הרב מכר ״לממש את הטוב שבך״ עכשיו בחנויות הספרים, לרכישה לחצו כאן X

מדוע כל כך מביך לאכול לבד במסעדה וכיצד נזירי זן יפנים היו מתמודדים עם זה?


שתיית קפה בגפנו, לעומת קפיצה לסופר, עלולה לעורר בנו מבוכה וחוסר נוחות. העיניים זולגות אל הנייד והידיים מחפשות איזה ספר או אפילו תפריט לאחוז. מדוע כל כך לא נוח לעשות דברים שנחשבים לסוציאליים – לבד בפומבי? מתברר שאפשר לתת מענה למנגנון הפסיכולוגי שמאחורי התחושות הלא נעימות ולהרוויח כמה תובנות על הדרך.


תום לב-ארי בייז | 20 ביוני, 2022

בתחילת שנות ה-40 של המאה ה-20 צייר אדוארד הופר בדידות אמריקאית. אדם ניצב תועה באמצע דיינר, אישה שותה קפה בגפה במסעדת מזון מהיר ובחורה צעירה ספונה בפינת אולם קולנוע ניו יורקי. חלק קטן מהדמויות של הופר נמצאות לבד בחלל פרטי כמו חדר פשוט בבית מלון או אפילו בביתן שלהן, אבל רובן דווקא ניצבות במרחב ציבורי ריק. מההתבוננות בציוריו צפה השאלה: היכן אנחנו מרגישים בודדים יותר – לבד רחוקים מעיני כל, במקום ציבורי הומה אדם או במקום ציבורי שאין בו כמעט נפש חיה פרט אלינו? ומדוע בעצם?

להיות לבד במקום ציבורי אינו מאורע יוצא דופן. אנחנו הרי לא גוררים איתנו אף אחד שיעמוד איתנו בתור לדואר. אנחנו מרגישים מספיק בנוח להיכנס לחנות בגדים לבד ואפילו למדוד, להציץ במראה ולהחליט אם הפריט הזה חוזר איתנו הביתה או לא. אנחנו עושים קניות לבד וקופצים לבית המרקחת לבד. אבל המחשבה על לשתות קפה בגפנו או (שלא נדע) לאכול ארוחת ערב לבד במסעדה – נוטה להעלות בנו תחושת בדידות לא נעימה. קצת כאילו שאם אין איזו משימה שלשמה אנחנו נעים לבד בעולם, אין לכך הצדקה.

בסרטון מבית The School of life מתאר הפילוסוף אלן דה בוטון את הבעתה שנוטה להשתלט עלינו בעודנו ניגשים לפעילות סוציאלית – כמו אכילת ארוחת ערב – לבד במקום ציבורי. ברחבי המסעדה פזורים זוגות אוהבים וקבוצות חברים הומות ומשועשעות, ומבלי שבכלל נטיל ספק באמינות המחשבה, מייד נדמה לנו שאנחנו מושא הלעג וההתלחשויות. הדלת נסגרת מאחורינו ולנו נדמה שהיא נטרקה בחבטה וכל המבטים מופנים לכיווננו. לפני שהמלצר מספיק להתקרב ולשאול בקול רם מדי "כמה תהיו?" אנחנו מסתובבים על צירנו ומתאדים מהמקום.

הבעתה הזו, מסביר דה בוטון, נובעת מכך שהסיטואציה "מפגישה אותנו עם סט מחשבות שרוב חיינו אנחנו מצליחים להדוף אל אחורי התודעה שלנו". היא מעמתת אותנו עם הספקות הכי צורמים שלנו בנוגע לכמה רצויים ומקובלים אנחנו על ידי החברה. "אנחנו אולי לא חושבים את רצף המחשבות האלו באופן מודע באותו רגע", הוא אומר, אך החשד הזה שאולי בעצם אנחנו בסך הכול יצורים בודדים, שונים ודחויים, הוא שמערער את היכולת שלנו לשבת בנחת, להזמין מנה הגונה וליהנות מטעמיה בחברת עצמנו. הוא שגורם לנו לחשוב שכולם מסתכלים עלינו בשיפוטיות, שהבדיחה היא על חשבוננו ושהנה, חוסר השייכות שלנו לחברה בא לידי ביטוי במלוא הדרו ולעיני הקהל הרחב.

