"הורי הליקופטר" הם אותם הורים בעלי כוונות טובות שחגים מעל ילדיהם ללא הרף ופותרים עבורם את כל בעיותיהם. מחקרים מראים שהתנהלות זו עלולה להסב בטווח הארוך יותר נזק מתועלת. כיצד נוכל למנן את הדאגה ההורית לכזו שמעצימה ומחשלת? אן מארי אלבנו מציעה לנו להשאיר את ההליקופטר במנחת, ולתת לילדינו הזדמנות לעוף בעצמם.

סיפור המיוחס לסופר הנרי מילר עוסק בילד קטן בהודו שהגורו שלו הפקיד בידו גולם של פרפר בתנאי אחד: כשיתחיל הפרפר לפקוע מן הפקעת, לא משנה כמה יתקשה בכך – אל לו לילד לסייע בתהליך. עליו להניח לפרפר הטרי לצאת מן הגולם בכוחות עצמו.

הילד הסכים, לקח את הגולם לביתו וחיכה לפקיעתו. אך ברגע האמת כאשר הפרפר התחיל להגיח החוצה בקושי רב, לא יכול היה הילד לשאת את מראה הפרפר החלש נאבק ומיהר לקלף את הגולם בכדי לסייע לו להיחלץ. ואכן הפרפר יצא והחל לעוף באוויר, אך מייד צנח מטה ומת. הילד הרים את הפרפר בזהירות והחזיר אותו בבכי אל הגורו. "לא יכולת לדעת מראש את מה שעוללת", הרגיע אותו הגורו. "כאשר הפרפר מתחיל לצאת מהגולם, הדרך היחידה שבה הוא יכול לחזק את כנפיו מספיק בכדי לעוף היא בכך שהוא מכה את הקליפה בהן שוב ושוב עד שהוא מצליח לבקוע אותה ולצאת".

כהורים, אנו מגדלים את ילדינו עם הכוונות הטובות והטהורות ביותר, ומנסים להגן עליהם מכל פגע וסבל – כדי שבבוא היום יצאו לעולם כבוגרים בבטחה. עם זאת, גוננות יתר עלולה להוביל לעיתים דווקא לתוצאה ההפוכה. פרופסור אן מארי אלבנו, פסיכולוגית ומומחית בתחום החרדה בקרב ילדים ומתבגרים, מסבירה מעל בימת TED איך נוכל לנתב את הדאגה ההורית לכזו שתשרת את ילדינו ותהפוך אותם לבוגרים בטוחים בעצמם ובעלי חוסן נפשי.

כשהפרפר מפחד לצאת מהגולם

אלבנו מספרת על עצמה שהייתה ילדה חרדתית. היא חששה מהמון דברים: מברקים, חרקים ורופאים – ועד לבית הספר החדש שאליו עברה ופחדה ללכת מפני שסבלה בו מלעג מצידם של הילדים האחרים ואף מצד המורה. הוריה, שהיו עדים למצוקותיה, לא ויתרו על הביקורים אצל הרופאים ושכנעו אותה בתחבולות שונות להמשיך וללכת לבית הספר למרות תחנוניה. בעל כורחה התייצבה מול פחדיה, ועם הזמן הצליחה להתחבר עם בנות כיתתה והתחילה להירגע ולהשתלב.

חוויותיה בילדות היו חלק מהגורמים שהניעו את אלבנו להקדיש בבגרותה שלושה עשורים ללימודי הפרעות חרדה בקרב ילדים. "חרדה היא המצב הפסיכיאטרי הנפוץ ביותר בקרב צעירים", מציינת אלבנו. היא מסבירה שהפרעות כאלו עשויות להתחיל כבר בגיל 4, ולהקשות מאוד על ילדים ובני נוער בתחומים שונים במהלך חייהם: הן יכולות להתגלם ברגשות פחד ודאגה עד כדי תחושות פיזיות שליליות, קשיים בריכוז בלימודים וברכישת חברים, ובפגיעה ביכולת פשוט להירגע וליהנות כמו שאר הילדים.

