"לכו אחרי החלום שלכם" היא עצה שאנו שומעים לא פעם כשאנו מחפשים קריירה משמעותית. עם זאת, נדמה שלא רבים מצליחים בכך. האם נדונו לחיי עבודה אפורים? פרופסור למדעי המחשב קאל ניופורט מציע לקחת את העצה הזאת בעירבון מוגבל, ומצביע על דרך המלך לפיתוח תשוקה למקצוע, גם אם אנחנו לא מוכשרים או אוהבים אותו במיוחד.
בשנת 2005 הוזמן סטיב ג'ובס ז"ל – מייסד ומנכ"ל חברת אפל – לנאום בטקס הסיום של בוגרי אוניברסיטת סטנפורד. בנאומו משתף ג'ובס את הקהל בסיפורים מחייו האישיים ובשיעורים שלמד מהם, שאותם הוא מבקש להעביר הלאה לדורות הבאים. עם השנים זכה הסרטון המתעד אותו לעשרות מיליוני צפיות, והנאום עצמו הוכתר לאחד מנאומי ההשראה הגדולים בכל הזמנים.
באחד מהרגעים הזכירים ביותר בנאום האייקוני מפציר ג'ובס בקהל: "אתם חייבים למצוא מה אתם אוהבים… ואם לא מצאתם, המשיכו לחפש ואל תתפשרו". הפרשנות המקובלת לאנקדוטה זו היא שג'ובס מבקש מאיתנו "ללכת אחרי התשוקה שלנו", אם אנחנו מעוניינים בקריירה מצליחה ומספקת. ואכן, המלצה זו ממשיכה עד היום לככב במסריהם של מנטורים, יועצי קריירה ומובילי דעה.
קאל ניופורט, פרופסור למדעי המחשב, סופר ומרצה מוערך, חקר במשך שנים את הנסיבות שמביאות אנשים שונים לאהוב את מה שהם עושים. לשיטתו, הפרשנות המקובלת לעצתו של ג'ובס הופכת אותה – ובכן – לגרועה. וייתכן מאוד שאף ג'ובס עצמו לא פעל לפי עצתו שלו. לדברי ניופורט הוא לא ממש רדף אחרי התשוקה שלו, אלא התגלגל לשם בצורה די אקראית. אם כך באמת היו הדברים, איך בכל זאת הפך לאחת הדמויות המזוהות ביותר עם תחום המחשבים והדיגיטל?
בהרצאה מרתקת מעל בימת 99U, משתף ניופורט בממצאיו ומפרט את ארבעת אבני הדרך שהוכחו מחקרית כחיוניים בדרך לסיפוק בחיי העבודה, ומסביר מדוע כדי להשיג אותו כדאי ש"נעשה מה שסטיב ג'ובס עשה, ולא את מה שהוא אמר".
לא נקודת המוצא היא שחשובה, אלא הדרך שעושים ממנה
על אף מה שנהוג לחשוב, טוען ניופורט, העצה "ללכת אחרי התשוקה שלך" דווקא מפחיתה את הסיכוי שתהיה לנו תשוקה מלכתחילה. במקום למצוא את התשוקה שלנו ואז לרדוף אחריה, ניופורט מציע מסלול שונה. לדבריו, בשביל שנגיע לחיי עבודה מספקים, אין זה משנה מאיזו נקודת מוצא התחלנו, ולא כמה תשוקה או כישרון היו לנו מלכתחילה. מה שיעשה את ההבדל הוא ההתמדה והמאמץ שנשקיע בעבודה.
הוא מציג שתי סיבות להסתייגותו מעצת "לכו אחרי התשוקה שלכם". ראשית, היא מתבססת על ההנחה שלכולנו יש תשוקה שכבר זיהינו ואנחנו יכולים לרדוף אחריה. אך האמת היא שאין לנו ראיות לכך שזה המצב עבור רוב האנשים, ואולי ההיפך הוא הנכון. מחקר בתחום מצא שרק ל-5% מהסטודנטים בשנתם האחרונה ללימודים ישנה תשוקה כשלהי שניתן לתרגם למסלול קריירה.
שנית, אותה עצה מניחה שאם אתה מצליח לשלב את התשוקה שלך בעבודה, הדבר מבטיח לך סיפוק והצלחה. "הדבר מצביע על הבנה לא נכונה של מנגנון הסיפוק ממקום העבודה ואת המרכיבים שדרושים ליצירת משמעות ארוכת טווח". לראיה, מספיק לחשוב למשל על בשלן חובב שפתח מסעדה או על כל אדם אחר שהחליט להפוך את התשוקה שלו למקצוע ונהיה אומלל בעקבות בחירתו, בין אם נוכח חוסר הצלחה או בשל הדרישות התובעניות שמצריך ניהול של כל עסק.
"אולי מוסר ההשכל כאן הוא אחר", מציע ניופורט. "פחות חשוב באיזו נקודת מוצא מתחילים, אלא מה עושים בהמשך".
תרגול, תרגול, ועוד תרגול
אם כן, שואל ניופורט, ייתכן שהשאלה שראויה יותר להישאל היא לא איך מגיעים לעסוק במה שאוהבים, אלא איך מגיעים לאהוב את מה שעוסקים בו. ובהקשר זה תשוקה, כפי שראינו במקרה של סטיב ג'ובס, אינה תנאי הכרחי להשגת המטרה הזו.
מחקרו של ניופורט מדגים שברוב הפעמים תשוקה לעבודה אינה נקודת המוצא, כי אם נקודת הסיום. מתוך המקרים שבחן עלתה תבנית בולטת: הסיפוק מגיע כתוצאה מפיתוח מיומנות יוצאת דופן. אנו נוטים לחשוב שכישרון הוא מתנה מולדת, אך למעשה ישנם כישורים רבים שניתן לפתח ולשפר.
כך למשל עולה ממחקר נוסף שמציג ניופורט. בנג'מין בלום, פסיכולוג התנהגותי מאוניברסיטת שיקגו ערך אנליזה רחבת היקף במטרה לבחון כיצד אנשים מפתחים כישרון ברמה בינלאומית בתחומים שונים. הממצאים מחזקים את דבריו של ניופורט: רוב הנבדקים לא היו כישרוניים במיוחד בתחילת הדרך, ולא הייתה להם תשוקה מיוחדת לתחום שבו הם עוסקים היום.
מה בכל זאת העלה אותם אל הפסגה? קצת מזל והרבה עבודה קשה. כדוגמה מביא ניופורט את סיפורו של ביל מקיבן – סופר מצליח בתחום איכות הסביבה, שספריו נחשבים לחשובים ביותר בתחום. הוא פעיל נלהב של איכות הסביבה וחי את חייו לפי העקרונות האקולוגיים שחשובים לו – דוגמה מצוינת לאדם מצליח מלא תשוקה לעשייה שלו.
"למרות מה שנהוג לחשוב, העצה 'ללכת אחרי התשוקה שלך' דווקא מפחיתה את הסיכוי שתהיה לנו תשוקה".
עם זאת, הוא לא נולד סופר מוכשר. הוא התחיל ככתב זוטר בעיתון האוניברסיטה שבה למד, שם כתב מאות מאמרים בתחומים שונים. לאט-לאט השתפר בכתיבה, ולקראת תום לימודיו מונה לעורך העיתון. לאחר מכן קיבל הזדמנות ככתב במגזין הניו-יורקר, שם ערך אייטמים אזוטריים קצרים. הוא המשיך לצבור ניסיון ועם הזמן הפך לחבר מערכת קבוע. רק אז קיבל אחריות על תחום איכות הסביבה במגזין. חלפו שנים ארוכות של כתיבה, חלק גדול ממנה יחסית בשוליים, בטרם הוציא את ספר הביכורים שלו, קץ הטבע. והשאר – היסטוריה. הספר הוכתר כפורץ דרך והחשוב ביותר בזמנו בתחום איכות הסביבה, והקפיץ מיידית את מעמדו של מקיבן כסופר. עקב כך, עזב את עבודתו ככתב ופרש לחווה – לחיות את החיים האידיאולוגיים שביקש לעצמו.
"באופן שיטתי על-פני תקופה של עשור", מסביר ניופורט, "מקיבן בנה מיומנות ייחודית ובעלת ערך, ואז השתמש בה כמנוף ללקיחת שליטה על הקריירה שלו ולנתב אותה למקום הרצוי לו". ניופורט מספר שזו בדיוק התבנית שעלתה במחקר שערך בקרב אנשים שמעידים שיש להם תשוקה לגבי מה שהם עוסקים בו. "במילים אחרות", אומר ניופורט, "אי אפשר לצפות לחיי עבודה טובים במיוחד עד שאתה לא טוב מאוד במשהו".
מיומנות היא המפתח לתשוקה
ממחקרו של בלום עולה תמונה דומה: רוב סיפורי ההצלחה של האנשים המוכשרים בעולם התחילו במקרה, מבלי שהיו כישרוניים במיוחד או בעלי תשוקה לתחום. ברובם המוחלט של המקרים הגיעה נקודת המפנה בתחילת דרכם בדמות מפגש חיובי אקראי עם התחום.
ניופורט מדגים את הנקודה בעזרת סיפור של תלמיד צעיר ש"נחת" במקרה על מורה כיפי למוזיקה, או ההיפך. ייתכן שהודות למורה נחמד, לתלמיד יש מעט יותר מוטיבציה מאשר לתלמידים עם מורים קשוחים. כתוצאה מכך, ייתכן שאותו תלמיד יתמיד יותר מהאחרים בתרגול הנגינה. וככל שהתלמיד מתרגל יותר – הוא משתפר יותר, ולא מן הנמנע שעד מהרה יגלה שהוא מעט טוב יותר בנגינה מהיתר. הידיעה הזאת נוסכת ביטחון ומובילה למוטיבציה נוספת להמשיך ולהתמיד בנגינה, מה שמביא לשיפור נוסף. נוצר היזון חוזר: ככל שיש שיפור כך גדלה המוטיבציה ועימה האהבה לתחום.
כשאותו תלמיד הופך לשם דבר בתחומו, הוא כבר נמצא במקום שבו הוא מאוד אוהב את העיסוק בו. אך נזכיר: התשוקה לא הייתה שם מלכתחילה – היא התפתחה יחד עם פיתוח המיומנות: היא תוצר לוואי של ההתמקצעות.
מיומנות היא המפתח לתשוקה
ממחקרו של בלום עולה תמונה דומה: רוב סיפורי ההצלחה של האנשים המוכשרים בעולם התחילו במקרה, מבלי שהיו כישרוניים במיוחד או בעלי תשוקה לתחום. ברובם המוחלט של המקרים הגיעה נקודת המפנה בתחילת דרכם בדמות מפגש חיובי אקראי עם התחום.
ניופורט מדגים את הנקודה בעזרת סיפור של תלמיד צעיר ש"נחת" במקרה על מורה כיפי למוזיקה, או ההיפך. ייתכן שהודות למורה נחמד, לתלמיד יש מעט יותר מוטיבציה מאשר לתלמידים עם מורים קשוחים. כתוצאה מכך, ייתכן שאותו תלמיד יתמיד יותר מהאחרים בתרגול הנגינה. וככל שהתלמיד מתרגל יותר – הוא משתפר יותר, ולא מן הנמנע שעד מהרה יגלה שהוא מעט טוב יותר בנגינה מהיתר. הידיעה הזאת נוסכת ביטחון ומובילה למוטיבציה נוספת להמשיך ולהתמיד בנגינה, מה שמביא לשיפור נוסף. נוצר היזון חוזר: ככל שיש שיפור כך גדלה המוטיבציה ועימה האהבה לתחום.
כשאותו תלמיד הופך לשם דבר בתחומו, הוא כבר נמצא במקום שבו הוא מאוד אוהב את העיסוק בו. אך נזכיר: התשוקה לא הייתה שם מלכתחילה – היא התפתחה יחד עם פיתוח המיומנות: היא תוצר לוואי של ההתמקצעות.
"אי אפשר לצפות לחיי עבודה טובים במיוחד עד שאתה לא טוב מאוד במשהו".
למשמע דברים אלו, טבעי שנשאל את עצמנו – ומה אם לא נתקלנו במקרה בילדותנו במורה כיפי במיוחד, ולא טיפחנו כישרון? האם נדונו לחיים נטולי תשוקה בעבודה שלנו? התשובה של ניופורט לכך היא לא. לדבריו, כולנו יכולים לשאוף לחיי עבודה מספקים בעזרת כלים שיסייעו לנו בכך.