"אף אחד לא נולד עם היכולת לאהוב ולהכיל את עצמו בעצמו", הוא טוען. אלא שדרך מבטם האוהב, הגאה והסבלני של האחרים אנחנו לומדים כי אנחנו אהובים, רצויים, מעניינים, ראויים ומוערכים. "אנחנו, שהיינו אז לא גדולים בהרבה מכרית, ספגנו תחושה חזקה שיש לנו זכות להתקיים. שאנחנו נכס לעולם, ושאחרים צריכים להיות מרוצים לראות אותנו". מתוך כך, גם עכשיו, "כשהמטפלות שלנו אינן, מטען האהבה שספגנו משווה לנו רושם שהצחוק מהשולחן הסמוך הוא תמים ושמגיע לנו לקבל עוד סלסלת לחם וחמאה לצד עיתון הערב".

לדבריו, אלו בינינו שכן מרגישים בנוח לצאת להופעה או לנשנש גלידה בגלידריה בחברת עצמם,  ואפילו להזמין שולחן לאחד במסעדה מפונפנת, הם "ברי המזל: מתישהו בעברם, דרך מבטם המעריץ של האחרים", תחושת השייכות שלהם הפכה לידיעה פנימית ומוצקה בנוגע למקומם בעולם. אותה ידיעה היא שמרחיקה את החשדות בנוגע לכוונותיו של המלצר להביך אותנו או להיותנו נושא השיחה של הזוג בפינה.

אבל רובנו נופלים בצד השני של הגדר. וזה לא בהכרח אומר שלא קיבלנו את אותה אהבה והערכה. אירועים שונים בחיינו, נטיות אופי או מורכבויות פסיכולוגיות אחרות יכלו לגרום לכך שלא נתרגם את האהבה והביטחון שקיבלנו לאותם דפוסי מחשבה. במצב הזה, "עלינו, במאמץ מודע, לעשות את מה שאחרים למדו באופן אוטומטי: צד אחד של המוח צריך לנחם את הצד השני", מסביר דה בוטון. החלק הרציונאלי צריך להזכיר לחלק הרגשי – זה ששרוי בספקות, וחש נעלב ודחוי – שלפני יומיים ישבנו בעצמנו לשתות בירה עם מספר חברים וצחקנו ככה בקול, שיש לנו זוגיות, או הייתה לנו בעבר וסביר שתהיה לנו בעתיד ושהמשפחה שלנו שמחה לקראתנו כשאנחנו מגיעים לבקר. שבעצם, אנחנו אומנם לבד עכשיו, אבל אנחנו לא באמת בודדים בעולם.

"אלו בינינו שכן מרגישים בנוח לצאת להופעה או לנשנש גלידה בגלידריה בחברת עצמם, ואפילו להזמין שולחן לאחד במסעדה מפונפנת, הם ברי המזל".

מישהו ראה את תחושת השייכות שלי?

אז נכון, אפשר גם לוותר על התענוג ופשוט לא להימצא לבד בפומבי. אנחנו לא חייבים להתמודד עם כל השדים שלנו. אבל, אם להסיק מדבריו של דה בוטון בכיוון ההפוך, ההצלחה להיות לבד בפומבי ולווסת את המנגנון הפסיכולוגי הזה, היא כשלעצמה מעין בונוס שמנמן. משמעה שאנחנו לומדים לחוש בטוחים בעצמנו, ראויים ושייכים יותר. תחושות שכשלעצמן מאפשרות לנו להתנהל בחופשיות יתרה בעולם.

בהרצאה של הפילוסוף אלן ווטס על זן בודהיזם, הוא מסביר שכשהעולם הפנימי שלנו והעולם החיצוני שסביבנו נעים או פועלים יחד כאילו הם אחד – זה זן. "אפשר לומר, אם לפשט, שהעניין העיקרי בזן הוא ההבנה – לא המחשבה אלא ממש הידיעה –  שהעולם הפנימי, זה שמתחת לעור שלנו והעולם החיצוני, זה שמעבר לעור שלנו והלאה עד לגלקסיות ואחריהן, הוא כולו עולם אחד. שהוא ישות אחת". לדבריו, ברגע שאנחנו מבינים את זה, אנחנו כמו זונחים ומבטלים את כל תחושות הזרות והניכור שאולי חשנו פעם לבד בבית קפה הומה. אנחנו תמיד מרגישים חלק אינטגרלי ממשהו גדול ורב משמעות.

