במבט ראשון, 'אהבה' נראית לכולנו די טבעית, ברורה ומשמחת. אך אם נעצור להרהר בה ובאופן שבו היא באה לידי ביטוי במערכות היחסים שלנו, אנחנו עשויים לגלות שמדובר במושג די מעורפל ורב משמעות. מגוון של הוגים מתקופות שונות עוזרים לשפוך אור על התעלומה.
כמעט כולנו מבקשים לקשור את חיינו בחייו של אחר ולהרפות אל תוך תחושת הביטחון והשייכות שבלהיות חלק ממשהו. אנחנו רוצים להרגיש קרובים, אהובים ונחוצים, ולהיות אלו שמעלים את החיוך על פניו של זה שאהבה נפשנו. אנחנו מצפים שבחזרה, גם אהובינו יהפכו אותנו מאושרים, ואי אפשר לומר שאין לציפייה זו אחיזה במציאות. הם אכן מסיבים לנו אושר רב.
לפי משנתם של פילוסופים ואנשי רוח מכל הזמנים, נראה כי הסינרגיה שבין אהבה ואושר היא אומנם מהנעימות ביותר אך גם מהמבלבלות ביותר. מדוע לעיתים אהבה מביאה עימה אושר גדול ולעיתים היא גורמת לסבל גדול? הייתכן שכל אהבה שיש בה הכוח לרומם את ליבנו טומנת בחובה גם את הכוח להפיל את מצב רוחנו? האם ניתן לאהוב מבלי לקשור בכך את אושרנו – והאם יש בזה טעם?
הפילוסוף הגרמני ארתור שופנהאואר טען כי החיפוש שלנו אחר אהבה שתעשה אותנו מאושרים נועד לכישלון. "בעוד שאנחנו עשויים לחשוב על אהבה כעל דבר מתגמל, עמוק ומקודש, נבדל מתשוקות בסיסיות ופשוטות", מסביר הכותב סאם וולף בבלוג שלו, "שופנהאואר טען כי אהבה רומנטית נועדה רק לקיים את הדחף הבסיסי להתרבות ולהפיץ את המין האנושי".
לפי וולף, התחושה שאותה אנו מכנים "אהבה", לפחות בעיניו של שופנהאואר, היא דרכו החכמה של הטבע לעודד אותנו להמשיך להתרבות, מה שהוא תופס כ"מטרה האולטימטיבית והאינסטינקט החזק ביותר של כל יצור חי". מרגע שמגשימים את המטרה שלה ו"סוגרים את הבסטה", הוא טוען, היא צפויה להתפוגג. במילים אחרות, תחושת האהבה נועדה להביא אותנו לכדי רצון לקשור את חיינו בחייו של אחר, כשהפינאלה של השתלשלות האירועים הזו היא הבאת ילדים לעולם. רומנטיקן גדול הוא כנראה לא היה.
היצר הראשוני ביותר. צילום: Jenna Norman / Unsplash
כשהוא אומר שהוא אוהב, למה הוא מתכוון?
ואולי שופנהאואר מדבר על תשוקה ומשיכה מינית ולא בהכרח על אהבה כפי שאנשי הגות אחרים (ואולי גם אנחנו) רואים אותה? אפלטון, למשל, הסתכל על אהבה כעל סולם שתחילתו במשיכה הפיזית – שלצורך העניין, עליה דיבר שופנהאואר – אבל סופו באהבה כנה ונטולת אינטרסים אל הבריאה כולה. לפי כתבתו של פרופסור אמריס ווסטקוט ב-Thought Co., אפלטון התייחס לאהבה כאל כותרת של תהליך טרנספורמטיבי שבו "דחף אחד מומר לאחר". הוא ראה באהבה הטהורה, האמיתית, זו שנמצאת במעלה הסולם, מעין הלך רוח קיומי שמתקיים ברובד עמוק יותר מאשר בתוך מערכת יחסים זוגית בלבד. "דבר לא יכול להפוך את החיים למהנים יותר מאשר תודעה מסוג זה", מסביר ווסטקוט.
