הרב מכר ״לממש את הטוב שבך״ עכשיו בחנויות הספרים, לרכישה לחצו כאן X

האם בחירה חופשית היא אשליה? חוקרים מציעים תשובות אפשריות לסוגיה העתיקה


מה אם היו מספרים לכם שהבחירות הטבעיות ביותר שלכם – אלו שמייצגות את הטעם האישי והאמונות שלכם, אלו שאתם עומדים מאחוריהן במאת האחוזים וייתכן שאף מגדירים את עצמכם לפיהן – רנדומליות לגמרי וכנראה לא מייצגות את ההעדפות האמיתיות שלכם? בחרו להמשיך לקרוא וגלו למה, ומה כן מייצג אותן.


ירדן להבי | 21 בפברואר, 2022

בפתיחת הסרט The Matrix Resurrections דמותה של באגס מציעה לגיבור הסרט ניאו לבחור ליטול אחת מבין שתי גלולות. אם יבחר באחת, יישאב בחזרה אל תוך סימולציה ממוחשבת שמציגה לו מציאות מזויפת אך נורמטיבית ומוכרת. אם ייטול את השנייה, יתעורר אל תוך העולם האמיתי: אפוקליפטי ושרוי במלחמה. במה יבחר ניאו? 

"הבחירה היא אשליה", אומרת באגס. "אתה כבר יודע מה אתה צריך לעשות". ואכן, שניהם כבר יודעים את התשובה עוד בטרם עלתה השאלה. החלטתו של ניאו להתעורר היא בלתי נמנעת.

טרילוגיית סרטי המטריקס עוסקת רבות ברעיון חופש הבחירה, ולא בכדי. השאלה בדבר רצונו החופשי של האדם נדונה מאז שחר ההיסטוריה בדת, בפילוסופיה, באמנות ובמדע. האם אנו מתקרבים למציאת תשובה?

נראה שגם היום, לאחר אלפי שנות דיון, הדעות חלוקות. בזירת מדעי המוח מציגים ראיות לכך שחלק מהפעולות וההעדפות שלנו צפויות ונקבעות מראש, בעוד פסיכולוגים וחוקרי התנהגות מצביעים על כך שגם במקרים האלה בכל זאת ישנה משמעות לבחירות שלנו.

אז מתי ישנה אשליה של בחירה, והיכן היא אמיתית? 

אני אשב כאן לבד בחושך

 ד"ר ליסה פלדמן בארט, מומחית לפסיכולוגיה קוגניטיבית וחוקרת מוח, מסבירה במאמר ל-Science Focus  שאחת האשליות נובעת מכך שאנו חושבים שאנו יוזמים את הפעולות שלנו באופן מכוון ומודע. האמת היא שהמוח הוא שמניע את ההתנהגות שלנו עוד לפני שהדבר מגיע בכלל למודעות שלנו. למרות שזה עשוי להיראות כך, הבחירה פעמים רבות כלל אינה בידינו. כיצד זה ייתכן? "משימתו העיקרית של המוח היא להסדיר את מערכות הגוף ולשמור עלינו בריאים ושלמים", היא כותבת. עליו להבין אילו אירועים מתרחשים בסביבה החיצונית או בתוך הגוף שלנו, ולנקוט פעולות בהתאם. למשל, להתקרב או להתרחק ממקור רעש.  "אבל יש קאטצ'", מוסיפה בארט. "המוח מבלה את ימיו נעול בקופסה חשוכה ודוממת (הגולגולת שלנו), ללא קשר ישיר למה שמתרחש בתוך הגוף או בעולם החיצון". את המידע לגבי סביבתו, המוח מקבל דרך החושים שלנו. אך גם אלה מוגבלים – ביכולתם להעביר למוח רק מידע לגבי תוצאות של אירועים שהתרחשו, ולא לגבי האירועים עצמם או נסיבותיהם. לדוגמה, האוזן יכולה להעביר אל המוח קול פיצוץ, שעלול להתרחש כתוצאה ממגוון אירועים אפשריים כמו רעם, ירי כלי נשק, התנגשות כלי רכב ועוד.