אלבנו אפוא שמה לה למטרה לחקור את התחום ולסייע להם. במחקרה מצאה שעם התערבות מקצועית בגיל מוקדם, הצליחו להתגבר עד 80% מהילדים תוך 3 חודשים. אך למרות התוצאות המרשימות, היא וצוותה גילו למרבה הצער שלאחר שהסתיים המחקר והטיפול, כ-40% מהילדים הידרדרו במרוצת השנים בחזרה למצבי חרדה.

"חשבנו רבות על התוצאות הללו. מה החמצנו?" היא משתפת. הם החליטו לבדוק מה יקרה אם במקום להגביל את המיקוד של המחקר בילדים בלבד – מוקדם ככל שיהיה – הם יתרחקו צעד נוסף אחורה ויבחנו גם את התנהגות ההורים.

כשעוטפים משהו יתר על המידה, דווקא אז הוא עלול להישבר

ואכן, "מחקרים מהמעבדה שלי ומעמיתים ברחבי העולם הראו מגמה עקבית", מספרת אלבנו: "הורים בעלי כוונות טובות לעיתים קרובות נגררים מבלי להתכוון אל תוך מעגל החרדה". זהו אינסטינקט טבעי שגורם לנו לגונן על ילדינו ולנסות לעטוף אותם בצמר גפן על-מנת שלא יחוו תחושות של חוסר נוחות או מצוקה הנובעים מהתמודדות עם קשיים או מצבים לא נעימים.

ואולם, בסופו של דבר לעיתים אנו נוטים לגונן עליהם יתר על המידה ו"חוסכים" מהם התמודדויות בלתי נעימות על-ידי כך שאנו פותרים עבורם את בעיותיהם. השאלה היא באיזו תדירות אנו מתערבים, ובאיזו מידה. כדוגמה מתארת אלבנו סיטואציה שבה ילד בן 5 ממרר בבכי שהילדים בכיתה לא אוהבים אותו ושאין לו חברים. "אינסטינקט ההורות הטבעי", היא מסבירה,  "הוא לנחם את הילד, להרגיע אותו, להגן עליו ולתקן את המצב. להתקשר אל המורה כדי שיתערב או אל ההורים האחרים לארגן מפגשי משחק. מה שעשוי להיות בסדר בגיל חמש […] אבל האם אתם עדיין מסדרים לו את העניינים בגיל 8, 10, 14?"

לדעת אלבנו, הבעיה מתחילה כאשר הורים "עושים יותר מדי התאמות עבור הילדים שלהם, ומאפשרים להם להימלט ממצבים מאתגרים". העניין הוא שדווקא מצבים אלו חיוניים בחייו של ילד על-מנת שיוכל לפתח כישורי התמודדות שיעניקו לו עם הזמן תחושות של ביטחון ומסוגלות עצמית.

"כישורים אלו", היא מסבירה, "מתפתחים עם הזמן עם חשיפה חוזרת ונשנית למצבים יומיומיים שילדים נתקלים בהם: כישורים להרגעה עצמית כשהם נסערים; כישורי פתרון בעיות, כולל היכולת לפתור סכסוכים עם אחרים; דחיית סיפוקים, או היכולת להמשיך ולהתאמץ למרות העובדה שיש צורך לחכות לאורך זמן כדי לראות מה קורה".

מה שלא הורג אותנו, מחשל אותנו

כשאנו מונעים מילדינו את התהליך הטבעי והמחשל הזה, לעיתים – למרות כוונותינו הטובות – אנו עלולים בסופו של דבר להזיק להם. הסכנה היא שלאורך זמן תחושת המסוגלות העצמית שלהם תפחת והם יפתחו חרדה ותלות באחרים. הורים לילדים כאלו עלולים למצוא את עצמם כשהם מבצעים עבור ילדיהם פעולות בסיסיות גם בשנות העשרים שלהם, כמו לקבוע עבורם תור לרופא או לבקש מחבריהם שיפגשו עימם.

