נתחיל מהסוף. מה אם היו אומרים לנו שהמוות – ואם להיות כנים, אין הרבה דברים מרתיעים יותר ממנו – מגלם בתוכו הזדמנות לממש את מלוא פוטנציאל החיים שלנו? שהמוות הוא לא רק יועצנו החריף ביותר אלא גם חברנו הכן והקרוב? נשמע מופרך? הישארו עימנו.

בשונה מכתבות אחרות על סוף החיים, הכתבה הזו לא תעסוק בהכנה למוות, לא בדרכים להתמודד עם הפחד ממנו או עם הפרידה מהקרובים אלינו, לא בקבלה שלו ולא במשיכה לחיי נצח או שאר אפשרויות עתידניות להישאר בסביבה כתודעה על דיסק קשיח. אז מה נשאר להגיד על המוות אתם שואלים? מסתבר שלא מעט.

אפוף מסתורין, כמעט לכל תרבות עתיקת יומין יש סיפור מכונן לגבי המוות. ביהדות הוא מוצג כצומת דרכים שממנה פונים אל גן העדן או אל הגיהינום, במיתולוגיה היוונית המוות מתואר כירידה לשאול, חוויה לא סימפטית לכל הדעות, ובהינדואיזם הוא תחילתם של חיים חדשים. כך או אחרת, כמעט תמיד ישנו דיאלוג בין המוות לחיים עצמם. מעין משא ומתן בין מידת הטוהרה של האדם, או חטאיו, ובין מידת הסבל או הנחת שמצפה לו אחרי המוות.

ברוב התרבויות נהוג להתבונן בקשר שבין החיים למוות כאשר המוות הוא הגורם התלוי, המושפע. ככל שנחיה חיים טהורים יותר: נרבה טוב בעולם, נימנע מחטאים ונביע חרטה – כך ייטב גם המוות שלנו. דון חואן, שמאן מקסיקני שפגש (או בדה) הסופר קרלוס קסטנדה, מציע הסתכלות קצת שונה. "המוות", כפי שהוא מסביר בספרו מסע לאיכטלאן, "הוא היועץ החכם היחידי שעומד לרשותנו".

כשהכול מתערער, פנה אל המוות שלך, מציע השמאן. צילום: Artemiy_U \ Shutterstock

מתייעצים עם המוות

על-פי משנתו של דון חואן, המוות יכול להיות זה שמייעץ לנו לגבי חיינו ומשפיע על האופן שבו נחווה אותם בהווה. "הוא בן לווייתנו הנצחי", כותב קסטנדה. תמיד נמצא לשמאלנו, במרחק הושטת יד ולא במובן הקריפי. לא כאילו הוא דולק אחרינו, או אורב לנו במלתעות פעורות, אלא יותר כמו נמצא פה לעזור. "כל אימת שתרגיש – כפי שהינך מרגיש תמיד – כי הכול משתבש ואתה עומד על סף הכיליון", אומר דון חואן לקסטנדה, "פנה אל המוות שלך ושאל אותו האומנם זה המצב. המוות שלך יאמר לך שאתה טועה: שאין דבר חשוב באמת, פרט למגע ידו".

במילים אחרות, השמאן טוען כי המוות הוא תזכורת לכך שרבות מהטרדות שלנו שוליות באופן יחסי, כל עוד אנחנו בחיים. "כמות עצומה של קטנוניות נושרת מעליך כשהמוות עושה מחווה כלפיך", מסביר דון חואן לדמותו של קסטנדה, שאותה הוא תופס כמי שנוטה להעניק חשיבות מוגזמת לזוטות.

אם נשים בצד אסונות אישיים ובינלאומיים או סוגיות הרות גורל אחרות, הימים שלנו מלאים במורכבויות קטנות שנוטות לצבור עודף משקל, ולא בהכרח בשל רכיביהן המשמינים. שינויים בתוכניות שמערערים לנו את היציבה, החלטות שאנחנו מתקשים לקבל או אינטראקציות בינאישיות שמתגלגלות עקום. אם נעצור רגע ונשאל את יועצנו האישי – המוות שלנו – כמה זה חשוב מאחד עד עשר, או האם להמר על ההזדמנות שנקרתה בדרכנו על אף הסיכונים – הוא כבר ידאג להשיב לנו את הפרופורציה הנכונה.

"אולי באיזה שהוא מקום, מעצם היותו הפחד הגדול מכולם, המוות הוא היחידי שאינו מונע מתוך פחדים".

