בין ריגוש וסכנה לבין חוויות רוחניות חוץ גופניות - מהו המצב התודעתי הגבוה ביותר המוכר לשוברי השיאים?

יש אנשים שעושים דברים בלתי נתפסים. הם קופצים בין צוקים בחליפת כנפיים, רוכבים על אופניים בשבילי עפר דקיקים בין עצים ומנתקים גלגל במהלך הנסיעה או גולשים על גבי סנובורד במסדרונות צרים ומושלגים בין בתי מגורים של עיירה צפופה. מהירות התגובה, הקואורדינציה והאומץ כמעט מסנוורים את עיני הצופים. הסכנה בולטת יותר מכל. איך הם עושים את זה? למה הם עושים את זה? האם זה הריגוש המבעבע כאשר משחקים בתופסת עם המוות שמושך אותם? בספרו ביום שהמוסיקה מתה, אופיר טושה גפלה מתאר עיירה שבה התושבים יודעים את יום מותם ודן, בין השורות, בהשפעה הפסיכולוגית הרחבה של המוות על חיינו.

אם אנחנו יודעים את יום מותנו – בתקווה שהוא עוד רחוק – אנחנו גם יודעים שלא נמות היום. או מחר. לא משנה מה נעשה. פלורין הוא דמות בספר המייצגת את חתך האוכלוסייה אשר ידיעת האלמוות היומיומית דוחקת בו למתוח את הגבולות. הוא כמה לערך שמקבלים החיים כאשר הם עשויים להסתיים בכל רגע. הוא עוזב את עיירת הולדתו ועובר לעיר הגדולה שבה חי כפעלולן מפורסם של סרטי אקשן. מסכן את חייו בכל יום ומותח את גבול היכולת האנושי פשוט כי שום דבר לא עוצר בעדו.

האם גם חיינו היו נראים כמו אלו של פלורין לו היינו יודעים שלא נמות בארבעים השנים הקרובות ויהי מה? זו בהחלט שאלה פילוסופית מעניינת, אך לגבי חובבי האקסטרים המושבעים שאינם מחזיקים באותה הבטחה, מסתבר שלא העיסוק במוות הוא זה שמניע אותם. אלא דווקא בחיים. נכון, אפשר לומר שההתעסקות במוות היא התעסקות בחיים, אבל אם נרד לדקויות, כפי שעשה במחקרו רוברט שוויצר, פרופסור לפסיכולוגיה מאוניברסיטת קווינסלנד שבאוסטרליה, נגלה רובד רוחני ומעניין בענף הספורט האתגרי.

"מצב זרימה" – ביצוע פעולה מאתגרת בריכוז גבוה ומודעות עצמית נמוכה

על פי שוויצר, מתברר שבניגוד למחשבה הרווחת כי אותם מושבעי אקסטרים הצולחים בקיאק נהרות גועשים הם טיפוסים חסרי אחריות מכורים לאדרנלין, המניע אחר לגמרי. הם מתארים את החוויה כהתעלות רוחנית "משפרת ומשנה חיים", ועבור חלקם "הזמן מאט והם הופכים להיות אחד עם הסביבה", תיאור המזכיר את רגעי השיא של המתרגלים הרוחניים. למצב הזה יש שם שטבע הפסיכולוג מיהאי צ'יקסנטמיהאיי כבר ב-1975 והוא נקרא פלואו (זרימה). האמירה המקבילה בסלנג היא כנראה "להיות בזון (zone)" והיא מתארת מצב שבו אדם מבצע פעולה בצורה כה הרמונית שהוא נכנס למעין מצב תודעתי שבו כל השאר נעלם: המחשבות נעלמות, הרגשות נעלמים, העולם החיצון כאילו לא קיים יותר כאלמנט נפרד. זה מעין מצב שבו הפועל מיטשטש ונטמע בפעולה עצמה.

חוויית הפלואו מוכרת למתרגלי יוגה באימון שנהוג לקיים ביום הכי קצר וביום הכי ארוך בשנה – 108 ברכות לשמש. ברכה לשמש היא סדרה של תנוחות האורכת בין חצי דקה לדקה כאשר עושים אותה מבלי לעצור. 108 ברכות הן תרגול אינטנסיבי ולא שגרתי שלאו דווקא בריא לגוף. מבחינת היוגה, הוא נחשב בעיקר לאימון מנטאלי של המיינד. שם מתרחשת העבודה האמיתית. מתרגלים רבים משתפים בתחושה חוץ גופנית. כאילו שבשלב מסוים הם הפכו נפרדים מהגוף שלהם שהמשיך לנוע בלופ והתודעה שלהם כמו נעלמה. תחושת הזמן מתערפלת, וכמו באמירה המפורסמת בסרט הקומדיה משנות ה-80, מהומה במועדון – "Be the ball", כך גם המתרגל הופך להיות התרגול עצמו.

