הרב מכר ״לממש את הטוב שבך״ עכשיו בחנויות הספרים, לרכישה לחצו כאן X

ההרצאה השבועית: מדוע כדאי לעשות 'שינויים של הרגע האחרון' דווקא בהתחלה


יצירה משמעותה יציאה מאזור הנוחות. לכן, לא פעם רגע לפני החשיפה לעולם אנחנו מקבלים רגליים קרות ודוחים את תאריך היציאה לאור. להייטקיסטים אף יש כינוי לתופעה הזו: ת'ראשינג. עם זאת, ייתכן שתקשורת טובה יותר עם החלקים הקדומים במוחנו תסייע לזרז את תהליך העבודה ולהשלים משימות בזמן.


ירדן להבי | 4 באוגוסט, 2022

לא פעם אנו מוצאים עצמנו לקראת סיום עבודה – על פרויקט, משימה שהוטלה עלינו במשרד, מיזם עצמאי או יצירת אמנות – ויכולים כבר להריח את רגע המסירה, החשיפה שלה, לעולם. לעיתים נדמה שדווקא ברגע האמת, במקום לנוח על זרי הדפנה וליהנות מהרגעים האחרונים של תהליך העבודה, אנו נכנסים לסחרור של מקצה שיפורים בדקה ה-90. לפעמים יהיה זה מנהל בכיר שיעיר הערה שתגרום לנו לחזור בחזרה ללוח השרטוטים, או קולגות שהעיפו מבט בטיוטה לבקשתנו והעלו הצעות לשיפור. ולא פעם זה יגיע דווקא מתוכנו – רגליים קרות ופקפוק עצמי או שאיפה לפרפקציוניזם. כך או כך, התוצאה תהיה זהה: חזרה אחורנית והתעכבות על שינויים ושיפורים במקום להגיש אותה בזמן.

בעולם ההייטק התופעה הזו כה נפוצה עד שהעניקו לה שם: ת'ראשינג. מושג מעולם מדעי המחשב שפירושו העמסה או דחיקה – מצב שבו משאבי הזיכרון של המחשב מנוצלים יתר על המידה וגורמים להאטה או לקריסה. בהשאלה, כך גם קורה לא פעם למעצבים, למפתחים ולצוותי עבודה. ככל שמתקרב רגע ההגשה, צצים להם היסוסים, ספקות, דעות וביקורות שמובילים לשינויים ושיפורים. התוצאה – עיכוב בלוח הזמנים וחריגה מהתקציב. מה השיעור שנוכל ללמוד מהם?

סת' גודין, גורו בתחום העסקים והשיווק ומחבר 19 רבי-מכר, מספר בהרצאה מבית 99U על החלקים הפרה-היסטוריים במוחנו שמחבלים לנו בתהליך העבודה, וכיצד הוא מציע ליוצרים, בעולם ההייטק ובכלל, להתמודד איתם כדי להשלים בזמן פרויקטים ומשימות.

בכולנו מסתתר מוח של זוחל

תארו לכם את הסיטואציה הבאה: גמר "מאסטר שף" משודר בטלוויזיה והמתמודדים הסופיים עמלים בהבטחת הניצחון. הם מתכננים מנה מופלאה בראשם ורצים למזווה בכדי ללקט את חומרי הגלם הדרושים להם. בהתחלה זה הולך חלק – כולם במצב רוח טוב, בטוחים במנה שתביא להם את הגביע. אך ככל שהשעון מתקתק מתחילים לצוץ פקפוקים: טעימה, ועוד טעימה, מוסיפים תבלין, מאזנים טעמים, נותנים למתחרים האחרים לנסות ולהביע דעתם, רצים שוב למזווה ומביאים את מה שנדמה שחסר. הזמן עובר והספק רק מכרסם יותר. השופטים מתקרבים לשולחן, טועמים ומעירים הערה קטנה אך גורלית. מה עושים עכשיו? משלימים את המנה כמתוכנן? מבצעים שינויים כדי להציל אותה? או שזורקים אותה לפח ומתחילים הכול מהתחלה? כך או כך נדמה שזה מצב של הפסד: או שמגישים מנה בינונית בזמן, או שמגישים מנה טובה יותר באיחור.

נדמה שכולנו היינו במצב זה במידה כזו או אחרת. תהליך יצירה שמתחיל בביטחון והנאה, ומסתיים בפקפוק מוחלט שמחבל בעבודה. מדוע זה קורה? 

"בלעדי חשיבה מחוץ לקופסה וערעור על הקיים, לא תיתכן חדשנות וקדמה. זה תפקידו של היוצר".

לדעת גודין הסיבה לכך נעוצה במבנה המוח שלנו, שבתורו משפיע על מבנה הנפש שלנו. בבסיס הגולגולת נמצא גזע המוח המכונה גם "המוח הזוחלי". זהו החלק הפרימיטיבי ביותר במוח והוא אחראי על ההישרדות שלנו. ככזה, הוא מנצח על תפקוד הגוף ומערכותיו הבסיסיות וכן מפעיל דחפים אינסטינקטיביים שמניעים אותנו לאכול, לשתות, להזדווג ולברוח מסכנה. את שרידיו אפשר לראות גם היום בבעלי חיים שונים כמו זוחלים וציפורים.

עם התקדמות האבולוציה התפתח גם המוח ונוספה לו שכבה המאפיינת יונקים. זוהי המערכת הלימבית האחראית על רגשות ומכונה גם "המוח היונקי"'. תחושות כמו קרבה, נאמנות, שייכות ועוד, מאפשרות ליונקים לטפל בצאצאיהם במשך תקופה ארוכה יחסית אחר הלידה (בניגוד לזוחלים), להשתלב בלהקה ולקיים חיי חברה. 

בהמשך התפתחה שכבה נוספת בקרב יונקים מתקדמים מאוד כמו קופים מסוימים, לווייתנים ודולפינים וכמובן בני אדם. זוהי קליפת המוח המכונה גם "המוח החושב" – החלק במוח האחראי על חשיבה מתקדמת. בעזרתו אנחנו מדמיינים, מתכננים, מחשבים, מסיקים מסקנות, מנהלים תקשורת ועוד. 

ככל שההתנגדות גוברת, כך אנחנו מתרחקים מהדד-ליין

אם המוח היונקי הוא זה שמאפשר לנו ללכת עם העדר, הרי שהמוח החושב הוא זה שמאפשר לנו לאתגר את הסטטוס קוו ולפרוץ גבולות. בלעדי חשיבה מחוץ לקופסה וערעור על הקיים, לא תיתכן חדשנות וקדמה. זה תפקידו של היוצר. ובאמת, אומר גודין, בתחילת תהליך היצירה אנחנו מאוד נהנים לשחק עם המוסכמות ועם שבירת המסורות במרומו של המוח החושב בראשנו. אך ככל שאנו מתחייבים ליצירה החדשה ומתקרבים לדד-ליין, משהו נוסף קורה: הזוחל שבתוכנו מרים את ראשו ומתחיל להתריע בפני איום. 

אומנם לא מדובר בסכנת חיים, אך עבור הזוחל הפרימיטיבי שלנו זה היינו-הך, וכל מה שעשוי לאיים על שלומנו בצורה כלשהי מקבל ביטוי בצורת היסוס וחששות. "המוח הזוחלי הוא זה שהשתלט עלינו כשהיינו בתיכון", מתלוצץ גודין. "הוא זה שאומר 'הם הולכים לצחוק עליי', 'אני הולך להסתבך'". הוא מזדעק בקולי קולות שאנו מסתכנים. ושאר המוחות שלנו – הרגשי והחושב – סרים למרותו. אומנם הם יותר מתקדמים ממנו, אך כשמדובר באבולוציה הוותק והניסיון הם מה שקובע, ובעת מאבק ביניהם המוח הקדום יותר ינצח. ברגעים האלו צפים כל הפחדים והחששות שלנו. אולי בעצם זה לא מספיק טוב? אולי ניתן לעוד מישהו לחוות דעה? אולי עוד שינוי קטן או עוד שיפור ואז זה יהיה מושלם? פעמים רבות זהו גם השלב שבו אנו עשויים להמציא לעצמנו רשימה של תירוצים מדוע לא להמשיך בתהליך. "בחיים זה לא יצליח", "אף פעם לא אצליח להשיג את המתחרים", "זה לא יעניין אף אחד" ועוד רבים וטובים. כל אלו סופם להביא לרגרסיה ולעיכוב בעבודה ואולי אף להשלכתה כליל. גודין מציין שהסופר סטיבן פרספילד מכנה זאת "התנגדות". וככל שאנו מתקרבים לדד-ליין ההתנגדות גוברת.

אז מה נוכל לעשות כדי להשלים את העבודה ביעילות? פשוט מאוד, מסביר גודין, מוח זוחלי שקט יותר. אצל אלו מאיתנו שעוסקים בעבודה יציבה וצפויה מראש – כזו שאנו מגיעים אליה בידיעה ברורה של מה אנחנו צריכים לעשות ומבצעים זאת בסדר מוכר – הזוחל הפנימי שקט. יש לו ודאות וביטחון. אך מה ניתן לעשות כדי להשקיט את המוח הזוחלי בקרב היוצרים שבינינו, אלה שמצופה מהם להעז, לשנות ולחדש – או במילים אחרות – להסתכן? זכרו, אומר גודין לאותם יוצרים, "אחרי הכול לא משלמים לכם בשביל להיות יצירתיים, משלמים לכם כדי להשלים את העבודה". 

כל ההתחלות קשות

כל החוכמה לדעת גודין היא להשכיל לא להתעלם או להתגבר על קולו של המוח הזוחלי – שהרי זה קרב אבוד מראש – אלא להתייחס ולרצות אותו מלכתחילה עוד לפני שהוא מזדעק. על כן הוא מציע להפוך את סדר העבודה: להתמודד עם ההתנגדות ולבצע את הת'ראשינג הבלתי-נמנע כבר בתחילת התהליך.

הוא מדמה את התהליך לניפוח בלון. מכיוון שהגומי הדוק, לעולם שתי הנשיפות הראשונות יהיו הקשות ביותר לביצוע. מי שלא מנוסה בכך עלול להתייאש בשלב זה ולוותר. אך האמת היא שברגע שעוברים את השלב הזה הגומי כבר נמתח, וככל שהוא ממשיך להימתח, כך מלאכת הניפוח נעשית קלה יותר ויותר עד שהבלון מתמלא לגמרי באוויר. "אז הדרך שאני מסתכל בה על התנגדות היא בעזרת כלל מאוד פשוט", אומר גודין. "אם אני מבצע את שתי הנשיפות הראשונות – אני יודע שאני משלים את העבודה".

"כולנו מכירים את ההתנגדות. זו שמנסה להחזיק אותנו באזור הנוחות ולא להעז ולהיחשף. הדרך הקלה תהיה להיכנע לה, אך גודין מפציר בנו שלא לעשות זאת. 'זו לא אפשרות עבורכם, אלא המחויבות שלכם'".

בעולם ההייטק, לדוגמה, הכוונה היא לפתוח את תהליך היצירה למעורבותם של כמה שיותר אנשים כבר בהתחלה. סיעור מוחות, אישורי מנהלים, תיאום ציפיות עם הלקוחות וכדומה. בשלב ההתחלתי הזה, כשמדובר בסקיצות וטיוטות, זול ומהיר לערוך שינויים. לאחר שכבר השקיעו בעיצוב, הדמיה או דמו – העניינים הרבה יותר יקרים.

העיקרון שעליו רצוי לשמור, ממליץ גודין, הוא יצירת מעין משפך שבו ככל שמתקדמת עבודת היצירה כך פחות אנשים מתערבים בה ומורשים לשנות אותה. כך למשל הוא מספר שבצעירותו עבד בבית תוכנה גדול תחת מנכ"ל שלדבריו היה "מלך הת'ראשינג". באופן קבוע ביום שלפני מועד ההגשה הוא היה נכנס לחדר של צוות הפיתוח עם עוד 'הצעה אחת קטנה' שכמובן גררה שינויים נוספים וחזרה ללוח התכנונים כך שלבסוף העבודה לא הוגשה בזמן. על כן, בגיל 24 צעד גודין אל משרדו של המנכ"ל והחתים אותו על מסמך שיצר ולפיו 6 חודשים לפני הגשת הפרויקט הוא עבר על התוכנית, אישר אותה, ומאותה נקודה לא יחזור שוב אל הצוות עם פידבק. "זוהי המשמעת הנדרשת מאמן יוצר", מציין גודין.

להפסיק להתנגד להתנגדות

אם נחזור לאותו מתמודד בגמר 'מאסטר שף' – הפעם בראי העיקרון של גודין, משמעות הדבר שכל ההתחבטויות וההחלטות הקשות יתקיימו עם תחילת המשימה. אפשר להתייעץ עם המתמודדים האחרים, או לגשת עם הרעיון לשופטים ולשמוע את חוות דעתם עוד בטרם נחתך ירק כלשהו. ומרגע שיש החלטה – לרוץ איתה קדימה עד הישמע הבאזר ולא להביט לאחור. 

לדברי גודין, אין זה משנה על מה אנחנו עובדים. בין אם זו תזה, פרויקט לעבודה או יצירת אמנות, יש לנו מטרה אחת – לסיים אותה. מכיוון שהחלטות קשות יצטרכו להתקבל בכל מקרה, עדיף לעשות אותן מוקדם מאשר מאוחר. "אני יודע שברגע שאני מבצע את שתי הנשיפות הראשונות אני הולך לסיים את העבודה", מסביר גודין. "ולכן אני זהיר באופן אובססיבי לגבי מה שאני מחליט לעשות בשתי הנשיפות הראשונות האלה [...] זו הסיבה שאני עושה ת'ראשינג בהתחלה […] הרבה מאוד דיונים וויכוחים עם המוח הזוחלי, הרבה חשיבה והעלאת תרחישים [...] התוצאה היא הרבה זמן פנוי, מפני שכבר אין התנגדות, אין עיכובים, אין תירוצים [...] כבר עברנו את שתי הנשיפות הראשונות ומשם הדרך חלקה".

כולנו מכירים את ההתנגדות. זו שמנסה להחזיק אותנו באזור הנוחות ולא להעז ולהיחשף. הדרך הקלה תהיה להיכנע לה, אך גודין מפציר בנו שלא לעשות זאת. "זו לא אפשרות עבורכם, אלא המחויבות שלכם", הוא אומר. העולם זקוק ליצירתיות ולאומץ בכדי להתקדם ולהשתפר. 'אם אתם לא יכולים לנצח אותה – הצטרפו אליה' גורסת האמרה הידועה. ואם אכן, כפי שטוען גודין, ההתנגדות היא תולדה בלתי נמנעת של אלפי שנות אבולוציה, ייתכן שהדרך הטובה ביותר להתמודד איתה היא אכן להצטרף אליה. להיענות לה, להתייחס אליה, ולדאוג שתהיה שקטה ומסופקת. רק רצוי לזכור לעשות זאת בזמן המתאים לנו: כבר בתחילת התהליך במקום בסופו. והשאר, כמו שאומרים, ייהפך בתקווה להיסטוריה.

תמונת כותרת: verdian chua on Unsplash

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

מסוס פרא לקוף סורר – כיצד נוכל להשתלט על גן החיות שבראש שלנו?

ההרצאה השבועית: ביציע יושבים הרבה מבקרים, אל תתנו להם להפריע לכם בזירה

ההחלטות שלנו מוכרעות ב-5 השניות הראשונות – כך ניתן לנצל זאת נגד דחיינות

עוד מרדיו מהות החיים:

הגשמה בדרך שלי: על היכולת לצאת מאזורי הנוחות ולפעול למרות התנגדות חיצונית ופנימית