צליל קולו כבר מזוהה עם נופי הפרא המרהיבים בתבל, עם בעלי החיים הקסומים בפינות הנידחות של העולם ועם תופעות הטבע הפלאיות שבו. מבעד לעיניים של סר דיוויד אטנבורו העולם הוא גן עדן. אבל איך שומרים עליו כזה? מובאה מספרו "על פני האדמה" מנסה להסביר.

סר דיוויד אטנבורו הפך ברבות השנים לדוברו של הטבע, ביותר ממובן אחד. מלבד הקריינות שסיפק לכמה מסרטי וסדרות הטבע המפורסמים ביותר, החוקר – שחזה בשינויים בעולם לאורך 96 שנות חייו – משמש כאחד הסנגורים המשפיעים של חיות ושטחי הבר.

בספרו על פני האדמה: העדות שלי וחזון לעתיד סוקר אטנבורו את השינויים שחלו בטבע לאורך כמעט מאה שנותיו. מה קרה לשטחים הפתוחים? כיצד הושפעו אוכלוסיות שונות של חיות? איך אנחנו נושפע? הספר גדוש נתונים שחלקם עגומים, אבל מנשבת בו גם רוח אופטימית: אטנבורו מאמין כי אומנם לבני האדם דרושה עבודה קשה כדי להגיע יחד להחלטות, אבל הטבע מצידו יכול להשתקם די בקלות.

האתגר הגדול: כיצד גורמים לבני האדם להגיע להבנה משותפת בדבר חשיבות הטבע? נדמה כי הישועה לא תגיע מהפרטים והנתונים הטכניים שבספר, כי אם מסיפור אחד מעורר השראה שיכול להפיל את האסימון. משהו ביציאה הראשונה שלנו לחלל היה לנקודת מפנה בדרך שבה אנו חושבים על עצמנו, עד כדי כך שאטנבורו תולה באירוע ההיסטורי הזה את עתיד כדור הארץ. באדיבות הוצאת רדיקל שאחראית לספר בעברית (תרגום של נעמי זוסמן),  אנו מביאים גרסה מקוצרת של הסיפור עם האפילוג, שיחד מסכמים היטב את ליבת העדות.

1968

וכך היה שב-1968, ארבעה ימים לפני חג המולד, עמדתי ביַרְכְּתֵי חדר הבקרה הבינלאומי שבמטה שידורי הטלוויזיה של הבי-בי-סי, צופה בתמונות שנשלחו חזרה לכדור הארץ מחללית המשימה אפולו 8. כולנו ידענו שאפולו 8 תהיה מיוחדת. בפעם הראשונה, יעזוב צוות אסטרונאוטים את מסלול כדור הארץ, יעשה את כל הדרך עד לירח, יקיף אותו, יצלם את צידו הרחוק, שלא נחשף מעולם קודם לכן לעיני המין האנושי, ויחזור לכדור הארץ. היה זה אימון מקדים לניסיון לנחות על הירח, שהנשיא קנדי היה נחוש לגרום להגשמתו לפני תום העשור.

אף שלא היה ספק שהירח הוא שעומד במוקד המשימה, היו אלה דווקא התמונות של כדור הארץ שמשכו את תשומת ליבו של הצוות, וגם את תשומת ליבנו-אנו. פרנק בורמן, ג'ים לוול וביל אנדרס היו האנשים הראשונים שהתרחקו מספיק מכדור הארץ כדי לראות את כוכב הלכת כולו בעין חשופה, והמראה טבע רושם עמוק. שלוש שעות וחצי לאחר יציאתם לדרך, שיתף ג'ים לוול את נאס"א במחשבותיו: "ובכן, אני יכול לראות את כדור הארץ כולו עכשיו מבעד לחלון המרכזי." הם היו המומים. "יפהפה!" הייתה המילה שכל השלושה שבו ואמרו. אנדרס מיהר לקחת את המצלמה של הצוות והיה לאדם הראשון שצילם את כדור הארץ כולו. זו תמונה מרהיבה, כדור הארץ במהופך, פורץ את המסגרת כמעט, עם דרום אמריקה מוארת בשמש הקיץ של דצמבר. ועם זאת, הצילום הזה, כמו כל הצילומים האחרים שצולמו במהלך המסע, נשאר במצלמה, לא מפותח, עד הנחיתה. באולפני הטלוויזיה בכל רחבי העולם המתנו כולנו לתמונה אלקטרונית.

