דוד הדר הוא אינסטלטור שמתגורר בכפר האומנים עין הוד. בשנים האחרונות החל – להפתעתו – למלא את הכפר בדמויות פנטסטיות שמגיחות מתוך גזעי עצים. כשהידיים מוכשרות והראש עובר הסבה לאומנות, הדרך לגלריה מתקצרת עד מאוד.

פסלי העץ של דוד הדר מפוזרים ברחבי כפר האומנים עין הוד. חלקם ניצבים בתוך ביתו, אחדים מעטרים את החצר הקדמית, ואחרים אף מוצגים בגלריה של המכולת המקומית ובאחד הגנים הקהילתיים. כל פסל הוא גוש עץ טבעי ופראי שמתוכו נובטת דמות. כולן אפופות ניחוח אגדי או שבטי: שדוני יער מזוקנים, נשים עגלגלות רכונות אל תוך מה שנותר מגזע היוולדן, ציפורים פרושות כנפיים מגוננות על גוזלים צעירים ואפילו שושנים עדינות ופטריות בר. הכפר הוא גלריה אחת גדולה, מוקפת בקילומטרים של יער הררי. אך לא תמיד הוא היה הגלריה של הדר.

כבר 40 שנה שהדר עובד כאינסטלטור. יש לו 'שתי ידיים ימניות' והוא מתקן, פותר ובונה כמעט כל דבר. מאז ומתמיד ידיו שימשו אותו נאמנה, אך רק בשנים האחרונות גילה שבנוסף ליכולות הפרקטיות והטכניות – הן גם יודעות ליצור אומנות. ניסיון הפיסול הראשון שלו היה מקרי למדי. שכן מהכפר ביקש ממנו לגזום את עצי האורן שבחצרו ובתמורה לקחת את השיירים כהסקה לקמין. הגיזום היה די רציני ואחד העצים נעקר על שורשו. הוא שכב לו הפוך, עבה ומסתורי, מלא בפיתולים,  עם חצאית אבן שמכסה את השורשים ופונה אל-על. "כל הזמן הסתכלתי עליו ככה בזווית העין", הוא מספר.

אשתו, טליה, שראתה את חילופי המבטים בינו ובין הגזע, שאלה אם היה רוצה לעשות איתו משהו. הדר, עוד בלי לדעת מה, מלמל ש'כן'. "למחרת היא הביאה משאית, לקחה אותו משם והעמידה אותו במקום שלו היום, פה מחוץ לבית", הוא מספר. במשך שלושה חודשים, הדר ובנו התאמצו לשבור את חצאית האבן ולחשוף את שורשיו. זה היה פרויקט משותף: משהו שאפשר לעשות יחד כשהבן מגיע מהעיר הגדולה אל אביו שבכפר. כשהשורשים נחשפו כבר הרגיש את הצורך להפוך אותו לדמות ועם כלים של אינסטלטור הוא החל לפסל מתוכו.

התגובות הנלהבות הפתיעו אותו. פתאום הוא גילה שהוא יודע לפסל. הצורך לספר סיפורים דרך החומר החל לבעבע בו ודמויות שביקשו להיחשף ולהתגלות החלו ללחוש אליו מתוך גזעי עצים. הסכר נפתח. העצים המשיכו להיאסף כמו פעם, רק שעכשיו הקמין זכה לפחות מזון. יותר ויותר גושי עץ נשלפו החוצה ממסלול ההסקה אל חדר העבודה שאט אט הפך לסטודיו פיסול מרשים. בנוי כולו מעץ, כשהקיר הקדמי נראה כמו גלריה של מפסלות.