ובכן, האם האושר הנכסף תלוי באהבה כנה ונטולת אינטרסים, אהבה אפלטונית? האם היא מתקיימת רק במרחב שבין האדם לבריאה או שגם בתוך מערכת יחסים זוגית, ואפילו חברות, נוכל לקיים אותה? ומה זה בעצם אומר? האם גם האהבה שאנו חווים בקשרים האינטימיים שלנו היא תהליך טרנספורמטיבי שתחילתו באיכות אחת וסופו באיכות אחרת? ואולי אהבה היא באמת כותרת למגוון רחב של תחושות וביטויים, שלכל אחד מהם הזמן הנכון והמקום הנכון?
"באהבה שמכילה יותר מדי אהבה-עצמית אנחנו אוהבים באחר את האהבה שלו אלינו. מאידך, באהבה שמכילה יותר מדי מסירות ישנה נתינה מוחלטת שמובילה לביטול עצמי".
כדי לנסות לבאר את המושג המפוצץ "אהבה טהורה", ניעזר בכתבתה של קייט קריקפטריק ב-Aeon. שם היא מספרת כי הפילוסופית הצרפתייה סימון דה בובואר הגדירה אהבה טהורה ככזו שמבוססת על איזון והדדיות. מתוך מערכות היחסים שחקרה זיהתה דה בובואר שתי איכויות שנוטות להפר את שיווי המשקל: "אהבה-עצמית" ו"מסירות". באופן עקרוני שתיהן איכויות חשובות בתוך הקשרים שלנו, בעיקר אם הן מתקיימות אצל כל אחד ואחת מאיתנו בשיתוף פעולה. כלומר, במידה שאנחנו יודעים גם לשים את עצמנו במרכז וגם להתמסר ולהעניק לאחר מבלי לחשוב על עצמנו.
האיזון משתבש כאשר לפחות אחד מבני הזוג נוטה לקצה כלשהו. באהבה שמכילה יותר מדי "אהבה-עצמית", מצטטת קריקפטריק את דה בובואר, "אנחנו אוהבים באחר את האהבה שלו אלינו". מאידך, באהבה שמכילה יותר מדי "מסירות", היא טוענת, "ישנה נתינה מוחלטת של האוהב לנאהב, כזו שמובילה לביטול עצמי. תודעתו של האוהב נמחקת למען האחר". בשני המופעים הללו, אחד מבני הזוג בטל, היא טוענת, בין שהאחד מבטל את האחר ובין שהאחד מבטל את עצמו.
אם כן, באהבה כמו בטנגו דרושים שניים. לפי דה בובואר, מערכת יחסים שמקיימת אהבה נקייה ובלתי אינטרסנטית צריכה להיות כזו שבה "כל אחד מבני הזוג תומך באחר בעודו מחפש לקיים ולפתח חיים אישיים עצמאיים". דה בובואר רואה בבחירות הפרטים מעלה גבוהה ומרכיב חיוני להיותם מאושרי לבב לאורך זמן בתוך זוגיות. "מה שנדרש מאיתנו", מסבירה קריקפטריק, "הוא לכבד את חירותו של האחר ולתפוס אותו כישות שלנצח מתהווה".
זוגיות קרובה עם מלא מרחב
לשמור על חירותם של בחירי ליבנו ולעודד את חייהם האישיים והעצמאיים לכאורה עומד בסתירה עם הרצון שלנו לקשור את חייהם בחיינו ולצעוד בשביל המשותף יד ביד, קרוב-קרוב. אבל זה לא בהכרח המצב. בסרטון שהעלה ערוץ היוטיוב Buddhism and science מסבירה הנזירה הבודהיסטית ג'טסונמה טנזין פאלמו כי אנחנו רק מתבלבלים לחשוב שההיצמדות שלנו לאהובינו מראה כמה אנחנו אוהבים אותם. "אנחנו מדמיינים שההיאחזות שלנו בקשר מראה שאנחנו אוהבים בעוד שבעצם זו רק היקשרות שגורמת לכאב", היא מסבירה.