ככל שהתקרב מועד השידור המתוכנן הראשון מהחללית, עלה מספר הצופים ברחבי העולם והגיע לממדים שאף שידור יחיד מעולם לא הגיע אליהם קודם לכן. את פנינו קיבלה, באופן לא ייאמן, תמונה באיכות טובה של פנים החללית. אחרי כמה דברי נימוסין, הסביר פרנק בורמן שאנדרס, שהפעיל את מצלמת הווידיאו, ממתין לרגע שבו החללית תגיע למיקום שיאפשר לו לכוון את העדשה מבעד לחלון לכיוון כדור הארץ.

ב-23 בדצמבר, גדל קהל הצופים העולמי עוד והגיע לכמיליארד איש — הקהל הגדול ביותר אי פעם בפער ניכר. בורמן פתח בהכרזה גאה: "שלום יוסטון, כאן אפולו 8. כיוונו את מצלמת הטלוויזיה ישירות אל עבר כדור הארץ." אלא שבפועל, לא הייתה לצוות כוונת, ולכן לא הייתה להם כל דרך לדעת מה בדיוק נמצא במסגרת.

"רבע מהאנושות צפה אז בעצמו לראשונה. לא העזת למצמץ כמעט. זה כדור הארץ, שעליו האנושות כולה — להוציא את שלושת הגברים בחללית שצילמו את התמונה".

"אנחנו מקבלים תמונה מעולה של הפינה שלו," הגיבו מיוסטון, אבל אז התעופף כדור הארץ במהירות ונעלם. למרבה המזל עדשת הטלפוטו עבדה, אבל אז הגיעו דקות מייסרות של "קצת שמאלה, קצת ימינה," בזמן שהצוות, שעבד "על עיוור", ניסה לכוון את העדשה לעבר כדור הארץ במרחק של 300 אלף קילומטר, כשהחללית ממשיכה לזגזג במסלולה.

ועם זאת, ואף שכדור הארץ החליק וגלש על מסך הטלוויזיה אנה ואנה, העובדה היא שרבע מהאנושות צפה אז בעצמו לראשונה. לא העזת למצמץ כמעט. זה כדור הארץ, שעליו האנושות כולה — להוציא את שלושת הגברים בחללית שצילמו את התמונה.

עם דימוי יחיד זה, בחג המולד של 1968 אפשרה הטלוויזיה לאנושות להבין עובדה פשוטה, שאיש קודם לכן לא הצליח לקלוט באופן ברור וחד כל כך — אולי האמת החשובה של זמננו: כוכב הלכת שלנו קטן, מבודד ופגיע. זה המקום היחיד שיש לנו, המקום היחיד שבו יש חיים, ככל שאנחנו יכולים לדעת, והוא נדיר ויקר-ערך.

התמונות מאפולו 8 חוללו שינוי באופן החשיבה של אוכלוסיית העולם. כפי שאמר אנדרס עצמו, "עשינו את כל הדרך עד לכאן כדי לחקור את הירח, והדבר החשוב ביותר שגילינו הוא כדור הארץ." כולנו הבנו בו-זמנית שביתנו אינו חסר-גבולות — לקיומנו יש קצה.

בול שהנפיקה ממשלת הונגריה לכבוד משימת החלל אפולו 8. לראשונה בהיסטוריה תושבי הכדור כולו ראו את עצמם כישות אחת. צילום: Zoltan Katona / shutterstock

אפילוג

נולדתי בזמנים אחרים. איני מתכוון לזאת מטפורית, אלא מילולית ממש. הגעתי לעולם הזה בתקופה שהגיאולוגים מכנים ההולוקן, ואעזוב אותו – כפי שיעשה כל מי שחי כיום – באַנְתְרוֹפּוֹקֶן, העידן של בני האדם.

המונח אנתרופוקן הוצע ב-2016 על ידי קבוצה של גיאולוגים משפיעים. חלוקת ההיסטוריה של כדור הארץ לתקופות מזוהות בשם היא נוהג ותיק של גיאולוגים. כל תקופה מזוהה על ידי מאפיינים שמבחינים את הסלעים שלה מכל האחרים – היעדרם של מיני מאובנים מסוימים ששגשגו מוקדם יותר, והופעתם של אחרים, חדשים.

אין ספק שזה יקרה גם לסלעים שנוצרים כיום. לא רק שהם יורכבו מפחות מינים משהיו בסלעים שקדמו להם, אלא שבין מרכיביהם יהיו חומרים חדשים לגמרי – פיסות פלסטיק, פלוטוניום מפעילות גרעינית, ועצמותיהם של עופות מבויתים שתפוצתם חובקת עולם. לטענת הגיאולוגים, עידן חדש זה החל ככל הנראה בשנות החמישים של המאה שעברה, ויש לכנותו "אנתרופוקן" משום שהמין שקבע את אופיו יותר מכל מין אחר, הוא המין האנושי.

כינוי זה, שמבחינתם של הגיאולוגים הוא תוצר רגיל של שגרת העבודה המדעית, מסמל לרבים את השינוי המפחיד שמולו אנו ניצבים. נעשינו לכוח עולמי בעל עוצמה כזו, שאנו משפיעים על כוכב הלכת כולו. למעשה, האנתרופוקן עלול להתברר כתקופה קצרה במיוחד בהיסטוריה הגיאולוגית, שתסתיים עם היעלמותה של הציוויליזציה האנושית.

זה לא חייב להיות כך. הופעתו של האנתרופוקן יכולה גם לסמן את תחילתם של יחסים חדשים ובני-קיימא בין בני המין האנושי ובין עצמם, ובינינו ובין הכוכב שעליו אנו חיים.

למעשה, יש תקדימים ליכולתנו לעשות כך. ב-1986 התאחדו כל המדינות שהיו מעורבות בציד לווייתנים והחליטו לשים לזה סוף, כדי למנוע את השמדתן של חיות ייחודיות ונפלאות אלה. כמה מדינות הסכימו, אולי, משום שמספר הלווייתנים כבר צומצם עד אז במידה כזו, שלא השתלם לרדוף אחריהם עוד. אבל אחרות עשו זאת ללא ספק בגלל תחינותיהם של אנשי שימור ושל מדענים. כך או כך, ההחלטה לא התקבלה פה אחד בשום מובן, והוויכוחים בנושא נמשכים עד היום. אבל ב-1994 הוכרזו חמישים מיליון קילומטרים רבועים באוקיינוס הדרומי כשמורת לווייתנים בינלאומית. כיום, כתוצאה מהגבלות אלה, התרבו הלווייתנים והגיעו למספרים שכמותם לא היו בהיסטוריה המוכרת לנו. וכך, גורם חשוב ובעל השפעה בהתנהלותו של האוקיינוס שב ותפס את המקום הראוי לו.

"מגרש הכדורגל, שלפני 34 שנים שימש כמשטח הנחיתה למסוקים הצבאיים שנשלחו לפנות את תושבי העיר, מכוסה עכשיו בסבך של עצים צעירים. אין ספק – הטבע שב וביסס את אחיזתו במקום".

גם במרכז אפריקה, ששם שרדו עד שנות השבעים של המאה הקודמת רק שלוש-מאות גורילות הרים, נחתמו לבסוף הסכמים חוצי-גבולות בין כמה מדינות. בזכות ההסכמים, והודות לעבודתם הקשה ולאומץ ליבם של דורות של עובדי שמורות מקומיים, חיים שם כיום יותר מאלף מיצורים מופלאים אלה.

אנחנו מדברים לעיתים קרובות על הצלת כוכב הלכת שלנו, אבל האמת היא שעלינו לעשות כל זאת כדי להציל את עצמנו. הטבע הרי יתאושש וישוב, איתנו או בלעדינו. את העדויות הדרמטיות ביותר לכך אפשר לראות כיום בין הריסותיה של פריפיאט, העיר-לדוגמה שננטשה כשהתפוצץ הכור הגרעיני בצ'רנוביל. כשיוצאים מהמסדרונות החשוכים והריקים של אחד ממבני הדירות הנטושים בה, המראה שנגלה לעיניך מהמם. ב-34 השנים שחלפו מאז הפינוי, השתלט היער על העיר הנטושה. שיחים פילסו דרכם דרך הבטון והשרך חדר בין הלבנים. הגגות כורעים תחת משקלו של הירק המצטבר, ושתילים של עצי צפצפה צעירים פורצים את אבני המרצפות. הגנים, הפארקים והשדרות מוצלים עכשיו על ידי חופותיהם של עצי אלון, אורן ואדר שמתנשאים עד לגובה של שישה מטרים. מתחתם, צומחת תת-קומה משונה של שיחי ורדים פרועים ועצי פרי. מגרש הכדורגל, שלפני 34 שנים שימש כמשטח הנחיתה למסוקים הצבאיים שנשלחו לפנות את תושבי העיר, מכוסה עכשיו בסבך של עצים צעירים. אין ספק – הטבע שב וביסס את אחיזתו במקום.

הקרקע, ובכלל זה העיר והכור ההרוס, היו עכשיו לשמורה לבעלי חיים שנדיר למוצאם במקומות אחרים. ביולוגים מיקמו מצלמות סמויות בחלונות העיר ותיעדו אוכלוסיות משגשגות של שועלים, צבאים, חזירי בר, ביזונים, דובים חומים ודביבונים. לפני כמה שנים, שוחררו שם מספר פרטים של זן הסוסים הנכחד כמעט, הפְזֶ'בָלסקי, ומספריהם עולים כעת. אפילו זאבים התיישבו באזור, מוגנים מפני הציידים. נראה כאילו, לא משנה כמה חמורות טעויותינו, הטבע ישכיל להתגבר עליהן אם רק ניתן לו ההזדמנות. עולם החי כבר שרד כמה אירועי הכחדה המוניים. אבל אנחנו, בני האדם, לא יכולים להניח שנצליח לעשות זאת גם כן. הגענו לאן שהגענו משום שאנחנו היצורים האינטליגנטיים ביותר שחיו על פני האדמה אי פעם. אבל אם אנחנו מקווים להמשיך להתקיים, נידרש ליותר מאינטליגנציה. נידרש לתבונה.

ההומו סאפיינס, האדם הנבון, חייב ללמוד משגיאותיו ולממש את ההבטחה הגלומה בשמו. עלינו, החיים כיום, מוטלת המשימה מעוררת המורא, להבטיח שמיננו יעמוד באתגר בהצלחה. אסור לנו להרפות מהתקווה. כדי לסייע לנו בהגשמת המטרה, עומדים לרשותנו כל הכלים הדרושים – האנרגיות של הטבע, שאין להן שיעור, ומחשבותיהם ורעיונותיהם של מיליארדי מוחות מופלאים. אבל עומד לרשותנו דבר-מה נוסף – ככל הנראה ייחודי לנו, מקרב כל היצורים החיים על כוכב הלכת – היכולת לדמיין עתיד אחר ואז גם לפעול למימושו.

תמונת כותרת: Stephen Wickenton / shutterstock

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

מים חיים – סדרת צילומים מציגה את המופעים המגוונים של מים סביבנו ואת יופיים

מיומנו של מאסטר בונסאי – מה עומד מאחורי הדחף שלנו לדאוג לטבע ולטפח אותו?

לעוף עליהן – המסרים החכמים שציפורים נושאות עבורנו על כנפיהן

עוד מרדיו מהות החיים:

שינוי עכשיו - הצורך בשמירה על מסדרון אקולוגי למען שימור מגוון המינים