"לא קל להשיג כלים ייעודיים לפיסול בעץ", הוא מספר. פעם, תחריט עץ היה אחת הדרכים העיקריות לתיעוד וכלים היו בשפע. היום חומרים אחרים תופסים את אור הזרקורים ועץ נדחק קצת הצידה, נותר פריבילגי בשל הטיפול והעלויות הכרוכות בו. "עץ לא נחשב לחומר שמחזיק לעד. ופסל רוצה שהעבודה שלו תהיה לעד. כאילו שאנחנו חיים לעד. אנחנו הרי לא חיים לעד. אנחנו משתנים. אנחנו נמסים קצת. כואב פה, כאן. אתה פתאום לא יכול לזוז. אותו הדבר עם הפסל. אני משתמש במעט מאוד צבע, רק קצת שמן לשימור ושיעשה מה שיעשה. יש תולעים? שיאכלו. גם אותנו יאכלו. הנצח לא מעניין אותי. מבחינתי, ברגע שאני גומר את הפסל, הוא יכול ללכת לפח. העשייה והדרך יותר חשובות לי מהתוצר".

ובכל זאת, יש כמה עבודות שאליהן הוא נקשר, ואותן הוא לא מוכר. למשל, משפחת הציפורים. "יש פסל שאני מאוד אוהב שנקרא 'משפחה'. שורש של עץ מהשריפה של 2010". בפסל נראית ציפור גדולה שפורשת את כנפיה מעל לביציה ולגוזל שבקע וציפור נוספת, קטנה וכהה מאיימת על הקן, מצליחה לתפוס בציפורניה את אחת הביצים ולסדוק אותן. אולי, ברוח השריפה הגדולה, מבקש הדר לספר סיפור על תא משפחתי מגונן. "בעולם שבו כל אחד מנסה לקחת לך, למכור לך, המשפחה זה החלק המגונן. החלק שאתה נמצא בו ברוגע ובשיתוף".

1. מול אילו חולשות אנושיות שקשה להכיל אתה מצליח להתנהל באורך רוח?

"היום, להבדיל מפעם, קל לי יותר לקבל את זה שיש דברים שאנשים לא שולטים בהם כי הם חולים, בנפש. את הנכה קל לנו לקבל כי רואים, אבל במחלת נפש זה אחרת. לא כל כך קל לנו לתפוס את המוגבלויות. לא רואים אותן והן מתבטאות בהתנהגויות פוגעניות. אם אתה בן אדם נורמטיבי? [בלי בעיה מיוחדת] ומדבר אליי ככה – אני לא מוכן לקבל את זה. אבל עברתי עם זה דרך והיום הרבה יותר קל לי לזהות ולקבל אנשים עם מוגבלויות נפשיות".

2. לאילו חולשות אנושיות יש לך אפס סובלנות?

"העולם מתחלק לכמה סוגי תקשורת. אחד מהם הוא המנתח. איתם הכי קשה לי, לא מסתדר איתם. אלה שצריכים להיכנס לכל פינה ופינה. אני רק מתחיל לחשוב על זה וזה מוציא אותי מדעתי. באמת, במפגש איתם אני קם והולך. הם אנשים נורמטיביים, זו לא איזו מוגבלות, אבל זו צורת תקשורת שאיתה אני פשוט לא מסתדר. וגם עם אנשים אלימים יש לי בעיה. זה ישר מדליק אצלי פיוז".

3. מהי החרטה הראשונה שעולה לך לראש?

"אין לי חרטות. אבל אוקיי, אולי זה שלא קידמתי את עצמי פעם והלכתי ללמוד. מכירה את השיר 'הייתי יכול להיות דוקטור לפיזיקה גרעינית'? אז זה אני. הייתי יכול להיות. אם זה טוב או רע אני לא יודע, ואולי גם אין לי באמת חרטה שם כי מי שאני היום אני נורא אוהב את עצמי וזה נולד גם מזה שלא הלכתי ללמוד. לא ידעתי את זה אז ולכן גם לא עשיתי את זה, אבל היום אני יודע שהייתי הולך ללמוד רובוטיקה. הדרכתי רובוטיקה בכפר הנוער ימין אורד. לקחתי אותם לתחרויות של נאס"א בארה"ב וזכינו מקום שני בארץ. יש לי את זה שם".

4. מה השינוי התפיסתי הכי משמעותי שעברת?

"שאין לנו זמן. אני לא האמנתי שאחיה מעבר לגיל ארבעים, הייתי מאד אקסטרים: אופנועים, טיפוסי הרים, צניחות. ואז הגעתי לגיל חמישים ואחר כך גם לגיל שישים. במפתיע. ובגיל שישים הכול מתחיל להתפזר. הגוף מתחיל להתפזר לך. יש לך שליטה מוחלטת, ופתאום אתה מגלה שפחות. והזמן הפך לערך עצום. אני רוצה ליצור את ההכנסה שתיתן לי לעזוב את מעגל הצריכה הזה: אנחנו יוצרים לעצמנו צריכה ואז מבזבזים את הזמן שלנו – הדבר הכי יקר שלנו – כדי לספק את הצריכה. ואין בה כלום. לא נשאר ממנה שום סיפוק אמיתי, מהצריכה. כשאני אומר שאין לנו זמן אני מתכוון שדחיתי יותר מדי דברים שאני רוצה בגלל דברים שאני צריך".

5. איזו מילה אחת יכולה להחליף מבחינתך את המילה אושר?

"אהבה".

6. מה טועים לחשוב עליך?

"אנשים לפעמים חושבים שאני גס רוח אבל אני לא. זה פשוט שהפילטר לא מי יודע מה".

7. אילו יכולת לשנות שני דברים בכל בני האדם, מה היית משנה?

"שיהיו יותר נקיים. ושיפסיקו לצרוך".

8. מה הדבר שהכי כדאי להימנע ממנו במערכות יחסים?

"אגו. אגו גורם לך לרצות להיות צודק. ואתה לא תמיד צודק, אפילו אם אתה נורא חושב שכן. וגם אם אתה צודק, זה לא תמיד הדבר הכי חשוב".

9. מה היית משנה בחינוך שקיבלת?

"אבא שלי היה מורה והוא תמיד הצדיק את המורים. כל דבר, במקום לקחת את הצד שלי הוא תמיד הצדיק אותם. כל פעם שבאתי עם טענה הוא היה לוקח את הצד שלהם. בתור ילד חשבתי שוואלאק, אתם ההורים שלי, מה אתם הולכים איתם? אני עזבתי את בית הספר בכיתה י' ויכול להיות שהיה לזה קשר חזק לזה".

10. לו יכולת לגלות משהו שאתה לא יודע (על עצמך, על החיים) מה היית רוצה לדעת?

"אם אני אהיה בריא בגיל תשעים".

11. מה היית עושה אם לא היית מתעסק באומנות?

"שמעי, אני אינסטלטור. אם לא הייתי אינסטלטור הייתי מתעסק ברובוטיקה. אני הרי הדרכתי נוער וזה היה לא רע בכלל, בהחלט הייתי ממשיך עם זה. אבל היו שם סיפורי אגו. אולי הייתי עובר למשהו מכני אחר. אולי אפילו בונה רכבי שטח מטורפים".

12. מה מאפיין את כתב היד שלך ומה זה יכול ללמד עליך?

"כתב היד שלי הוא בלגן שלם. אני כותב איום ונורא. לגמרי דוקטור. אני מחזיק את העט עקום, עם היד פונה פנימה. יכול להיות שזה קשור לזה שגדלתי בארה"ב ולמדתי אנגלית לפני שלמדתי עברית. אבל יש לי שליטה מעולה בשתי הידיים. כפסל, מצד אחד אני אקח לשלמות ומצד שני אני אתעלם ממנה לגמרי. לא מעניין אותי שהפרופורציות יהיו מדויקות, למשל, אבל כן מעניין אותי שהחלק הנקודתי יהיה מושלם. שיראו את הקו של השרירים או שהעץ יהיה מאוד מוחלק עד לרמה של שיש כמעט".

13. מה אתה הכי אוהב לבשל?

"אני מאוד אוהב לבשל. אבל היא [טליה] לא נותנת לי. זו הממלכה שלה. אם אני כן, אז אני מאוד יצירתי עם מה שיש. כמו בפיסול שלי, אני לא קובע מראש".

14. בעיניך, האם יצירה נתונה לפרשנות הקהל או שיש לה מסר מכוון להעביר?