גם ריינר מריה רילקה, משורר מהמאה ה-19, כתב רבות על המוות, כפי שמספרת מריה פופובה, בעלת בלוג הספרות והתרבות Brain picking. ממילותיו עולה דמיון רב למשנתו של דון חואן. רילקה ראה במוות לא רק יועץ חסר פשרות אלא גם חבר יקר, בשל כנותו ודאגתו הכנה לחוויית החיים הנוכחית שלנו. "האמיני לי, רוזנת שלי", הוא כותב באחד ממכתביו, "המוות הוא חברנו, חברנו הקרוב ביותר, אולי היחיד שלעולם לא ילך שולל אחר תחבולותינו ופקפוקינו". המוות, מסביר רילקה, הוא חברנו כיוון שהוא אינו מוסח מחששותינו או ממניפולציות כאלו ואחרות שאנחנו לעיתים מפעילים על הסובבים אותנו אפילו מבלי לדעת. המוות תמיד יראה אותנו בצורה אותנטית וישקף לנו את מאוויינו הכמוסים ביותר.

המוות, ממשיך רילקה, מחזיר אותנו בכל פעם מחדש אל ההוויה הנוכחית: "בעוד שהחיים אומרים לנו גם כן וגם לא בו זמנית, המוות (אני מפציר בך להאמין לי) הוא היס-מן האמיתי. הוא עומד לפני הנצח ואומר רק: כן". במילים אחרות, החיים משחקים איתנו ומבלבלים אותנו, ממלאים אותנו בהשלכות עתידיות ובמשקלי עבר, ואילו המוות ישר כמו סרגל. רואה את הרצונות הקמאיים שלנו ומעודד אותנו לחיות אותם כאן ועכשיו. ואולי באיזה שהוא מקום, מעצם היותו הפחד הגדול מכולם, המוות הוא היחידי שאינו מונע מתוך פחדים.

איך הופכים את המוות מאויב לאוהב?

בין כל הפחדים שקשורים במוות, אחד הפחדים הפחות רציונאליים הוא הפחד מלדבר על המוות. מעין אמונה שאם נדון בו הוא ישמע שקראנו בשמו, ייזכר בנו ויקדים את המועד. אחד משלושת הטאבואים הגדולים של חיינו, מסבירה הפסיכולוגית אסתר פרל בשיעור שהעניקה לצופיה בזום, הוא המוות. דווקא בגלל שהבחינה בהימנעות האקטיבית שלה ושל מכריה מהנושא, היא החליטה לחקור אותו ולמוסס את תחושת הטאבו שהיא חשה סביבו. "אני כל הזמן צריכה להזכיר לעצמי שלדבר על המוות זה לדבר על החיים. שהאופן שבו אנחנו תופסים את המוות שלנו מלמד אותנו המון על האופן שבו אנחנו תופסים את החיים", היא אומרת.

פרל מציעה תרגיל מחשבתי קטן שנועד לאפשר לנו להעז וללמוד מתפיסת המוות שלנו על תפיסת החיים שלנו: "כשאני חושבת על מוות אני חושבת על _________ ואני מרגישה ש _________", מפצירה בנו פרל להשלים את המשפט. "קחו את הדבר הראשון שעולה על דעתכם", היא מבקשת "מילים, תמונות, אסוציאציות, חוויות, זיכרונות". באופן די מפתיע, אם תענו ותתשאלו גם את הקרובים אליכם, אתם עשויים לגלות מגוון רחב של תשובות.

למשל, אם המוות שלנו מתקשר להחמצה יכול להיות שהחיים שאנחנו מקיימים לא קרובים מספיק לחיים שהיינו רוצים לקיים. אם המוות שלנו נתפס כריקנות ומעורר בנו הקלה, יכול להיות שהעומס הרגשי שאנו חווים בחיינו גדול מדי. אם המוות שלנו מעורר בנו חששות מפאת חוסר הוודאות, ייתכן שהוא יאיר לנו משהו על הצורך בשליטה. ואם הוא מעורר בנו עצב ורצון עז להישאר, יכול להיות שהוא מסמן לנו שאנחנו חיים את החיים שלנו ללא עקבות ומשקעים, שאנחנו עושים משהו שהוא נכון עבורנו. כמו בפירוש חלומות, אם נתאמץ להבין את המסר אנחנו עשויים להיות הפרשנים הטובים ביותר של התרגיל הזה עבור עצמנו.

אם כן, מעבר להיותו מכניס לפרופורציה כפי שמסביר השמאן דון חואן, ומעבר ליכולתו הייחודית לראות מבעד להטיות והמניפולציות שלנו ולהחזיר אותנו לנוכחות כאן ועכשיו כפי שמתאר רילקה, המוות הוא גם מורה נפלא שמלמד על הפער או המתאם בין איך שהיינו רוצים לחיות את חיינו ובין איך שאנחנו חיים אותם בפועל. מתוך הידוע לנו על אופיים הדינאמי של מורכבויות החיים, מסתמן ששיחה כנה עם המוות – ידידנו החדש – אחת לכמה זמן או בצמתים משמעותיות, יכולה להיטיב עימנו ולדייק את בחירותינו בהמשך הדרך.

תמונת כותרת: Aaron Huang / Shutterstock

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

עוד מרדיו מהות החיים: