היא נולדה במערב לונדון אך מגיל צעיר ידעה שהבית שלה אינו שם. כשהגיעה לצפון הודו עדיין חשה לא שייכת. רק לבד במערה, מוקפת הרים מושלגים, היא מצאה נחת. מרוחקת מנפש חיה, זכתה הנזירה הבודהיסטית טנזין פאלמו למספר תובנות עומק לגבי קשר ואהבה, וחזרה לקהילה כדי לממש אותן.

בעמק לאהול, המשתרע בגובה 4,270 מטר מעל פני הים, בין הרי ההימלאיה שבצפון מערב הודו – נחבאת לה מערה, אחת מני רבות. גודלה כשל חדר ממוצע קטן, וכדי להגיע אליה יש לטפס במשך שעות בשבילי צאן צרים המתגלים ונחבאים לסירוגין. הירוק שם ירוק מאוד, אבל גם הלבן – לבן מאוד. החורף ארוך ושלג מכסה את העמק רוב השנה, מותיר את המערה מנותקת משאר העולם. בשנת 1977, בעזרת כמה מידידיה, סגרה הנזירה הבודהיסטית ג'טסונמה טנזין פאלמו את פתח המערה בקיר סלעים מצופה בוץ והתבודדה שם קצת יותר מעשור.

למערה הותקנה דלת פשוטה וחלון, ונוצקה מעין רחבת כניסה קטנה שעליה ניתן לשבת ולספוג קצת שמש. למשך 12 שנה היה זה ביתה וכל עולמה של פאלמו: צעירה אנגליה שעזבה את שכונת המגורים הקהילתית שלה במערב לונדון ואת עבודתה כספרנית, וטסה להודו כדי להקדיש את חייה לבודהיזם.

כל רכושה במערה הסתכם בגומטי, קופסת עץ המיועדת לתרגול מדיטציה בישיבה, ארגז קטן ששימש כשולחן ועליו מפה, תנור עצים וספרי לימוד. בסרט הדוקומנטרי שביימה ליז תומפסון מערה בשלג מספרת פאלמו כי במשך 12 שנה, יום יום, היא תרגלה מדיטציה בגומטי, אכלה בעיקר ירקות שגידלה בקרבת מקום, וישנה – גם בגומטי – בישיבה. "מספרים שהבודהה חי ככה 6 שנים", אומר אחד המרואיינים, "והיא עשתה את זה במשך 12 שנה".

מעוררת תמיהה בנוף המקומי, בלונדינית קצוצת שיער, התהלכה פאלמו בין הפסגות המושלגות. מה היא חיפשה שם? מה יכול היה להניע אותה למהלך שכזה? ומהן ההשלכות של התבודדות כה ארוכה? האם אדם שגדל בסביבה נורמטיבית עלול לאבד את כישוריו החברתיים?

מהם התפקידים שאנחנו מגלמים באופן יומיומי?

כבר בגיל העשרה, כשעוד נקראה דיאן פרי, הייתה לפאלמו מעין ידיעה פנימית מוצקה שבתוך תוכנו כולנו 'מושלמים'. שהיסוד של בני האדם הוא מושלם וטהור – ואלו כל מיני שכבות שאנו עוטים עלינו, או שעוטפות אותנו מבלי שנדע או נרצה בכך, שממסכות את השלמות הזאת. "מגיל צעיר האמנתי שבבסיסנו אנחנו מושלמים אך עלינו שוב ושוב לחזור אל המקום הזה", היא אומרת. אבל איך חוזרים אליו? ואם בני האדם מושלמים בבסיסם כיצד זה מתיישב עם התרחקות מהם? לאור עמדתה היינו מצפים ממנה לעזור לאחרים לחשוף את הגרעין הטוב שבהם.

החיפוש אחר השלמות הטבעית הזו הוביל את פאלמו לבודהיזם הטיבטי. בגיל 18, בהשראת ספר שקראה, הודיעה לאמה שהיא בודהיסטית ובגיל 20 עזבה את אנגליה וטסה לצפון הודו, שם הכירה את הלאמה שלה (מורה רוחני) והתנזרה.

"לכולנו יש תפקידים מסוימים שאותם אנחנו משחקים למען אחרים ובמידה מסוימת, גם למען עצמנו. אמא, בת, בעל, אישה, דוקטורים, עורכי דין, פועלים. כשאחד מתקשר עם אחרים הוא מתקשר מתוך תפקיד כלשהו".

במפגש הראשון שלה עם הלאמה, היא מספרת, "זה היה כאילו פגשתי מישהו שהכרתי היטב אך לא ראיתי המון זמן. ובאותה עת, כאילו הוא חלק ממני […] שתמיד היה בתוכי והנה עכשיו הוא מתגלם בצורה מוחשית לפניי".

במשך שנים ניסתה להתחנך כנזירה בודהיסטית במנזר שכולו גברים וחוותה תחושת חוסר שייכות חזקה. היא לא הורשתה להיכנס לשיעורים אלא ללמוד בעקיפין ולהיעזר בלאמה בשארית זמנו, לאחר שעות הלימוד. היא לא התברגה בין הנזירים הגברים, לא המקומיים ולא המערביים שהגיעו כמותה, וגם לא בין הנשים המקומיות. תוך לא מעט תסכול החלה לחפש אלטרנטיבה, עד שעלתה על הפרק מסגרת של ריטריט עצמאי.

מצד אחד, פאלמו תמיד האמינה בגרעין המושלם והטהור שמרכיב את כל בני האדם. בטוב שבהם. ומצד שני, חוותה תסכול ובדידות בתוך הקהילה שכביכול התחנכה על פי העקרונות הללו בדיוק. לא יהיה זה מופרך להניח שהעזיבה שלה תיצור חיץ בינה ובין היתר.

אך ההיפך קרה.

ההתבודדות הארוכה, לדבריה, לימדה אותה שכשהיא לא חווה מערכות יחסים, לאט לאט היא משילה מעצמה שכבה אחר שכבה עד לגילוי ההוויה הבסיסית והנקייה ביותר בתוכה. זו שתמיד חיפשה. "לכולנו יש תפקידים מסוימים שאותם אנחנו משחקים למען אחרים ובמידה מסוימת, גם למען עצמנו", היא מסבירה. "אמא, בת, בעל, אישה, דוקטורים, עורכי דין, פועלים […] כלומר, כשאחד מתקשר עם אחרים הוא מתקשר מתוך תפקיד כלשהו". גם מתוך ההרגל וגם מתוך הציפייה שיש כלפיו, מדוברת או סמויה ככל שתהיה.

ואילו שם במערה, היא לא הייתה אישה ולא גבר, לא נזירה בתחילת דרכה ולא חברה ותיקה בקהילה, לא מקומית ולא זרה. פשוט כי לא היה מי שיתייחס אליה כאל אחת כזו.

אני אוהבת אותך ולכן רוצה שאתה תהיה זה שעושה אותי מאושרת

ככל שהחיבור שלה אל המקום הטהור והמושלם בתוכה התחזק – כך התחדדה גם היכולת שלה להביט בכל אדם באשר הוא, ולראות אותו מופשט מתפקידים. לראות בו את הבסיס האנושי הנקי, ולאהוב אותו ישר לשם. לא בזכות התפקידים שלו בחייה אלא בזכות עצם קיומו. התובנות האלו הובילו אותה לכמה הבחנות מעניינות בנוגע לאהבה, ואותן היא חולקת בריאיון מצולם.

"אנחנו נוטים לבלבל את הרעיון של אהבה ברעיונות אחרים", היא אומרת, "בעיקר בהיקשרות". לדבריה, לעיתים קרובות נדמה לנו שככל שאנחנו אוחזים חזק במישהו כך אנחנו מראים לו שאנחנו אוהבים אותו, שאכפת לנו ממנו, כשבעצם ההיצמדות הזאת בכלל קשורה בנו ונובעת מהפחד שלנו להישאר בלעדיו. היא לא מביעה אהבה, אלא פחד.

"[זו] היכולת לאהוב, לחבב או אפילו רק להיות אדיבים כלפי האחר גם כשכל הפנטזיות שלנו לגביו נגוזו. גם כשאנחנו מגלים שבן זוגנו הוא לא האביר על הסוס הלבן ואהובתנו אינה נסיכה מהאגדות. כשכולם חורגים מהתפקיד שכביכול זקף לזכותם את אהבתנו".

פאלמו מבחינה בין אהבה נקייה מתפקידים ואינטרסים, אותה היא מכנה "אהבה אותנטית", ובין היקשרות. "היקשרות כמו אומרת: אני אוהבת אותך ולכן אני רוצה שאתה תהיה זה שיעשה אותי למאושרת. ואהבה אותנטית אומרת: אני אוהבת אותך ולכן אני רוצה שאתה תהיה מאושר. אם זה כולל אותי, נהדר, אם לא, אני פשוט רוצה שהאושר שלך יתקיים".

היא מדברת על היכולת לאהוב, לחבב או אפילו רק להיות אדיבים כלפי האחר גם כשכל הפנטזיות שלנו לגביו נגוזו. גם כשאנחנו מגלים שבן זוגנו הוא לא האביר על הסוס הלבן ואהובתנו אינה נסיכה מהאגדות. גם כשאנחנו מגלים שההורים שלנו לא מושלמים, שהילדים שלנו עסוקים בעצמם והחברים שלנו לא ממש משקיעים בחברות שלנו. כשכולם חורגים מהתפקיד שכביכול זקף לזכותם את אהבתנו.

אם כן, עד כמה אינטרסנטית האהבה שלנו? עד כמה אנחנו דואגים לאהובינו כיוון שהתוצר של זה יהיה שהם ידאגו לנו? האם המסירות שלנו אליהם מונעת מהפחד להישאר לבד או מהרצון לשמח אותם? האם אנחנו מצליחים להפריד בין הצורך שלנו לשלהם? והאם באמת עלינו לפעול רק לטובתם כל הזמן?

הדימוי שמתארת פאלמו בריאיון – ושיכול להיות מעין נקודת ייחוס להתבוננות בקשרים שלנו – הוא של אחיזה בידיים רכות, באצבעות רפויות. כאילו אנחנו מחזיקים גוזל רך שיכול להישאר ולנוח בחיקנו אך יכול גם לפרוש כנפיים ולעוף. זו החזקה שמאפשרת לו לנוע בחופשיות במרחב של כפות ידינו כל עוד הוא שם. ומאפשרת לו מקום לגדול, פנאי להסתכל החוצה ולבחון ואת הידיעה שיוכל ללכת, ולחזור.

תמונת כותרת: Murgermari / Shutterstock

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

החומר שממנו עשוי החופש – מדוע התבודדות היא הרגל חיוני לשגשוגנו כיחידים וכחברה

גם הימנעות מהאמת היא חלק מהמפגש איתה – 3 אנקדוטות מהזן-בודהיזם היפני

מהי נדיבות כלפי עצמנו, ומדוע היא חיונית לעולם לא פחות מנדיבות כלפי אחרים

עוד מרדיו מהות החיים:

ד"ר נעמה אושרי ודליק ווליניץ קוראים בספרה של טנזין פאלמו – "טיפוח הפוטנציאל האנושי"