כמו ההבדל בין התבוננות במים זורמים ובין היסחפות בתוך הנהר, כך גם מצב הפלואו מתאר סיטואציה שבה ה"אני" מתמזג עם הפעולה. ולא מדובר רק על פעילות ספורטיבית: כותב כמו נעלם אל תוך הכתיבה, וצייר נשכח במרווח שבין המברשת ובד הציור. מצב הפלואו אינו מתאר את חוויית הטייס האוטומטי, על אף שמבחוץ זה עשוי להיראות דומה. המצב האוטומטי הוא כמעט הפוך, הוא מצב שבו האדם מתנתק מהפעולה ומפליג בתודעתו למקומות אחרים. בשביל להיכנס למצב פלואו "על רמת האתגר להיות תואמת לרמת הכישור של המבצע", מרחיב כריסטופר ברגלנד במאמר שכתב ל-Psychology Today. אתגר קל מדי, הוא מסביר, ישעמם את המבצע ויאפשר למחשבות לצוף ולהרחיק לכת (בדומה למצב הטייס האוטומטי), ואתגר קשה מדי יעורר חרדה ומתח שימלאו את הראש במחשבות על אודות הסיטואציה. אם לחזור לסרטון שממנו התחלנו, המשמעות עשויה להיות שכל אותם ביצועים מעוררי השתאות היו מורכבים מאלמנטים פיזיים ברי ביצוע עבור אותם אקסטרימיסטים, אך המצב התודעתי שבו הם שהו אפשר לכל להתרחש בבת אחת ולייצר מהלך יוצא דופן.

סופרפלואידי – הדרגה הגבוהה ביותר של הפלואו

ברגלנד הוא אתלט המחזיק בשיא גינס בריצה וזוכה פרס איש הברזל המשולש (תחרות הטריאתלון הארוכה בעולם). מצב הפלואו הוא חלק מהאימון השגרתי שלו והוא מסביר שרוב אנשי המקצוע הטובים בתחומם מתרגלים באופן עקבי כניסה לאותו פלואו. לטענתו, ישנם שני סוגים של פלואו – האחד הוא זה שניתן לשהות בו על בסיס יומיומי ולסגל אותו לעצמנו כמצב עבודה או פעולה אידיאלי. והשני הוא מצב הרבה פחות שכיח, לא ניתן לשהות בו על בסיס קבוע והוא מתאר חיבור עוצמתי בהרבה למעין כוח עליון שלוקח את הפיקוד ומניע את המתרגל לפעולה שהוא בעצמו לא מבין איך יכול להיות שביצע אותה. כמו דרגה נעלה של הפלואו. הוא מכנה אותה "סופר-פלואידית".

את המונח סופרפלואידי שאל ברגלנד מעולם הכימיה. חומר סופרפלואידי הוא חומר המאופיין בהיעדרות מוחלטת של חיכוך. אם יימצא בלולאה סגורה יזרום עד אינסוף. בשונה ממנו, אותם רגעים אנושיים נדירים אינם יכולים להימשך לנצח, אבל בדומה לו – הפעולה המתבצעת מתרחשת באפס חיכוך. לא פיזי ולא מנטאלי. מבחינתו זהו מצב רוחני מאוד שבו לומד האדם לסמוך על כוח גדול ממנו שיחבור אליו בעת הצורך ויזין אותו באנרגיה הדרושה לביצוע המשימה. את הרגעים הנדירים ביותר של הקריירה שלו, שבהם שבר שיאי עולם, הוא מתייג בקטגוריית הסופרפלואידים. "זה היה כה קשה לביצוע שאני לא מרגיש שאני בעצמי עשיתי את זה. […] בוודאי, התאמנתי רבות לקראת המשימה […] אבל לא יכולתי לעשות זאת מבלי איזו התערבות אלוהית", הוא משתף ומספר שאימן את עצמו במשך זמן רב לסמוך על אותה אנרגיה, לזהות כשהיא מגיעה ולעזוב את האחיזה מבלי לפחד. לתת לה להוביל. הוא מתאר את הוויתור על השליטה כ"להמשיך את הנסיעה כאשר הגלגלים מתנתקים מהאוטובוס".

לברגלנד טקס רוחני שהוא מבצע לפני הזריחה בכל יום של מרוץ ובו הוא קד בפני הרוח האתלטית ומזמין אותה להסתנכרן עימו. "לרוב, היא נענית לבקשה", הוא מעיד ומעודד את כולנו להתאמן אל עבר חוויות ייחודיות שכאלו. "ביצוע סופרפלואידי הוא מאותם ביצועים שאתה רוצה להעביר אחורה ולצפות בהם בסלואו מושן כדי להבין צעד אחר צעד כיצד מישהו עשה משהו שנראה בלתי אנושי לעשותו". לטענתו, כל אחד הלוקח תחום מסוים לרמה של מקצוענות יכול גם להיתרם מתרגול כניסה יומיומי לעשייה במצב פלואו וגם לסגל לעצמו ריטואלים שבהם הוא מתאמן לאותם רגעי שיא סופרפלואידים. כשמגיע הרגע, הוא מסביר, אם אתה לא מיומן להרפות את השליטה ולסמוך על הרוח, אתה בקלות עלול לפספס את המומנטום, ומתוך פחד – לצאת לא רק מהפוטנציאל לחוויה סופרפלואידית אלא ממש מהפלואו כולו. המשמעות היא שמצב הפלואו הוא נחלת הכלל וכולנו יכולים לתרגל אותו ואף להתאמן לקראת החוויה הסופרפלואידית העתידית שלנו. בלי הבטחה, אבל שווה לנסות.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

סר אייזיק ניוטון והקשר הקבלי – הפנים הרוחניים של הפיזיקאי האייקוני

אנתרופולוגים מאוקספורד: היכולות הפיזיות שלנו מתגברות כשאנו פועלים בתודעה משותפת

מה בעצם מפריד את התודעה שלנו מזו של אחרים – וכיצד זה מסביר תכונה בסיסית של היקום

עוד מרדיו מהות החיים:

מיכל גפן מזמינה אתכם למסע מוזיקלי, והפעם – טיול עדין בנבכי הנפש