החדשות הטובות הן שיש בידיהם של הורים ודמויות משמעותיות לסייע לילדים לפתח מנגנוני התמודדות פנימיים ויכולות לניהול החרדות שלהם, באמצעות עזרה בהתמודדות עם הבעיות שלהם תוך מתן כלים לפתרון בעיות. היא מציעה להורים שילדם נתקל במצב מאיים לעשות הערכה כנה של אותו מצב, ולבדוק עד כמה הוא אכן דורש התערבות.

"הסתכלו על המצב ושאלו, 'מהו המצב שלפנינו?'" היא מציעה, "עד כמה הוא מאיים על הילד שלי? ומה, בסופו של דבר אני רוצה שהוא ילמד מזה? עכשיו, אנו כמובן רוצים שהורים יקשיבו בתשומת לב רבה כי אם מתעמרים בילד ברצינות או גורמים לו נזק בדרך כלשהי, אנחנו רוצים שהורים יתערבו, בהחלט. אבל במצבים מייצרי חרדה טיפוסיים, יומיומיים, הורים יכולים להיות מאוד מועילים עבור ילדם אם הם נשארים רגועים, ענייניים ולבביים, אם הם נותנים תוקף לרגשותיו של הילד ואז עוזרים לילד, מסייעים לילד לתכנן כיצד הוא הולך לנהל את המצב. ואז – וזה המפתח – למעשה לגרום לילד להתמודד עם המצב בעצמו".

ביטחון הוא הרבה יותר מרגש

עם מחשבות אלו בראשה הרגישה אלבנו צורך לחזור אל הוריה, ולהבין מה גרם להם בילדותה לאלץ אותה בעל כורחה להתמודד עם סיטואציות שלא היו נעימות לה. "ליבנו נשבר בכל פעם, אבל ידענו שאלה דברים שהיית חייבת לעשות", סיפרו לה הוריה. "היינו צריכים להסתכן בכך שתכעסי בזמן שחיכינו שתתרגלי למצב עם הזמן ועם יותר ניסיון. היה עלייך להתחסן. היית חייבת ללכת לבית הספר". 

למרות שלא הכירו אף פסיכולוג, הוריה הבינו באופן אינטואיטיבי שלמרות שהמצבים האלו לא היו נעימים עבורה, הם לא היו מזיקים. הם הבינו שהחרדה עשויה רק להתגבר ולפגוע בה בעתיד אם היו נותנים לה לברוח ממצבים אלו בלי ללמוד איך להתמודד עימם. "אז בעצם", היא מספרת, "אימא ואבא פעלו על-פי גרסה ביתית משלהם של תרפיית חשיפה, שהיא המפתח והמרכיב המרכזי של טיפול התנהגותי קוגניטיבי בחרדה". 

כשאילצו אותה בכוח לקבל חיסון אצל הרופא, "הם עשו הרבה יותר מאשר לחסן אותי נגד חצבת. הם גם חיסנו אותי נגד חיים שלמים של הפרעות חרדה". אומרת אלבנו. באותו האופן, נוכל אנחנו להעניק לילדינו את אותו החיסון. "שלווה וביטחון אינם רק רגשות", היא מסכמת, "הם כישורי התמודדות שהורים וילדים יכולים ללמוד".

אם גם אנחנו נדע להקשיב לילדינו ולמצבים שעימם הם מתמודדים בתשומת לב אוהבת, להתערב רק כשבאמת צריך, וביתר המקרים להדריך אותם דרך האתגרים ולא מסביבם, נוכל להעניק להם את ההזדמנות להתפתח ולהתחזק באופן בריא, כדי שבבוא היום יוכלו גם הם לפרוש כנפיים בבטחה ולעוף.

תמונת כותרת: Refat / shutterstock

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

אנו יכולים לגדל ילדים שיביאו חידוש ושינוי לעולם – זה אחד הגורמים החשובים בדרך

מדוע הורות שמתבססת על השתוללות והנאה חיונית להתפתחות הילד?

מהו סגנון קבלת ההחלטות של ילדיכם וכיצד לעזור להם להוציא ממנו את המיטב

עוד מרדיו מהות החיים:

הקול יחסים – ההבדל בין להתערב, להתערבב ולהיות מעורב