בשביל לאלתר צריך להגיע לשליטה מלאה במשהו ואז להיות מסוגל לאבד אותה בכל רגע. מסעה של מוזיקת הג'אז, ולא רק עבור חובבי הז'אנר, מעלה מחשבות בנוגע לטבע האדם: לרדיפה אחר רייטינג, לצורך בשורשיות, למתח בין זהות ושייכות ועוד.

דמיינו לעצמכם שכל יום אתם נכנסים הביתה ומגלים מרחב שונה. אתם פותחים את הדלת וקירות הסלון שאתמול היו לבנים, היום צבועים בכחול. על הקירות תלויים קישוטים אחרים, התמונות המשפחתיות עברו מקום, גובה התקרה קצת שונה והשטיחים הוחלפו – כולם או בחלקם. זה ג'אז. בזכות האלתור, שהוא בסיס ההגדרה של הסגנון המוזיקלי הזה, כל יצירה שמתנגנת היא אירוע חד פעמי לחלוטין. לא נשמע כמותו בעבר ולא יישמע כמותו בעתיד. בואו מחר בערב למועדון ותיכנסו לסלון חדש.

הג'אז נולד מתוך מפגש בין תרבויות והשתנה עם השנים, כשכל זרם שהתהווה בתוכו מגלם תובנה על טבע האדם. חלקם מאירים על הנטייה שלנו לרצות ולחוש מקובלים וחלקם על הצורך בשורשיות ובחזרה למקורות. חלקם מציפים מחשבות על יצירתיות וחלקם על תפקידה של המוזיקה בחיינו.

יובל טבצ'ניק, נגן סקסופון בהאורקסטרה (תזמורת הג'אז הישראלית) ומורה לתולדות המוזיקה, מתאר את עיר הנמל ניו אורלינס בתחילת המאה ה-20 כצומת שוקק תנועה והתרחשות. "יש בה פעילות גדולה של ספנות ועוברים בה המון המון אנשים". לעיר היסטוריה של מושבה צרפתית והווה של עבדות ותרבות אמריקאית דרומית. ההשפעות האלה יוצרות פסקול מיוחד במינו: ברחובותיה נשמעת מוזיקה צרפתית קלאסית והרמונית, לצד שפה ריתמית אפריקאית שבנויה כ'קריאה-תגובה' וכן תזמורות של תהלוכות אמריקאיות ענקיות.

בתוך הבליל הזה החל להתהוות הג'אז, כשבכל תקופה מגיע מוזיקאי מוביל אחר ומשנה מעט את המינונים של המרכיבים. "לכל מהפכה יש מהפכת נגד", אומר טבצ'ניק בריאיון למגזין, ובעזרתו אנחנו מתחילים מסע קטן שמראה כיצד כל זרם בז'אנר נולד כתגובה, ואולי כהתרסה נגד הזרם הקודם. ובכל סיפור של תת-ז'אנר, ובכלל באבולוציה של הסגנון, משתקפת איזו תובנה רחבה יותר על החיים האנושיים.

1. דיקסילנד – אילו בחירות שלנו יהדהדו במשך שנים?

בתחילת המאה ה-20 יכולנו לשמוע טרובדורים – נגנים בודדים שמשוטטים עם הגיטרה לאורך פסי הרכבת ומנגנים שירי בלוז על טרדות החיים – ובמקביל תזמורות צעידה גדולות עמוסות בכלי נשיפה והקשה. "אם את לוקחת תזמורת צעידה ומצמצמת אותה, את מקבלת דיקסילנד", שזה שמו של הזרם הראשון בג'אז, מסביר טבצ'ניק.

