדשאות מקוצצות ופרחים שתולים בפסים סימטריים, מוקפים אבני מדרכה. לעיתים פונקציונאליות מייצרת רווחה גדולה ומפחיתה חיכוך בין השכנים. אך כשמדובר ברצון להסב שכונה עירונית לקהילתית יותר – כדאי לשקול לצאת קצת מהקווים.

שבילים לא חייבים להיווצר מאבני מדרכה: "יש הרבה דרכים שונות ליצור תחושה של דרך", מציע מילסון. למשל, שביל אדמה או שביל של שבבי עץ. חצץ או אבני מדרך גדולות שניתן לקפץ מאחת לשנייה. "אם הסביבה שלנו מונוטונית וחוזרת על עצמה היא לא מעודדת אותנו בכלל לצאת מהבית", הוא אומר. לעומת זאת, שבילים מתעקלים שמוליכים אותנו עם תוואי השטח הם הזמנה להרפתקה. הם הופכים את היציאה מהבית למסקרנת יותר ומגרים את החושים שלנו. הם גורמים לנו לפגוש את שכנינו, לקבל הצצה לפיסת טבע, ואולי אפילו לקטוף איזה תות עץ קטן לדרך.

*

"הראינו שבעצם אפשר להתמודד עם המורכבות של בעיות עירוניות על ידי שימוש באמצעים תרבותיים", אמר הארווי אחרי שהברנינג-מן התבסס כאירוע אנתרופולוגי ייחודי ומוצלח. "האזרחים משתתפים ביצירת העיר. ולמעשה, חצי מיכולת השליטה שלנו במצב מבוססת רק על צפייה בהתנהגותם וסיפוק צורכיהם". באופן דומה, גם ההצעות של מילסון נועדו לאפשר לתושבי השכונה לקחת את המושכות לידיים ולעצב מחדש את סביבתם, בעצמם, ככזו שתענה על צורכיהם. מענה תרבותי למורכבות של חיי העיר.