בהתאם לנסיבות האפשריות, על המוח להחליט איזו פעולה לנקוט בתגובה. אז כיצד יודע המוח איך לפרש את המידע החושי שמגיע אליו בכדי שיוכל להכין את הגוף בהתאם? בהיעדר גישה ישירה לנסיבות האירועים, אין למוח ברירה אלא פשוט לנחש אותן.

"כיצד יודע המוח איך לפרש את המידע החושי שמגיע אליו בכדי שיוכל להכין את הגוף בהתאם? בהיעדר גישה ישירה לנסיבות האירועים, אין למוח ברירה אלא פשוט לנחש אותן".

בארט מבהירה כי מדובר בניחוש מושכל: הוא משווה את התנאים הקיימים בהווה לאירועים בעלי תנאים דומים שחווינו בעבר. רוב הסיכויים שתוצאות דומות ייגרמו בשל נסיבות דומות, ולכן עבור המוח הרבה יותר מהיר ואפקטיבי לפרש אירוע על פי ניסיון העבר במקום לפענח אותו כל פעם מחדש ללא כל הנחות מוקדמות.

בהתאם לתחזיותיו והשערותיו של המוח, הוא מכין את הגוף ויוזם פעולות. תהליך זה מהיר כל כך, עד כי הוא מתרחש עוד לפני שההחלטה לגבי הפעולה מגיעה לתודעתנו ולתשומת ליבנו. במילים אחרות, המוח שלנו מחליט עבורנו מה נעשה בכל רגע נתון, על בסיס ניסיון העבר שלו, מבלי שנספיק לתת על כך את הדעת או לחלוק על כך. 

אקראי כמו קובייה

אשליה נוספת שמדעי המוח מבקשים לנפץ היא זו של בחירות הנובעות מהעדפות וטעם אישי. אלה מתקבעות כל כך במהלך חיינו עד כי לעיתים אנחנו אפילו אוהבים להגדיר את עצמנו על פיהן: אדם של חתולים או של כלבים? של תה או של קפה? מכבי או הפועל?

אין זה סוד שגם בתחום ההעדפות האישיות אנו נוטים להתבסס על ניסיון קודם. "עשורים של חקר המוח ומאות שנים של השערות פילוסופיות ומדעיות מניחות כי בני אדם בוחרים באופן לא-מודע להעדיף (או לא להעדיף) משהו בהתבסס על בחירות דומות שבצעו בעבר", כותבת העיתונאית קרי שיין במגזין Discover. כלומר, אנחנו מחליטים להעדיף את מה שאנחנו רגילים לבחור בו שוב ושוב: מזמינים את אותה מנה במסעדה, קונים את אותו דאודורנט כבר שנים ומצביעים לאותה מפלגה בבחירות.

עם זאת, יש שיטענו שגם אם הבחירות שלנו בהווה מסתמכות על הבחירות הקודמות שלנו, הרי שעדיין בעבר – כאשר עמדנו בפעם הראשונה בפני החלטה חדשה – הפעלנו חופש בחירה "אמיתי". ועל כן העדפותינו הן אותנטיות. אך שיין גם מספרת כי כפי שגילתה פרופסור למדעי המוח והפסיכולוגיה ליסה פייגנסון, לעיתים גם הן עשויות להיות אשליה.  

במחקר שערכה, ביקשה פייגנסון לבחון את שורשי הנטייה שלנו לדבוק שוב ושוב באותן ההעדפות במהלך החיים. היא גילתה שההעדפות שיש לנו כמבוגרים עשויות להיות תולדה של בחירות אקראיות לגמרי שביצענו בילדותנו המוקדמת. 

"לא הגעת הנה לבצע בחירה, כבר ביצעת אותה. הגעת הנה בכדי להבין למה ביצעת אותה"

במסגרת ניסוי שהובילה פייגנסון נבחנו העדפותיהם של תינוקות בני שנה. "בגלל שתינוקות מקבלים זכות בחירה מעטה מאוד והם הכי קרובים ל'לוח חלק', הם מהווים את הנבדקים המושלמים" היא מסבירה.

לתינוקות הוצעו שתי קוביות משחק שהיו זהות לגמרי למעט הדוגמה שעל גביהן: אחת בעלת פסים ואחת בעלת נקודות. כצפוי, כמחצית מהתינוקות בחרו בקובייה המנוקדת, ומחצית בקובייה המפוספסת – התפלגות אשר מעידה על רנדומליות סטטיסטית. אבל אז קרה משהו מעניין: בהמשך הוצעו לאותם פעוטות שוב שתי קוביות: זו שהם ויתרו עליה בשלב הקודם, ואחת חדשה לגמרי. רובם המכריע דחו שוב את אותה הקובייה, והעדיפו על פניה את הקובייה החדשה. השערת החוקרים הייתה שהתינוקות נמנעו מהקובייה הישנה רק משום שעשו זאת כבר בעבר.

כדי לשלול את הסיכוי שלתינוקות יש נטייה להסתקרן מעצמים חדשים ולכן להעדיף אותם על פני אלה המוכרים, פייגנסון חזרה על הניסוי שוב מהתחלה, רק שהפעם במקום לתת לתינוקות לבחור קובייה, היא פשוט בחרה בעצמה והגישה להם אחת. לאחר מכן הציעה להם את אותה קובייה שוב אל מול קובייה חדשה. הפעם, חלק מן התינוקות בחרו בקובייה הישנה שנבחרה עבורם קודם, וחלקם העדיפו את הקובייה החדשה. כלומר לא הייתה העדפה מיוחדת לאובייקט חדש.

מסקנת החוקרת הייתה שישנה חשיבות מכרעת לעובדה שהתינוקות ביצעו בחירה אקטיבית, גם אם באופן רנדומלי, שהשפיעה אחר כך על הבחירה החוזרת שלהם. "זה כאילו התינוק אומר 'לא בחרתי את הקובייה הזו קודם, כנראה שלא אהבתי אותה כל כך'", מספרת פייגנסון. ולכן הם מוותרים עליה שוב מבלי שתהיה לכך סיבה קונקרטית.

"לעיתים האמונות וההעדפות שלנו לא מגיעות ממקום מושכל ורציונלי ולא תמיד הן משקפות את מה שאנחנו באמת מעדיפים […] הן מבוססות על מקריות ואנו מבצעים רציונליזציה שלהן בדיעבד [...] ההעדפות שלנו צומחות מהבחירות עצמן".

"מסתבר שהבחירה מגיעה ראשונה באופן די אקראי, ולאחר מכן אנו מבססים עליה את ההעדפה שלנו", אומרת פייגנסון. "מחקרים מסוג זה מצביעים על כך שלעיתים האמונות וההעדפות שלנו לא מגיעות ממקום מושכל ורציונלי ולא תמיד הן משקפות את מה שאנחנו באמת מעדיפים […] הן מבוססות על מקריות ואנו מבצעים רציונליזציה שלהן בדיעבד [...] ההעדפות שלנו צומחות מהבחירות עצמן".

ההעדפות שאנו יוצרים הן חלק מהסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו, והן מרכיבות את הפילטר שאנו רואים דרכו את העולם. מעניין, כותבת שיין על ממצאיה של פייגנסון, שהנרטיב שאנו מבססים את עצמנו על פיו "הרבה פעמים אינו נובע מסט של סיבות מבוססות, אלא יותר מבחירות רנדומליות שביצענו מוקדם מאוד בחיינו".

ואף על פי כן הבחירה בידינו

עד כה נראה שעל פי מדעי המוח, לפחות, במקרים רבים חופש הבחירה שלנו אינו אלא אשליה. הפעולות שלנו, כך על פי המחקרים, לא רק שנקבעות מראש עבורנו על פי ניסיון העבר שלנו, אלא שגם הוא עצמו מבוסס לא פעם על בחירות רנדומליות שלא באמת משקפות את העדפותינו האישיות.

