הרב מכר ״לממש את הטוב שבך״ עכשיו בחנויות הספרים, לרכישה לחצו כאן X

קסמה של עלילה טובה – לחזק את התדמית העצמית באמצעות טכניקות סיפור סיפורים


13 בנובמבר, 2019

לכל אחד מאיתנו יש פרסונה שנתפסת על ידי הסביבה, אך מה אם יכולנו לחזק את השליטה בדרך שבה אחרים רואים אותנו? הטכניקות שבהן אנשי מקצוע בונים סיפור ועלילה עשויות להיות המפתח לתהליך הזה. מספרי סיפורים מסבירים מדוע הסוף אינו תמיד חשוב כמו הדרך, וכיצד להפוך את חומרי הגלם של חיינו לנרטיב מרתק.


בועז מזרחי

ייתכן מאוד שבזמן הקרוב יוטבע מושג חדש בפסיכולוגיה – "חרדת ספוילרים". סדרות כמו משחקי הכס כבר גרמו לנזק הזה באופן בלתי רשמי. בעידן שבו כל פרק עובר אנליזה אונליין בידי אלפים עוד בטרם שודר, אפשר להבין מדוע. אם עוד לא צפית בפרק מסדרה מדוברת או בסרט פופולרי, כל שיטוט אקראי באינטרנט מלווה בדופק גבוה, כמו בעת הליכה ברחוב חשוך, כשאין לדעת מאיזו סמטה יעוט עליך המם עם הספוילר.

אז אמנם חרדת ספוילרים היא עדיין לא מושג מקצועי מקובל, ובכל זאת, פרופסור לפסיכולוגיה ניקולס כריסטנפלד מאוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו מקדים תרופה למכה וטוען: ספוילרים לא רק שלא הורסים את החוויה, הם אף יכולים להגביר אותה. העניין שלו בספוילרים התחיל בכלל בשאלה מה מושך אנשים לסיפורים, בין אם אלו במסגרת סדרות, ספרים, או כל פורמט תרבותי אחר.

בריאיון בערוץ היוטיוב של האוניברסיטה הוא אומר כי רבים מניחים שסיפורים מושכים אותנו כאשר מתח נבנה ואנו מחכים בציפייה לפתרון שלו. ההשערה היא "שאתה לא רוצה לדעת את התוצאה, שאתה רוצה לגלות אותה בזמן קריאת הסיפור". ספוילרים, לכאורה, מוציאים את הטעם מהסיפור כולו, כיוון שהם מעקרים אותו מאלמנט המתח. אלא שעל פי מחקרו, ההנחה הזו מתעלמת מעולם שלם של חוויות שבשבילן מגיעים אנשים לסיפור. המתח והפתרון הם רק אלמנט אחד, ולא תמיד הכי דומיננטי בסיפורים.

הסוף חשוב, אבל מה שקורה לאורך הסיפור הוא שלוכד אותנו

כריסטנפלד מעלה טענה חכמה מאוד נגד ההנחה שספוילרים הורסים. "אתה לעולם לא רואה סרט בפעם הראשונה בשתי גרסאות, אחת עם ספוילר ואחת ללא". כך שאין לנו דרך לדעת באמת כיצד הספוילר משפיע על חוויית העלילה שלנו. את האפשרות הזו אפשר להשיג רק בניסוי מבוקר, וכך עשה. הוא חילק נבדקים לשתי קבוצות והנחה אותם לקרוא סיפור. לקבוצה אחת לא נאמר דבר ולשנייה עשו ספוילר בדרך אגב, מבלי לציין שמדובר בספוילר. פשוט ניתנה להם פסקת הקדמה על הסיפור שמסגירה את הסוף ("הסיפור הקלסי על האישה שרוצחת את בעלה"). לאחר מכן דירגו הנבדקים את ההנאה מהסיפור ואלה שקיבלו ספוילר, מסתבר, נהנו יותר.