בעוד שהרעיון שמציג ווטס נשמע אידילי ונחשק, רוב מתרגלי הזן מעידים שתחושת האחדות הזו מגיעה רק לאחר שנים ואולי עשרות שנים של תרגול, אם בכלל. האם בשביל להפסיק להרגיש לא בנוח בגפנו אנחנו צריכים להקדיש את שארית עתידנו לתרגול רוחני אינטנסיבי או לנסות לחזור אחורה בזמן ולשנות את ילדותנו? פרופסור למדעי ההתנהגות אילת פישבאך מספרת ב-Behavioral Scientist על הפעם האחרונה שהשתתפה בסדנת אימפרוביזציה ומציעה נקודת מבט נוספת.

"תנו פוקוס" הוא שם התרגיל שבו התנסתה פישבאך. בזמן שהקבוצה עומדת קפואה בחדר, אחד המשתתפים נע במרחב ותפקידו לעשות תנועות וקולות מעניינים ומשונים. הפוקוס עליו וכשהוא בוחר, הוא מעביר את הפוקוס למישהו אחר על ידי טפיחה על השכם. ומצטרף לקבוצת הדוממים. "התרגיל נועד לבנות ביטחון עצמי ומיומנויות במה. אבל מה שאני בעיקר הרגשתי היו מבוכה וחוסר נוחות", היא כותבת. באופן טבעי, כל מה שרצתה היה שחוסר הנוחות הזה ייגמר. היא ביקשה להעביר את הפוקוס הלאה במהירות האפשרית ורק בתום התרגיל מצאה את עצמה תוהה: אולי חוסר הנוחות הזה היה בדיוק מטרת התרגיל? אולי, אם באופן אקטיבי, הייתי מחפשת להישאר בתוך התחושה הלא נוחה הזו, הייתי לומדת יותר על עצמי?

כיתת אימפרוביזציה. כמה זמן אנחנו מצליחים להישאר בתוך חוסר הנוחות?

צילום: Monkey Business Images / Shutterstock

מיתוג מחדש של חוסר נוחות

"חוסר נוחות הפך לסממן שמתריע בפנינו להפסיק את מה שאנחנו עושים", היא כותבת. ואכן, כשאנחנו מתאמנים בפעילות ספורטיבית וחווים כאב גופני, כדאי שנעצור לפני שניפצע. כמו גם בסיטואציות שבהן אנחנו חווים כאב רגשי, לעיתים קרובות עלינו להתרחק מהאינטראקציה או לשנות את טיב הקשר. עם זאת, חוסר נוחות לא בדיוק זהה לכאב. עבודה מאומצת מתונה של השרירים אינה נוחה אך היא חיונית להתפתחותם. גם שיחות מורכבות עם אנשים יקרים לנו נוטות לעורר בנו רגשות לא נעימים, ובכל זאת, עלינו להתעמת איתן באומץ לב על מנת שמערכות היחסים שלנו יתפתחו ויעמיקו.

אם ממשיכים עם קו המחשבה, מסתמן שגם בחוסר הנוחות שבלהיות לבד בפומבי טמון פוטנציאל גדילה. מעבר לכך שבהתמודדות עימו אנחנו מלמדים את עצמנו אהבה עצמית, גם השהות הנינוחה בגפנו מאפשרת לנו להתבונן ולספוג את הסביבה, ליזום או להיענות לאינטראקציות עם זרים ואף להגות הגיגים ולתת למוח שלנו לנדוד בין רעיונות. איכויות שאינן באות לידי מימוש כשאנחנו לוקחים חלק בפעילות חברתית. מהנה וחיונית ככל שתהיה.