"יותר מכל מוזיקה אחרת, הג'אז ביטא את הרוח, הגאווה והכאב של החוויה השחורה באמריקה. הצלילים המסונפים והמתנדנדים היו ביטוי אולטימטיבי לתרבות האפרו-אמריקאית", כותב ג'ון אדוארד האסה ב-Smithsonian. ואף על פי כן, תקליט הג'אז הראשון הוקלט על ידי הלהקה אוריג'ינל דיקסילנד ג'אז בנד (ODJB) שחבריה היו כולם נגנים לבנים – ועל שמה נקרא הזרם הראשון. האם היה זה מחטף? חתירה תחת חתך אוכלוסייה שלם?

לדברי האסה, האגדה מספרת כי בעצם היה זה פרדי קפארד, נגן קורנית אפרו-אמריקאי מוביל מניו אורלינס, שקיבל את ההצעה הראשונה להקליט מוזיקת ג'אז. יש שאומרים כי הוא חשש שיגנבו לו חומרים ויש שגורסים שלא היה מוכן להגיע לאודישן ללא תשלום. כך או אחרת הוא דחה את ההצעה והבאים בתור, ODJB, זכו לתהילה. וכך, בחירה קטנה של אדם אחד שינתה סיפור של קהילה ענקית ברחבי העולם לאורך דורות. אנחנו אף פעם לא יודעים מה אנחנו מפספסים מתוך חששות. מתישהו זה עלול להיות פספוס בקנה מידה היסטורי.

הקלטת הג'אז הראשונה. השלב האבולוציוני הכי קרוב לתזמורת צעידה.

2. סווינג – מה קורה כשמביאים בשורה חדשה לקהל הרחב?

השמועה מתחילה לפרוש כנפיים ויותר אנשים מסתקרנים. הדיקסילנד ג'אז, כמו הרבה דברים אחרים בעולם, עובר תהליך פופולריזציה. מוזיקאים מזהים את הפוטנציאל ומתחילים ללוש את הסגנון כך שיתאים לקהל הרחב וישתלב בפלטפורמה אטרקטיבית – מועדוני הריקודים. ההרכבים גדלים ל-17 נגנים, והשמחה וההנאה של המאזינים הן בראש סדר העדיפויות. כך נולד לו הסווינג, אחד הזרמים הראשונים של מוזיקת הג'אז.

אחד הנגנים המפורסמים של עידן הסווינג היה דיוק הלינגטון, והוא לקח את הקלילות ורוח השטות צעד נוסף קדימה. באמצעות שימוש באביזרים משלימים לכלי הנגינה, הוא וההרכב שלו הצליחו לחקות קריאות של חיות פרא. המוזיקה שהם ניגנו זכתה לכינוי Jungle Music והיא הפכה ללהיט במועדוני הלילה. ובכן, עד כמה רחוק היינו אנחנו הולכים בשביל אהבת הקהל? בשביל הפופולריות? הגמישות הזו איבדה חלקים מהמטרה המקורית, אבל היא גם זו שפרצה את הדרך והוציאה את הג'אז מהמחתרת, אפשרה לו לזכות בכבוד ובהערכה שלהם הוא ראוי.

Jungle Music. לא כדאי לפספס את הרקדניות שפורצות לרחבה כדקה וחצי מתחילת המופע.

3. בי בופ – לפעמים הריבה היא רק תירוץ

יש שיגידו שהסווינג לקח את הג'אז למקום 'מרצה': סגנון שמתפאר ב"מקצבים שנועדו לריקוד ובמלודיות שניתן לשנן ולזמזם", כפי שנכתב בבלוג של בית הספר New York Jazz Workshop. לאט לאט מסתמנת תנועה של מוזיקאים המבקשים "לחזור לכיוון המופשט". בי בופ, הזרם שמתגבש לו סביב אמצע שנות השלושים, מתאפיין ב"מלודיות מהירות כברק, אלתורים וירטואוזיים של חילופי אקורדים ואינטראקציות קצביות בין נגני הסולו". לרקוד את זה – אי אפשר. לדברי טבצ'ניק, היה זה שילוב של שני היבטים משמעותיים: האחד, הצורך של המוזיקאים לחזור ליצירה שנועדה לשם היצירה ולא לשם אהבת הקהל, ואילו השני – מלחמת העולם השנייה. "מלחמת העולם השנייה שברה את העולם פיננסית ורוחנית ולאנשים לא היה כוח, לא כסף ולא מצב רוח ללכת לאולמות ולרקוד סווינג כאילו שלא מתו כמעט 100 מיליון אנשים ברחבי העולם". אז התזמורות הצטמצמו מ-17 משתתפים להרכבים של 5 נגנים והמוזיקה התבקשה להסתגל למזג הנוכחי.