סיפורים קלסיים הם דוגמה, ובכן, קלסית לכך. כריסטנפלד מסביר שכולם יודעים מה קורה לרומיאו ויוליה בסוף ועדיין הקהל ממשיך לצרוך את העלילה הזו באינספור וריאציות, מאות שנים אחרי שפורסמה לראשונה ב-1596. המחקר הזה מצביע על גורם אחר שמושך אותנו לסיפורים: "יפי הכתיבה, החוכמה שבבנייה, תובנות על הטבע האנושי", מציע כריסטנפלד, ומוסיף כי, "אולי ידיעת הסוף אף עוזרת, כי היא מאפשר להתמקד בחלקים האחרים".

בין אם אנו מתכוונים להתחיל לקרוא תקצירים ובין אם להמשיך לשמור נפשנו מספוילרים – זה לא משנה את השימושיות של המחקר עבורנו, שכן הוא מראה שהאלמנטים האהובים ביותר של סיפור הם כאלה שלאו דווקא נובעים מסיום אפי ודרמטי. אופן ההרכבה של חומרי הגלם הוא שמרתק אנשים, וההבנה הזו יכולה לעזור לנו לבנות לעצמנו סיפור מושך ומרתק, לא משנה מה קורה בחיינו.

לא מעט ארגונים משתמשים באסטרטגיה של בניית נרטיב כדי למתג עצמם ולבנות תדמית ציבורית. ג'ני מודארי כותבת בבלוג של Wistia, חברת תוכנה המספקת שירותי וידיאו לארגונים, כי יש מדע מאחורי המשיכה שלנו למרכיבי העלילה ולדרך שבה בונים סיפור טוב. ראשית, היא טוענת, הסיבה שבכלל כדאי לארגון, או לאינדיבידואל לצורך העניין, לבנות סיפור טוב, היא ההשפעה העמוקה שלו על מערכת היחסים עם הקהל. ארגונים ואנשים שיש להם סיפור טוב גורמים לקהל לדבוק בהם בצורה משמעותית, רגשית ונאמנה לאורך זמן, להבדיל מהפונקציונליות המאפיינת שיווק סטנדרטי.

ההסבר שהיא מציעה לכך אבולוציוני בבסיסו: "ההערכה היא שעברו 2 מיליון שנים מרגע שלמדו בני האדם לדבר עד שלמדו לכתוב". המשמעות היא שבפרק הזמן הזה נשענה העברת האינפורמציה והלמידה של בני האדם בעיקר על סיפורים. שזירה של מידע בתוך נרטיב. ולכן, "אנחנו מחווטים להשתוקק, לחפש ולהפנות קשב מיידי לסיפורים עלילתיים". סיפורים, היא מסבירה, היו הדרך של האדם ליצור נורמות חברתיות, להזהיר מפני סכנות ולזכור כל מידע הישרדותי חשוב. המבנה של סיפורים, אפוא, מוטמע עמוק בצרכים ההישרדותיים שלנו. זו הסיבה שבזמן קריאת סיפור מדומיין לגמרי עדיין עשוי להשתחרר במוחנו אוקסיטוצין, מה שלדברי מודארי משפיע על היקשרות לדמויות. עלילה טובה גם מפעילה חלקים שונים של המוח, מה שמגביר את היכולת לזכור את הסיפור טוב יותר.

היכולת לראות את המיוחד שבשגרתי דרך עיניו של סופר

אלה רק חלק מהסיבות שסיפור עלילתי בנוי היטב מושך אנשים ויכול להוות תבנית טובה ליצירת תדמית אישית. כדי להבין מה בדיוק הופך סיפור לטוב ואיך בנויה עלילה מרתקת, נפנה לשתי דמויות שהתפרסמו בכתיבתם הסוחפת. נתחיל עם העיתונאי מייקל לואיס שחיבר ספרים כמו מכונת הכסף או מאניבול, טקסטים שעובדו לסרטים זוכי ומועמדי אוסקר. מאמר במגזין Next Big Idea Club מביא את דבריו של לואיס מתוך כנס באוניברסיטת פנסילבניה, פרי יוזמתו של פרופסור אדם גרנט.

בכנס הציג לואיס מספר תובנות לגבי כתיבה וסיפור סיפור סיפורים. הראשונה נוגעת ליכולת לזהות דברים מעניינים בחיים שלנו. "אנשים רבים יכלו להיות דמויות טובות, לו היו צופים בעצמם היטב", הוא מסביר. הרעיון הוא להתחיל להתבונן על החיים שלנו מתוך נקודת מבט של מספר סיפורים ולזהות את הדברים הקטנים שקורים לנו ואחרים יכולים להתחבר אליהם, או שיכולים להצטבר לכדי דפוס שמגדיר אותנו. כדי לעשות את זה, הוא מסביר, מדי פעם עלינו "לקחת קצת מרחק". לצאת מהדמות שאנו מגלמים ולהביט על חיינו בפרספקטיבה רחבה של סופר. "אתה לא יכול להיות עסוק כל הזמן ולהבחין בדברים שמובילים לסיפורים".

עוד מוסיף לואיס, כי הטון שבו אנו מספרים את הסיפור משפיע על החיים. אם אנחנו כל הזמן במאבק, אולי זו הדרך שבה אנו טווים את העלילה. מאבק יכול להיות טוב אם זה מה שאנו בוחרים. הנקודה היא שאנו יכולים לבחור, ואם אנו מעדיפים טון אחר, אנו יכולים לבנות את הסיפור על בסיס של שמחה, פשטות, הומור או כל תמה אחרת שמוצאת חן בעינינו.

הכלל הזה עשוי להיראות פשטני, ואכן לואיס מיד מסביר כי חשוב לא פחות לזהות מורכבות, סתירות וקונפליקטים – ולהציף אותם כחלק אינטגרלי מהסיפור. כלומר, גם אם משהו מפר את הדפוס מדי פעם, הכללה שלו בסיפור שלנו יוצרת עומק, עושר ומהימנות. אם, למשל, התמה שלנו היא "החיים שלי מלאי אושר", מדי פעם כדאי להכליל בסיפור קטעים שאינם מיושרים עם הקו הזה, מקרים שבהם היינו עצובים, כעסנו ושברנו את הכלים.

תובנה נוספת נוגעת לכוח של דמויות. הקוראים, מסביר לואיס, יפתחו נאמנות עיוורת כלפי דמות שאיתה הם מזדהים וילכו אחריה לכל מקום. כדי לעשות כך לואיס עצמו מציג את הדמויות בתוך סיטואציות מרתקות. ברגע שהסיטואציה מרתקת, הקורא או הצופה מתחבר למסע של הדמות ויצעד מרחק גדול כדי לשמור על הקצב שלה, כולל למידה נושאים חדשים הקשורים לסיפור, אף על פי שאינם בתחומי עניינו.

וזה לא יכול להיות עניין מזויף. לואיס מסביר כי כדי שהעניין יעבור לקורא, חייב להיות לו מקור אותנטי אצל המחבר. אם אנו יוצרים תדמית המבוססת על מה שאנו משערים שהקהל ירצה – ואילו לנו באופן אישי אין חיבור לכך – התוצאה תהיה חיוורת. "אבל אם אתה עצמך מתעניין במשהו ומוצא בו משמעות מיוחדת, אנשים רוצים את זה והם יקשיבו לך".

היו זמנים בהוליווד. סיום כה שערורייתי ומופרך לסיפור, שבמובן מסוים מדגיש את יד האומן של טרנטינו בבניית העלילה השגרתית.

צילום: Ovidiu Hrubaru / shutterstock

מסר עקבי וברור, קודם לעצמנו ואז לאחרים

המלצה נוספת היא לא לנסות ליצור סיפור מלוטש היטב, אלא לשאול את עצמנו האם העלילה שלנו לוכדת את הקהל. כשאנו עומדים מול אדם ומציגים עצמנו, במטרה לתפוס את תשומת ליבו, לא מעניין אותו באותו רגע עד כמה הסיפור מהודק בקצוות. מה שיתפוס אותו הוא אלמנט שאפשר להתחבר אליו, הפתעה, רגש, או כל דבר אחר שבחרנו להרכיב ממנו את הסיפור. כהמשך לכך, לואיס טוען כי אל לנו להשקיע מאמץ רב בחיקוי אחרים. נכון, לסטיב ג'ובס יש את הסיפור המושלם, אבל אנחנו כבר לא נהיה סטיב ג'ובס, אז אין טעם לנסות לייבא את הסיפור שלו אל חיינו במטרה ליהנות ממוצר מוגמר. "אפילו אם אין לכם נטייה ספרותית חזקה", מדגיש לואיס, "נסו לא להישמע כמו מישהו אחר".

ולבסוף, הנקודה שמכנסת את כל האמור, "הבינו בעצמכם מה אתם מנסים לומר ואל תעמיסו על הקורא את איך שאתם רוצים לומר זאת". בהירות ופשטות בקרב עצמנו לגבי המסר תיצור תדמית בעלת קווי מתאר ברורים ונוכחות שקל יותר לזכור.

התובנה האחרונה מחברת אותנו באופן טבעי להמלצות של סופר נוסף, קורמק מק'ארתי, זוכה הפוליצר על הדרך, והכותב של ארץ קשוחה, ספר שעיבודו לקולנוע זכה באוסקר. מי שראה את הסרט יודע עד כמה מפתיע הסוף – ולמרות הכול לא נעשה ספוילר – אבל עדיין מבין עד כמה ניתן ליהנות מהסרט גם עם ידיעת הסוף.

במאמר במגזין Nature מספרים שני ביולוגים, ואן סבאג' ופמלה יה, כיצד נעזרו בשירותיו של מק'ארתי כדי לכתוב מאמרים מדעיים בצורה קולחת ונוחה יותר לקריאה. נראה כי האלמנטים של יצירת סיפור טוב הם אוניברסליים. השניים חולקים כמה מהעצות שנתן להם לאורך כשני עשורים של ייעוץ. כמו לואיס, גם מק'ארתי מעניק חשיבות רבה לפשטות ובהירות. הוא מציע לשאול תוך כדי כתיבה, "האם ניתן לשמור על המסר המקורי שלי ללא סימן הפיסוק, המילה, המשפט, הפסקה, הקטע הזה?" זה נוגע שוב לחדות המסר ולעומק ההיכרות שלנו עם הסיפור התדמיתי שלנו, או זה שאנו מנסים ליצור. מק'ארתי מאמין כי גם במקרה זה צריך לצמצם. הוא מכוון את המדענים למסר עיקרי אחד מובהק ועוד שתיים או שלוש נקודות שהקורא יזכור. את זה הוא מציע לעשות גם ברמת הפסקה.

אלמנט נוסף שמפחית את החיכוך הוא שמירה על קו עלילה רצוף. אצל מדענים זה מתבטא בהימנעות מהערות שוליים, אצלנו זה ייתרגם להימנעות מהתפזרות ליותר מדי עלילות משנה ותתי-סיפורים. במקביל, גם אין טעם לחזור בווריאציות מגוונות על אותו מסר רק כדי להמחיש את כושר הניסוח ואוצר המילים שלנו. אם המסר מספיק ממוקד ונקי מרעשים, די לציין אותו בדרך אחת. בהקשר הזה, מק'ארתי מחזיק בדעה ש"חשוב יותר להיות מובן מאשר ליצור משפט מושלם דקדוקית". זה מתכתב עם ההמלצה של לואיס לא להתמקד בסיפור מושלם, אלא ביכולת שלו לתפוס את המאזין.

דרך הרכבת העלילה אנו יוצרים זהות מובחנת ואהובה

מק'ארתי דוגל גם ביצירת פמיליאריות בין המוען לנמען. עם כמה שזה עוזר להנגיש מאמר מדעי, זה חשוב פי אלף ביחסים בין אנשים וביצירת תדמית. שימוש בשפה פחות רשמית, ניסוח פעיל ולא סביל, והכללה של הכותב עם הקהל. למשל, מדגימים סבאג' ויה, "[המשפט] 'כדור הארץ הוא מרכז מערכת השמש', אינו אובייקטיבי ועובדתי יותר מ'אנחנו במרכז מערכת השמש'". ולבסוף, כמו לואיס גם מק'ארתי נוגע בחיבור האישי לסיפור. "אתה לא יכול לרצות קורא אנונימי, אבל חשוב שתוכל לרצות את עצמך".