ובכן, אם חשקה נפשנו להתמודד עם חוסר הנוחות, פישבאך קיימה סדרת ניסויים התנהגותיים ועליהם היא מפרטת בכתבה. כולם הציגו מסקנה דומה: כשמנחים אנשים לחפש חוסר נוחות הם מרגישים הרבה פחות לא בנוח. במילים אחרות, כשאנחנו נותנים לגיטימציה לחוסר הנוחות ומתייגים אותה כדבר חיובי, למשל כסממן ללמידה וצמיחה, היא הופכת נחשקת ואנחנו מתמודדים איתה טוב יותר. "נבדקים שחיפשו חוסר נוחות, גם הרוויחו יותר מהמשימה וגם הביעו נכונות לבצע אותה שוב", היא מסכמת. ניתן לומר, על דרך השלילה, שככל שאנחנו מחפשים להדוף, לשנות או להימנע מסיטואציה שמעוררת בנו חוסר נוחות היא הופכת לקשה ומרתיעה יותר. יכול להיות שלמרות הכול, ווטס ופישבאך דווקא מציעים רעיון דומה.

"העניין פה הוא לא מזוכיזם. הרעיון איננו להביס את הגוף כי הוא רע, אלא ללמוד להיות נינוח תחת כל הנסיבות".

בהמשך ההרצאה מספר ווטס על נזירי הזן היפניים. "כשאנחנו יושבים בחוץ בקור, אנחנו מתחילים לרעוד, נכון?" הוא שואל – ומסביר: "זאת מכיוון שאנחנו מתנגדים לקור". כיווץ השרירים, הדריכות והרעידות נועדו להתנגד לתחושת הקור ואף להפיק חום במטרה לחמם אותנו. בסך הכול, יש לציין, מדובר במנגנון ביולוגי הישרדותי חכם וחיוני. ואולם, אחד הכישורים שנזירי הזן היפנים מרבים לתרגל הוא אי התנגדות לקור. הם יושבים בחוץ, בביגוד דל, ומתמסרים לקור. מתאמנים בלא להדוף את חוסר הנוחות. "העניין פה הוא לא מזוכיזם", מסביר ווטס. "הרעיון איננו להביס את הגוף כי הוא רע,  אלא ללמוד להיות נינוח תחת כל הנסיבות".

בעוד שהארה אינה נחלת הכלל, תרגול חוסר נוחות הוא דווקא כן בהישג יד. לפי דבריה של פישבאך, עצם העובדה שנחליט ללמוד להרגיש בנוח עם חוסר הנוחות שלנו, כבר יהפוך את כל העניין לנינוח יותר. ביכולתנו להתאמן בחוסר נוחות מתון בנסיבות של קור, חום, המתנה, שעמום ואף בדידות וזרות. להתאמן בלהיות נינוחים בלי קשר לנסיבות. אפשר להתחיל עם להזמין שולחן לאחד במסעדה, מושב יחיד בהצגת תיאטרון או כוס קפה עם עצמנו בבית הקפה השכונתי. כמו בציוריו של הופר, אבל הפעם – להתבונן בחוויה דרך זוג עיניים מעט שונות.

ואולי, כפי שמציע דה בוטון, היכולת להימצא בפומבי בגפנו היא דווקא מעלה מרשימה. אולי, כשמבינים את האומץ, הביטחון והאהבה הגדולה שעומדים מאחורי היכולת הזו, פתאום מגלים ש"ישנה יוקרה מיוחדת לאלו שנמצאים מחוץ להמולה. לאלו שיכולים להגות רעיונות בינם לבין עצמם ולא רק בעזרת התמיכה החברתית. שהבדידות דווקא מעמיקה את הקשר שלהם עם נשמתם ומעוררת באחרים כמיהה להתקרב אליהם".

תמונת כותרת: Olga Popova / Shutterstock

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

אחד על אחד עם המחשבות – לא חייבים להרחיק לשממה כדי לבלות זמן איכות בגפנו

החומר שממנו עשוי החופש – מדוע התבודדות היא הרגל חיוני לשגשוגנו כיחידים וכחברה

דמיינו שאתם עיתונאים – וכלים נוספים להתמודדות עם מצבים מביכים

עוד מרדיו מהות החיים:

המניע – אלון נוימן מקדיש תכנית שלמה ל"בדידות". אבל לא לבד.