והנה אנקדוטה משעשעת: בקיץ של אמצע שנות הארבעים, מספר ג'ף פיצג'רלד במאמר ב-All About Jazz, דיזי גילספי וצ'ארלי פארקר, חלוצי סגנון הבי בופ, מצאו את עצמם עם יותר תותי עץ טריים ממה שהם מסוגלים לאכול. הם הזמינו את החברים להכין ולאכול ביחד ריבה (Jam) וקראו לזה ג'אם סשן. "כיאה למוזיקאים, כולם הביאו את כלי הנגינה שלהם וניגנו יחד בזמן שהמתינו שהפירות יתבשלו". הם אלתרו ויצרו והמפגש היה כה מוצלח שנעשו לא מעט ניסיונות לשחזרו. בשלב מסוים הבינו שאפשר לוותר על הריבה אך השם נותר בעינו.

לא מעט ארגונים ומוסדות מאגדים אנשים מוכשרים תחת קורת גג אחת כדי לחתור אל עבר מטרה ספציפית. האקתונים למיניהם שייעודם לפתח תוכנה, להקים קהילה סביב נושא משותף או לפתור אתגר אקטואלי. מסתמן שגם בהיעדר מטרה מוגדרת, ריכוז של כישרונות (אולי בתוספת תמריץ קטן ומתוק) כמעט תמיד מייצר משהו מעניין.

נסו לרקוד את זה.

4. הארד בופ – האקראיות שבה טרנד נולד

חלוצי הבי בופ אומנם הצליחו להוציא את הג'אז מהמועדונים אבל לא כולם היו מרוצים מהביצוע. מוזיקאים רבים חשו שהמטרה הוחטאה. "הם אמרו: התחלנו את הדרך שלנו בכנסייה, בשדות הכותנה, כשהכומר אמר משהו ואנחנו ענינו לו [קריאה-תגובה] והייתה לנו מוזיקה שהיא הרבה יותר נשמה, שהיא מלוכלכת במובן המוזיקלי", מספר טבצ'ניק. ובאמת, אז ניתן לראות מעין תנועה לעבר מה שנקרא הארד בופ – מוזיקה שורשית יותר, אפרו-אמריקאית יותר, אולי אפילו מעוררת רגש יותר.

את מיילס דיוויס מתאר טבצ'ניק כמי ש"כל החיים שלו היה בחזית של". הוא היה מחלוצי הבי בופ אבל הוביל גם את השינוי אל עבר הארד בופ ולאחר מכן אל זרמים נוספים. הוא כונה "הפיקאסו של הג'אז" ותמיד חיפש דרכים חדשות להבעה וביטוי. אין ספק שרבים נשאו עיניהם אליו. לדברי פיצג'רלד, ערב אחד ב-1956, בעודו תחת השפעת חומרים חזקים ומאחר להופעה, "מיילס דייוויס מרים נחש שחור קטן שנדד לביתו במיזורי והוזה שמדובר בעניבת קליפס". הוא מגיע בדהרה אל ההופעה כשהוא עונד את הנחש לצווארו. האם היה זה רגע מצחיק או מרתיע? מעורר הערצה או פוגם בכבוד? אנחנו לא יודעים. אבל יש דברים שפשוט לא משנים כשאתה שטוף באורות התהילה. כיאה לכוכב, שמעידה אקראית שלו יכולה להפוך לצעד ריקוד אוניברסלי – אותו רגע היה "מה שהתחיל בסצנת הג'אז טרנד של ענידת עניבות שחורות רזות שנמשך עד היום".