מציאת האלמנטים המעניינים בחיינו ופיתוח פרספקטיבה של מחבר מסייעים לנו לקחת את הכאוס היחסי של היומיום ולהפוך אותו לעלילה עם משמעות ועם זהות מובחנת – ולשלוט בזהות הזו ובדרך שאנו מתקשרים אותה החוצה. הסרט היו זמנים בהוליווד של טרנטינו הוא המחשה מושלמת לתועלת שביצירת סיפור. הסרט עורר מחלוקת בקרב המבקרים שכן קיים פער משמעותי בין מהלך הסרט לסצנת הסיום. היו מי שמהלך הסרט נגרר עבורם, אבל מי שאוהב את טרנטינו ידע לזהות וליהנות מהנגיעות האומנותיות שלו, מהשפה הקולנועית שכל כך מזוהה עימו. טרנטינו, כפי שהולם אותו, הגיש לקהל סרט שובר חוקים, וזה למעשה חלק ניכר מהיופי והמסר של הסרט. הניגוד בין האקסטטיות הכמעט מגוחכת של הסיום – שנדמה שאפילו לועג לעצמו במובן כלשהו – לכבדות של הדרך, מדגיש את חשיבות הדרך, את היופי שאפשר לחלץ מהרגיל והסתמי לכאורה, כשהוא מזוהה עם משהו מוכר ואהוב.

תמונת כותרת: Volodya Senkiv / shutterstock

 

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

בלי ששמנו לב – מה מתחולל בתוכנו כשאנו נתקלים בסיפור מרתק?

היומיום שלנו עתיר בחוכמת חיים – היא מסתתרת באירועים השגרתיים

10 עקרונות הכתיבה של ניטשה יכולים ללמד אותנו המון על תקשורת ועל מחשבה בכלל

עוד ממהות החיים

11.12.19
מדוע אנשים מסוימים מגיעים לגדולה בגיל צעיר, ואחרים צריכים זמן כדי להגיע להצלחה?
10.12.19
אנתרופולוגים מאוקספורד: היכולות הפיזיות שלנו מתגברות כשאנו פועלים בתודעה משותפת
05.12.19
ההרצאה השבועית של TED: החוסן והביטחון שבחוסר יעילות
04.12.19
גוף, נפש, חברה ופליאה מהטבע – 4 האלמנטים של האצטקים לחיים מלאי משמעות
03.12.19
שימו לב לזה – "שאלת הקסם" שתפנה את הקשב שלכם לצדדים החיובים של החיים
02.12.19
אנו יכולים לתעל את המוח ליצירתיות ושלווה – מומחים מסבירים אילו תנאים דרושים לכך
28.11.19
ההרצאה השבועית של TED: מהם הערכים שעוברים כמסרים סמויים לילדינו וכיצד?
27.11.19
מדוע עוד לא פגשנו חייזרים? פרדוקס פרמי מציע תשובה מדעית
26.11.19
הדמיון עולה על כל מציאות – עולמות ווירטואליים שעוזרים לנו להתמודד עם אתגרים אמיתיים
25.11.19
משפרים את איכות החיים בסגנון צפון אירופאי – 5 רעיונות מדליקים שניתן לסגל
21.11.19
ההרצאה השבועית של TED: ליצירתיות אין גיל, מי שממשיך לנסות יכול להצליח
20.11.19
על כתפיהם של ענקים – מדוע עלינו לנהוג בענווה כלפי מסורות שקדמו לנו
19.11.19
האוכל הוא לא אויב – התמודדות עם אכילה רגשית מנקודת מבט מפייסת
18.11.19
חידת היופי – החוט המקשר בין מתמטיקה, אהבה ופחד
14.11.19
ההרצאה השבועית של TED: לקדם את עצמנו זה אתגר לא פשוט, אבל לגמרי אפשרי
13.11.19
קסמה של עלילה טובה – לחזק את התדמית העצמית באמצעות טכניקות סיפור סיפורים
11.11.19
גם אם אתם לא ממש הטיפוס הספורטיבי - 6 יתרונות שבלהיות אוהד מצטיין
07.11.19
ההרצאה השבועית של TED: אל תמהרו להתחמק מוויכוחים, אפילו בנושאים רגישים
06.11.19
ההבדלים בין אנשים נוצרים בדמיון שלנו – ראם דאס על תמצית הזהות האנושית
05.11.19
רענון למחשבה? לכו על זה – פסיכולוגים מסבירים את יתרונות הצעידה עבור המוח