לדבריו, אם אנחנו מעוניינים להגביר את האהדה שלנו לתחום שבו אנו כבר עוסקים, עלינו להביא את עצמנו לאותו מצב קוגניטיבי שגורם לנו להתמיד במשהו למרות שהוא לא קל. ה'מוד' המנטלי הזה נקרא בפי ניופורט עבודה עמוקה (Deep Work), והוא מתאר התמקדות במשימה אחת בלבד, באופן רצוף וללא הסחות דעת. האתגר הזה הוא בדיוק המקום שבו מתפתחות מיומנויות יוצאות דופן. כיצד נוכל לשלב יותר ממנה בחיי היום יום? ניופורט מציע לעשות זאת בעזרת מספר כלים.
צוללים לעומק
הראשון הוא תיחום זמן. עבודה עמוקה היא לא משהו אינטואיטיבי שקורה מעצמו ולכן היא לא תתרחש אלא אם כן נפנה לה זמן ייעודי באופן מכוון. עם זאת, עצם העובדה שפינינו לה זמן אינה ערובה לכך שאכן תתבצע עבודה עמוקה. באופן טבעי אנו מנסים להימנע מחשיבה מאומצת, ולכן עלינו לאלץ את עצמנו לבצע אותה באופן אקטיבי.
כלי נוסף שעשוי לעזור הוא הגדרה מראש של מטרה מוחשית או תוצר לתהליך החשיבה. אלו, בתורן, מאלצות את המוח לא להתחמק מן העבודה המאומצת ולהתמודד עם האתגר.
הכלי השלישי שמציע ניופורט הוא טיפוח יכולת הריכוז שלנו. "הדבר דומה לביצוע שכיבות שמיכה. ככל שנתרגל ונתאמן יותר, כך נוכל לבצע יותר מהן". באותו האופן ניתן גם לאמן את הריכוז שלנו ולהאריך את הטווח שלו. כך למשל נוכל להתחיל בהקצבת 10 דקות של עבודה בריכוז מוחלט ללא הסחות דעת כלל בסביבה כמה שיותר סטרילית, למשל: דלת סגורה, הסמארטפון בחדר אחר או על מצב טיסה, שימוש באוזניות מפחיתות רעשים ועדכון הסביבה שאנו לא זמינים באותו הזמן.
לאחר 10 אימונים כאלו, נגדיל את טווח הקשב ב-10 דקות ונבצע 10 תרגולים בני 20 דקות. ולאחריהם נבצע 10 תרגולים בני 30 דקות וכך הלאה.
"אז איך אנשים מגיעים לאהוב את מה שהם עוסקים בו למחייתם?" שואל ניופורט לסיכום. "אנחנו יודעים שללכת אחרי התשוקה שלנו נשמע טוב אבל מאוד פשטני, ושהסיפור השכיח יותר הוא שהם בונים מיומנות באופן שיטתי ושהתשוקה מתפתחת יחד איתה […] ושעבודה עמוקה והמנהגים וההרגלים שלנו סביבה הם מה שיכול לסייע לנו לבנות את אותן מיומנויות, וכך ליצור חיי עבודה שאנחנו מאוד אוהבים".
וזו בדיוק הדרך שעשה סטיב ג'ובס, לדברי ניופורט. אומנם בתחילת דרכו לא היה מוכשר באופן מיוחד בתחומו, אך מרגע שהגיע לאפל הוא פיתח תשוקה לבניית מוצרים בעלי ערך אמיתי לעולם. ככל שהוא עשה זאת הוא נעשה טוב יותר ומוערך יותר בעיני הסביבה, וכתוצאה מכך גם נלהב יותר לגבי מה שהוא עשה למחייתו.
הייתכן אפוא ש"הסוד" של האנשים המוכשרים והנלהבים ביותר בעולם לגבי עבודתם הוא בסופו של דבר לא כל-כך כמוס? נראה, כך לפחות על-פי ניופורט, שכמו שאמרו לנו הורינו, והוריהם לפניהם, שבדרך להצלחה אין מנוס מהשקעה, מאמץ ותרגול.
תמונת כותרת: Tan Kuen Yuen
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
האם אנחנו נולדים עם ייעוד וכל שנותר לנו הוא למצוא אותו? מחקר חדש מגלה
ההרצאה השבועית של TED: כדי להתקדם בעבודה לא חייבים לטפס במעלה סולם הדרגות
מדוע אנשים מסוימים מגיעים לגדולה בגיל צעיר, ואחרים צריכים זמן כדי להגיע להצלחה?
עוד מרדיו מהות החיים:
