הרב מכר ״לממש את הטוב שבך״ עכשיו בחנויות הספרים, לרכישה לחצו כאן X

מדוע אנחנו כל-כך אוהבים לחלק את העולם לשניים?


בניגוד לאינטואיציה אולי, רוב הדברים לא באמת מתחלקים לשניים. חשיבה דיכוטומית כל-כך טבעית עבורנו עד שאנו מלמדים דרכה את ילדינו על העולם. אך מסתמן שתחושת הבהירות והשליטה שהיא מייצרת היא סוג של אשליה קוגניטיבית. האם ניתן לוותר על דפוס החשיבה הזה? מה זה ידרוש מאיתנו ומתי זה בכלל כדאי?


תום לב-ארי בייז | 28 ביוני, 2021

אור וחושך. רטוב ויבש. שמח ועצוב. גבוה ונמוך. סביב גיל שנה העולם שלנו מתחיל לצבור תגיות. ההגדרות הראשוניות הן מאוד ברורות ורובן מתארות הפכים. או לפחות כך נדמה לנו בהתחלה. לאט לאט אנחנו מבינים שהעולם מורכב יותר. שיש עמום ולח. שיש מצבי רוח שונים ושגובה הוא עניין יחסי. ואף על פי כן, חשיבה דיכוטומית ממשיכה ללוות אותנו גם בבגרותנו. גם כשכבר ברור לנו שרוב הדברים מתפלגים על סקאלות אנחנו ממשיכים לחלק את החיים לשניים. במיוחד כאשר מדובר באנשים.

האם אתם מאנשי הכוסברה או מאנשי הפטרוזיליה? אוהבי ים או בריכה? קיץ או חורף? החלטיים או ספקניים? חדורי מוטיבציה או דחיינים? מובילים או מובלים? האם אתם מאלה שחושבים שאנשים מתחלקים לשני סוגים או שאתם מאלה שלא?

יותר משאנחנו אוהבים לסווג אנשים, אנחנו נהנים לסווג מנהיגים, טוען הפרופסור לפסיכולוגיה ארגונית ומנהיגות רונלד ריגיו במאמר שפרסם ב-Psychology Today. ראשי ממשלה, מובילי דעת קהל, קפטנים של נבחרות עילית ובטח ובטח המנהלים הישירים שלנו – מתחלקים כמעט תמיד לשני סוגים. ואם לסווג את הדברים בשמם, מדובר ב"טוב" ו"רע".

לדבריו, שלל מחקרים בנושא ניהול ומנהיגות מתארים דיכוטומיה. "במשך שנים היה נהוג לחלק מנהיגים לשתי קבוצות בהתבסס על אופן קבלת ההחלטות שלהם", הוא כותב. התיאוריה של האוטוקרטיים והדמוקרטיים, למשל, מפרידה בין "מנהלים שמחזיקים את כוח קבלת ההחלטות בידיהם ואלו שחולקים אותו". תיאוריה מוכרת אחרת, שאותה מציג ריגיו, מבחינה בין מנהיגים מכווני מטלות ומנהיגים מכווני אנשים. "אלו שמתמקדים בהוצאת המשימה לפועל ואלו שמתמקדים בתהליך ההוצאה לפועל ובעבודת הצוות". באופן כללי, הוא טוען בהתבסס על מחקריו, "אנשים נוטים לקטלג מנהיגים כטוב או רע, אפקטיבי או לא אפקטיבי [...] ומוסרי או לא מוסרי, כמעט ללא אפשרויות ביניים".

מדוע המדע כל-כך אוהב דיכוטומיה?

נסו לחשוב על הפעם האחרונה שנשאלתם לגבי מנהיג פוליטי. בטח לא ייקח לכם זמן רב לדלות את הזיכרון. סביר להניח שהניסוח דרש לדעת האם אתם בעד או נגד החלטתו או פועלו. ככל שהקהל שעליו הוא משפיע גדול והטרוגני – כך גדל הסיכוי שהחלטותיו ופעולותיו יניבו יתרונות במקומות מסוימים וחסרונות באחרים. כלומר, הדיכוטומיה שבין בעד ונגד, במקרה כזה, רלוונטית רק אם אנחנו מסתכלים מנקודת מבטו של חתך אוכלוסייה מאוד ספציפי ומצומצם. חוות דעת הוליסטית לגבי המנהיג תיאלץ להביא את שקלול מגעיו בנושאים שונים וכיצד הם השפיעו על כל חתך אוכלוסייה. נכון, זה קצת כבד לשיחת מסדרון על רגל אחת, אבל זו בדיוק הנקודה.

חשיבה דיכוטומית מפשטת ומקילה את ההתמודדות של מוחנו עם כמות האינפורמציה האדירה שקיימת. היא פתרון היוריסטי: לא אופטימלי ולא בהכרח רציונלי, אבל כזה שמוביל בדרך מהירה לתשובה סבירה. מעין הערכה גסה של המצב. אילולא הכישרון הקוגניטיבי השנוי במחלוקת הזה, היינו סובלים מעומס יתר רוב הזמן. אך יחד עם זאת, כפי שכותב הבלוגר ג'ון פנטי ב-Brain Food, "לעיתים קרובות, פני הדברים מורכבים יותר מאשר החלוקה ל'תרחיש כזה או אחר' [...] הדרך הפשטנית שבה אנחנו מקטלגים את המידע לא מציגה את התמונה הרחבה". ראינו זאת עם ילדים ומנהיגים ואילו פנטי מתייחס לאופן – שאמינותו מוטלת בספק – שבו המדע משתמש בדיכוטומיה.

בחיים, כמו באמנות, הצבעים רוב הזמן מתערבבים.

צילום: Sylvain Brison on Unsplash

פרופסור לפסיכולוגיה רוברט מק'קלום ועמיתיו, שאת עבודתם מציג פנטי, בחנו את יתרונותיה וחסרונותיה של הדיכוטומיה בשיטות מחקר. הם לקחו מחקרים קיימים והריצו את הנתונים שלהם בשתי גרסאות של אנליזה סטטיסטית: פעם אחת כטווח (לדוגמה, חמש דרגות קושי שונות של חרדה) ופעם שנייה בדיכוטומיזציה (כלל הנבדקים חולקו בצורה גסה יותר ל"חרד" ו"לא חרד").

לדבריו, לאחר שבחנו למעלה מ-100 מאגרי נתונים שונים בצורה הזו, פסקו מק'קלום ועמיתיו כי דיכוטומיזציה של המידע מחזקת את ההשפעה ומעלה את המובהקות הסטטיסטית של הקשר בין המשתנים הנבדקים. במילים פשוטות, היא הופכת את הקשר הנבדק מרופף לחד משמעי. על פניו, היא מייצרת תוצאות יותר מעניינות, אך בפועל היא עושה זאת על חשבון מידע חשוב ומשמעותי שהולך לאיבוד. האם מה שנכון לגבי אנשים חרדים מאוד הוא בהכרח נכון לגבי מי שסובל ממחשבות חרדתיות מפעם לפעם?

"בעצם כמעט ולא קיימים דברים בחיינו שמתפלגים באופן מובהק וחד משמעי לשניים. שאין להם שום פוטנציאל לתחום אפור ושאין להם אף אפשרות ביניים. האם מי ששיקר פעם אחת בחמש השנים האחרונות נחשב שקרן ורק מי שמעולם לא עיוות את האמת נחשב ל'לא שקרן'?"

כתבי עת מדעיים לא רוצים לפרסם מאמרים שתוצאותיהם אינן מובהקות, מסביר פנטי מדוע מחקרים רבים משתמשים בדיכוטומיזציה על אף חסרונותיה הברורים. ואולי האחריות היא לא רק של המגזינים אלא גם של קהל הקוראים. "מי רוצה לקרוא על מחקרים שבהם לא נמצא שום אפקט סטטיסטי משמעותי?" הוא שואל.

אבל באיזה מחיר? "שני המצבים שבהם לגיטימי להשתמש בדיכוטומיזציה", מסכם פנטי את דבריהם של מק'קלום ועמיתיו, "הם כאשר המשתנים מתחלקים בעצמם באופן חד משמעי לשתי קטגוריות בלבד או כאשר הם נוטים בצורה מובהקת לשתי קטגוריות שונות". כלומר, אם הנבדקים במחקר מתפלגים באופן טבעי ל"לא מעשנים בכלל" ו"מעשנים הרבה" עד "מעשנים הרבה מאד", סביר לחלק אותם לשתי קבוצות: "לא מעשנים" ו"מעשנים כבדים". אבל לרוב, המצב הזה לא מדמה את המציאות. אולי נוכל לקבל מדגם שכזה בתנאי מעבדה או בדגימה של פרק זמן ספציפי, אבל במציאות קיימות עוד תתי קבוצות רבות, יעידו המשנוררים למיניהם.  

האומץ להיות פחות דיכוטומיים

ולא רק הם. בעצם כמעט ולא קיימים דברים בחיינו שמתפלגים באופן מובהק וחד משמעי לשניים. שאין להם שום פוטנציאל לתחום אפור ושאין להם אף אפשרות ביניים. האם מי ששיקר פעם אחת בחמש השנים האחרונות נחשב "שקרן" ורק מי שמעולם לא עיוות את האמת נחשב ל"לא שקרן"? החיים הרבה יותר מורכבים מזה. כדי למצוא משהו שקיים בתצורה בינארית לחלוטין נאלץ לרדת לרזולוציה פיזיקלית ממש. אולי לרמה של פוטון (חלקיק אור) יחיד בחדר אטום. נושא שבטח לא פוגש את רובנו ביומיום.

ובכל זאת, אפילו לאחר שמפלים של מילים נשפכים בניסיון לשטוף את הנחרצות הדיכוטומית, לא יהיה קל לשכנע את המוח שלנו לצמצם את היקף השימוש. "רק כשאני מרשה לעצמי להיות רגישה לפלטת ההסברים של מעשיו, התנהגויותיו ועמדותיו של האדם שמולי, אני יכולה לתפוס את עושר הנרטיבים שיכולים לנבוע ממנו", כותבת אגה שוסטק בכתבתה ב-Medium. ואכן, ישנו מחסום כלשהו שצריך לשחרר אם רוצים לחשוב בצורה פחות דיכוטומית. כמעט כאילו אנחנו צריכים לסמוך על עצמנו שנצליח להתמודד עם המציאות המבלבלת והמורכבת כפי שהיא.

הרבה יותר קל ופשוט לחלק את העולם ל"טובים" ו"רעים" וזהו. לא לכלות אנרגיה בניתוח נסיבות האירוע ובתחושות שהן מעוררות בנו, אפילו אם בסוף נגיע לאותה מסקנה סופית. יותר קשה לאפשר לעצמנו להיות פגיעים יותר והחלטיים פחות. לעבור את דרך החתחתים הזו אל ההבנה ההוליסטית של התמונה. לחדד את הרגישות, להסכים לראות ולקבל את הניואנסים ולקחת חלק בשיח עדין יותר. כזה שפורט על כל מיתר בנפרד. אבל בתמורה, נרוויח הסתכלות עמוקה ומעניינת יותר. מאתגרת יותר, אך מפרה ומפתחת.

תמונת כותרת: Diogo Nunes on Unsplash

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

בשלות רגשית – כיצד ניתן למנוע מעולמנו הפנימי להאפיל על זה החיצוני?

"פיזיקה חברתית" – האם ניתן לחזות התנהגות אנושית בעזרת מודלים מתמטיים?

למה מתכוונים כשאומרים שאנחנו 'אחד עם העולם'? ההסבר של מדעי המוח

עוד מרדיו מהות החיים:

ארקדי דוכין ועמית שלו בשעתיים של מוזיקה ושיחות בראי הקבלה, והפעם – תפיסת המציאות