"בגלריה [בעין הוד] לא נותנים לך לשים שם על היצירה. אני מוצא בזה טעם נפסל. הם רוצים לתת למי שרואה להחליט מה רואים. אני חושב שהצרכן של האומנות צריך לקבל את התמונה הכוללת שהאומן רצה ליצור. אחר כך הוא יכול להחליט להתעלם מזה. אבל אני כן חושב שצריך לתת אפילו הסבר של מה עבר עליך בזמן היצירה. לדעתי יש הרבה אנשים שפחות פתוחים לאומנות שייהנו יותר אם יהיה להם גם מה לקרוא. זו לא חוכמה לפנות רק אל הקהל המבין או היצירתי".

15. איך נראה התהליך היצירתי התיאורטי שלך? מה מעורר השראה בעיניך?

"זה הולך ככה: יש לי כמה גושים, והם יכולים לשכב שנתיים. אבל זה צריך להיות בסביבה שלי, אני צריך לראות אותם. ואז יום אחד, אחד מהם מספר לי סיפור. לפעמים אני צריך לנקות אותו בשביל שיספר לי את הסיפור. ומהרגע שמתחיל הדו-שיח – זהו, זה טס. אני עובד, מנקה והעץ מספר לי עוד סיפור. ליד המכולת יש פסל עם ישבן בולט החוצה. הוא היה שם מההתחלה, מהעץ הגולמי. לאט-לאט האישה דחפה את עצמה החוצה מתוך העץ".

16. איך נראה תהליך העבודה המעשי שלך?

"בהשוואה לרוב הדברים, לעבוד עם עץ זו אומנות של להוריד חומר. להבדיל מקרמיקה, מברזל, מציור, שזה להוסיף חומר על חומר, פה זה להוריד. זה לגלות. לפעמים יש לי איזשהו רעיון כללי ואז כשאני מגיע למקום שבו אני רוצה לעשות פנים אני מגלה שיש שם חור בעץ. לא ראיתי אותו קודם, כי לא ראו. אבל יש חור באמצע העץ. ואין מה לעשות, שם – פנים לא יהיו. אז היא משתנה, היא מתגלגלת. בפרקטיקה, השלב הראשון הוא הניקיון. יש קליפה ויש חתיכות רקובות להסיר. ואז צריך להחליט מה בגדול. בהתחלה יש המון הורדה של חומר עם כלים חשמליים או ממונעים, כמו מסור שרשרת או דיסק, ואיתם מורידים שכבות. ולפעמים אתה מפספס. מוריד קצת יותר מדי ואז היצירה משתנה לך מול העיניים כי פספסת. אבל הכול בסדר. אז קודם המתווה הגדול, צורה כללית. ואז צריך לעבוד עם המפסלות, שעות על גבי שעות, מורידים. וכל היצירות נגמרות בשיוף. המון שעות של שיוף כדי להוציא את היופי של העץ. כמה שאת משייפת, כמה שתהיה לך יותר סבלנות, ככה הוא יראה יותר צבעים. זה החלק המדיטטיבי של העבודה".

17. מה אתה עושה כשאתה נתקע במחסום יצירתי?

"אה, לא עושה כלום. אני עובר למשהו אחר. עכשיו יש לי הפסקה די ארוכה האמת. אני עובר לעיסוק אחר. ואז פתאום איזשהו גוש תופס לי את העין ואני חוזר לזה".

18. עם מי אתה הכי אוהב לדבר על היצירות שלך ולמה?

"עם אשתי, כי אני אוהב לדבר איתה. ועם הבת שלי, כי יש לה עין. היא התעסקה בצילום והיא אומנית בעצמה, והרבה פעמים היא יודעת להגיד לי מה מפריע לי ביצירה שלי כשאני לא מצליח להגיד בעצמי למה היא לא עובדת לי".

צילום: בועז מזרחי

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

הצצה לסטודיו אומן: הפסל שהגיע לריאיון בבצלאל עם אוסף אבנים מהמדבר

שני פנים לפרפקציוניזם – היתרונות והחסרונות של חתירה לטוב ביותר

זמן הוא כמו גומי – איך אפשר לכופף אותו לטובתנו?

עוד מרדיו מהות החיים:

למצוא את היש – יחזקאל משה ושרון זליקובסקי משוחחים על דיוק ברוח החשיבה ההכרתית