Art Blakey & the Jazz Messengers. ניחוח שדות כותנה.

5. קול ג'אז – מתי בידול עושה סדר ומתי הוא מבלבל?

כשמיילס דייוויס מגיע לניו יורק הוא פוגש את גיל אוונס – מוזיקאי עם חלומות. לדברי טבצ'ניק, "אוונס הוא מתזמר שחי בהארלם ומארגן סדנאות מוזיקה ניסיוניות". הוא חולם על טקסטורות שונות של צלילים ומחפש כיצד לממש אותן. לדבריו, הוא מנסה שימוש בכלים שאינם שגרתיים לעולם הג'אז, כמו טובה, פלוגלהורן (קרנון) או אבוב – שבאים מעולם המוזיקה הקלאסית – ואלו מעניקים ליצירות גוונים רכים יותר של צליל, פסטליים יותר. הם קוראים לזה קול ג'אז ומקליטים את האלבום המזוהה ביותר עם הז'אנר Birth of the cool.

במקביל, המוזיקאי גונתר שולר, שדווקא מגיע מעולם המוזיקה הקלאסית אל עבר הג'אז, מפתח רעיונות דומים. הוא קורא לז'אנר שהוא מפתח הזרם השלישי ומתעקש שלא מדובר במוזיקה קלאסית המנוגנת על ידי מוזיקאי ג'אז ולא מדובר בג'אז שמנוגן בכלים קלאסיים, אלא בזרם ביניים. האם שולר יצר זרם מקביל לזה של דיוויס ואוונס או שהוא יצר תת זרם בתוכו? מדוע חשוב לבדל תתי קטגוריות בתוך עולמות תוכן ומתי זה סתם מבלבל? ומי מרוויח מכל אחד מהמקרים? "ההפרדה בין הזרמים השונים בג'אז היא הפרדה מאוד מלאכותית", מסביר טבצ'ניק, "בפועל האנשים האלו שיתפו פעולה" וכל ההתפתחויות קרו גם במקביל וגם לאורך ציר זמן. הן היוו מעין שיפט בסגנון אבל גם התקיימו זו לצד זו וזלגו כל הזמן בין האומנים והיצירות.

מיילס דיוויס וגיל אוונס בצלילי פסטל.

אפשר לדון שעות על מקומו של הג'אז בעולם המוזיקה של היום, אבל אין ספק שהוא לא מככב בראש מצעד הפזמונים. ואף על פי כן, בסקירה לאחור, נראה שמדובר בסגנון מוזיקלי שבא במגע עם כל כך הרבה סגנונות אחרים שאנחנו מכירים, סגנון שהגיב למצבים משתנים ולא הפסיק להתפתח ולהשתכלל ביכולת הביטוי שלו. ובכל זאת, בתוך כל המפגשים והשינויים האלו, נותר לו עמוד השדרה הייחודי שלו, אשר מאפיין רק אותו – האלתור. "כל מה שמאולתר הוא ג'אז", אומר טבצ'ניק. בוסה נובה היא סגנון מוזיקלי מלא באלתור ולכן גם היא נחשבת לג'אז. "גם אם את מנגנת רוק אנד רול ואת מאלתרת את עושה ג'אז", הוא אומר. "כל השאר קיים בכל הסגנונות".

תמונת כותרת: Donald Giannatti on Unsplash

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

מהי "הנגינה הקוונטית" של מיילס דייוויס – ומה עוד אפשר לקחת לחיים מווירטואוז הג'אז

אתנחתא מוזיקלית: 10 יצירות קלאסיות מרגיעות והסיפור שמאחוריהן

תעלומת המוזיקה העצובה – מדוע צלילים נוגים עוזרים דווקא לעודד אותנו במצב רוח ירוד

עוד מרדיו מהות החיים:

ג'אז עצמאות – שעה של ג'אז ישראלי משובח