על-פי פאלמו, בהיקשרות אנחנו פועלים מתוך תפיסה שאומרת "אני אוהב אותך ולכן אני רוצה שתעשה אותי מאושר". בקריאה ראשונה הטקסט עשוי להישמע רחוק וזר אבל אם נהרהר בזה רגע, אנחנו עשויים להיזכר שגם אנחנו מרבים לצפות מאהובינו שיעשו אותנו מאושרים. אולי לא בגלל שאנחנו אוהבים אותם אבל בטח בגלל שהם אוהבים אותנו. כך או אחרת, זה תלוי בהיותנו זוג נאהבים. לעומת זאת, "אהבה כנה אומרת: אני אוהב אותך ולכן אני רוצה שתהיה מאושר", היא ממשיכה, "אם זה כולל אותי – נהדר, אם זה לא – בסדר, אני רק רוצה בטובתך".
"זה עשוי להישמע מפחיד. כאילו שכדי לאהוב מישהו עלינו לתת לו להתרחק מאיתנו, אבל האמת היא שכשמדובר באהבה הדדית אין בעצם סיבה לכך שהוא ירצה להתרחק".
זה עשוי להישמע מפחיד. כאילו שכדי לאהוב מישהו עלינו לתת לו להתרחק מאיתנו, אבל האמת היא שכשמדובר באהבה הדדית אין בעצם סיבה לכך שהוא ירצה להתרחק. עם זאת, אם ברצוננו לאהוב אותו אהבה כנה ובלתי אינטרסנטית – כזו שככל הנראה תעשה אותנו מאושרים יותר – אנחנו נדרשים להכיל גם את האפשרות הזו. בפועל, זה כנראה יבוא לידי ביטוי בחירות של בני הזוג שלנו להשתנות גם אם השינוי יוצר חיכוך ומאתגר את הקשר או אפילו בחופש שלהם לבחור את תוכניותיהם גם אם הן לא כוללות אותנו הערב. מעין ריקוד הלוך ושוב בין יחד ולחוד. אם בהיקשרות אנחנו אוחזים את יקירינו חזק וקרוב, מסבירה פאלמו, באהבה כנה אנחנו מחזיקים אותם בעדינות וברכות. נשארים ביחד אך מאפשרים תנועה.
קוקטייל ההגיגים שאספנו ממגוון אנשי הרוח מציע נקודות למחשבה: אולי אהבה טהורה שכמו נותנת שלא על מנת לקבל היא שמסיבה לנו אושר ואילו מנת יתר של היקשרות, אהבה-עצמית או מסירות הן שגורמות לנו לסבל? אולי לכל אחת מהן ישנו זמן ומקום בתוך הזוגיות רבת הרבדים שלנו אך יד על הדופק תבטיח שלא יפלשו ויצבעו את חלק הארי בקשר? באופן אידיאלי, מציעה פאלמו, יגיעו שני בני הזוג למפגש כשהם מגשימים את עצמם בעצמם. אם כן, ייתכן כי לקיחת אחריות על האושר שלנו היא הצעד הראשון בדרך להיותנו מאושרים בתוך מערכות היחסים שלנו לאורך זמן.
תמונת כותרת: Ben Rosett / Unsplash
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
לשמור אותם קרוב, לטווח הרחוק – מה אפשר ללמוד מאלפי שנים מצטברות של מערכות יחסים?
"החתיכה החסרה", לא בהכרח סיפור ילדים – משל חכם על תפקיד בני הזוג במערכת יחסים
https://www.eol.co.il/articles/1208
עוד מרדיו מהות החיים:
אורלי אדלר מתבוננת ממעוף הציפור על מיומנויות החיים, והפעם – על אהבה