אם אכן כך, נשאלת השאלה האם באמת חיינו כה דטרמיניסטיים שאין כל מקום וביטוי לבחירות שלנו? תשובה אפשרית מציעה ד"ר בארט, שמבקשת להפנות זרקור על אספקט נוסף שבדרך כלל נעדר מן הדיון בנושא, ומצביע על המקומות שבהם אנו יכולים לעיתים להחזיר לעצמנו את השליטה.

"אם המוח לרוב יוצר תחזיות על ידי כך שהוא משווה את חוויות העבר לרגע ההווה", היא כותבת, "המשמעות היא שכל חוויה חדשה שאנו נתקלים בה – כל דבר חדש שאנו קוראים, כל אדם חדש שאנו פוגשים, כל דבר חדש שאנו לומדים – הוא הזדמנות לשנות את מה שהמוח שלנו יחזה בעתיד, ואת הפעולות שבהן הוא יגרום לנו לנקוט".

במילים אחרות, השקעה יזומה של תשומת לב בפרשנות, בהתייחסות ובהתנהגות שלנו בתגובה לאירועים שאנו חווים בהווה, עשויה להשפיע על הנטיות של המוח בעתיד. עם קצת מאמץ ואנרגיה, נוכל להגביר את הסיכויים להתרחשותן של פעולות אוטומטיות מסוימות על פני אחרות, ועל ידי כך להשיג יותר שליטה על ההתנהגות העתידיות שלנו.

בדיוק כמו כל הרגל אחר, זהו שריר שניתן להתאמן עליו. ככל שנתרגל יותר פרשנויות ותגובות רצויות בעינינו, כך הן יהפכו עם הזמן לאוטומטיות ותעלה הסבירות שנחזור עליהן גם באופן לא מודע בעתיד.  

"זהו ביטוי מסוים של חופש בחירה, אלא שהוא מתפרס על פני זמן ארוך יותר ולכן שונה מאיך שאנחנו בדרך כלל מתארים בחירה חופשית שתוצאותיה מיידיות", מסכמת שיין. 

בקרב המכריע בין ניאו לבין אויבו המושבע הסוכן סמית' בסרט השני בסדרת המטריקס, סמית' כמעט מביס את ניאו ומוכיח אותו על כך שאינו מוכן לוותר ולסגת, למרות שמאבקו חסר סיכוי ותוצאותיו ידועות מראש. "למה, מר אנדרסון?" שואל סמית' את ניאו המנסה להתרומם מן הרצפה. "למה אתה עושה זאת? למה לקום? למה להמשיך ולהילחם? [...] אשליות, מר אנדרסון. גחמות של התפיסה. מבנים זמניים של אינטלקט אנושי שברירי שמנסה נואשות להצדיק קיום שהוא ללא משמעות או תכלית […] אתה בטח רואה את זה, אתה כבר אמור לדעת את זה בשלב זה. אתה לא יכול לנצח. זה חסר משמעות להמשיך ולהילחם. למה, מר אנדרסון? למה? למה אתה מתעקש"? ניאו נעמד על רגליו ומשיב לו: "מפני שאני בוחר בכך".

ייתכן כי ההתעקשות לנסות ולהשפיע על גורלנו דווקא בעולם שבו התנאים פעמים רבות קבועים מראש ולכאורה הכול צפוי, היא היא הביטוי הגדול ביותר לחופש הבחירה של האדם.

תמונת כותרת: Burst on Unsplash

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

הגורל הגנטי שלנו – אנו יכולים להיות המהנדסים הגנטיים של עצמנו

תיאוריות פיזיקליות שופכות אור על השאלה – האם יש לנו חופש בחירה?

המורד במורדים – אלבר קאמי השאיר לנו מורשת של חופש בחירה

עוד מרדיו מהות החיים:

התכנסות: בעולם שמקדש בחירה אישית, איפה ועד כמה הבחירה של האדם נוכחת בחייו?