הרב מכר ״לממש את הטוב שבך״ עכשיו בחנויות הספרים, לרכישה לחצו כאן X

לכל אחד מאיתנו אוטוביוגרפיה ראויה לכתיבה – הכול תלוי ביכולת שלנו לספר סיפור


15 באפריל, 2018

בועז מזרחי

אתם נכנסים לחנות ספרים וריח הדפוס הטרי שמכה באפכם גורם לכם שיכרון חושים קליל. אפופים קמעה, עיניכם משייטות על הכותרים השונים ובלי משים אתם נמשכים למדף הביוגרפיות. אתם יודעים שאיפשהו בין קלוד מונה לג'ים מוריסון, יושבת לה בנחת האוטוביוגרפיה שלכם. אתם מגיעים למדף, מביטים בחדווה בספר עב הכרך ששמכם מתנוסס באותיות מעוצבות על כריכתו, וליבכם מתמלא גאווה וסיפוק. ואז אתם מתעוררים מהאשליה והספר נמוג כחיזיון תעתועים. כי אלא אם אנחנו מדינאים או שהתפרסמנו בזכות הישגינו בקנה מידה עולמי, איזו סיבה יש לטרוח לכתוב את הביוגרפיה שלנו?

בסדר, כנראה שכתיבת האוטוביוגרפיה והוצאתה לאור כספר לא תניב לנו הכנסה ותהילה. ובכל זאת, מחשבה על חיינו בתבנית נרטיבית מסודרת, ממש כמו שכותבים סיפור מעניין, עשויה להיות תהליך אישי חשוב מאוד עבורנו, כך מאמין הפילוסוף אלן דה בוטון. בסרטון של School of Life הוא טוען כי לא אחת אנו מביטים ברגעים קשים בחיים כסיפור טרגי שבו אנחנו, הגיבור הראשי, עושים כל טעות שרק אפשר כדי לדרדר את עצמנו במורד. זה הגיוני. כשאנו מצליחים במשהו אנו אוהבים ליהנות מהרגע, ואילו כישלונות גורמים לנו להביט אחורה ולנתח מה השתבש. לכן, רגעי התהילה שלנו מבודדים, ואילו את נקודות השפל אנו טווים לכדי עלילה לוגית.

כיצד היה נראה סיפור חייכם לו היה נכתב בידי דוסטויבסקי?

זה לא חייב להיות המצב. בפועל, האירועים בחיינו הם אוסף של חומרי גלם, שאפשר לחבר ביניהם במגוון דרכים. באותו אופן שבו עשינו חיבור בין פעולה לכישלון, אנו יכולים למצוא קשר בין נסיבות שאינן תלויות בנו ובין כישלון, ויותר מזה, לאתר את הגורמים שהובילו אותנו גם להצלחות, ולהפוך את עצמנו מגיבור טרגי לדמות חיובית בעלילה. "ההבדל בין ייאוש לתקווה", מסביר דה בוטון, "הוא בסך הכול דרך שונה לספר סיפורים מאותו סט של עובדות".

כתיבת האוטוביוגרפיה שלנו היא דרך יעילה להסתכל חיינו בדרך אחרת, מכיוון שהיא נעשית במובנה, במודע, ומתוך מחשבה תחילה על המסר שאנו רוצים להעביר. ברור שאנחנו לא צריכים ממש לשבת ולכתוב את הספר, אבל אנחנו בהחלט יכולים להרוויח מלספר אותו לעצמנו, כפי שאנו מספרים אותו לאחרים. לפעמים בקטעים, ולפעמים כמכלול. "אנחנו אולי לא מפרסמים את הסיפורים", אומר דה בוטון, "אבל אנחנו כותבים אותם במחשבותינו. בכל יום אנו טווים סיפור על מי אנחנו, לאן אנחנו הולכים ומדוע אירועים התרחשו כפי שהם". לדבריו, רבים מאיתנו נוטים להיות קשים עם עצמנו, אבל אפילו אם אנחנו לא מחמירים באופן מיוחד, הדפוס של יצירת עלילה בעיקר אחרי כישלונות כבר צובע את הסיפור שלנו בגוונים כהים.

מחשבה מושכלת על חיינו וניסיון לארגן אותם לנרטיב מאוזן עם נימה בהירה יותר יכולים לשנות את הפרספקטיבה שלנו. אנחנו עשויים לגלות להפתעתנו שהסיפור, כשהוא מנוסח אחרת, הוביל אותנו להשלים עם פרקים בעברנו, ולצפות אל העתיד בעיניים אופטימיות. דה בוטון מאמין שאם כל אחד מאיתנו היה מציג את עובדות חייו היבשות בפני סופרים גדולים כמו פיודור דוסטויבסקי או מרסל פרוסט, לבטח היה מתקבל ספר מלא רגש ואצילות. אלו סופרים שהבינו כי מעידות וחסרונות הם לא פגמים שהיה ראוי להוציא מהסיפור, אלא מאפיינים אנושיים שמעניקים לו ממד עמוק ויכולים לשוות לו נופך הרואי. טעויות, למשל, לא חייבות לסמל את חוסר הכישרון שלנו, אלא את המידע המועט שהיה ברשותנו, ופעולות רעות שעשינו יכולות ללמד עם אילו אתגרים אנו צריכים להתמודד כבני אדם. כמו סופר טוב, אנחנו צריכים לצאת מהפרספקטיבה הצרה ולכלול בסיפור חיינו זוויות חדשות ושונות. "מספר הסיפורים המוכשר [...] מכיר בכך שהדמות המרכזית בסיפור לא תמיד אחראית לכל אסון או ניצחון, אנחנו לא הכותבים הבלעדיים של כל מה שקורה לנו". זו לא צריכה להיות דרך לבריחה מאחריות או מהמציאות, אלא להיפך, דרך עמוקה ורחבה יותר להבין אותן.

רובנו איננו היסטוריונים, עיתונאים או סופרים שמחזיקים בכלים לכתוב סיפור טוב, אבל אין שום מניעה לקחת מהם עקרונות בסיסיים לסיפור סיפורים. מאט מק'קיו, העורך הראשי של המגזין 99U, פרסם טור ובו חמש תובנות לגבי כתיבה וסיפור סיפורים, באוריינטציה מובהקת לסיפורי חיים. מטרת המגזין, לדבריו, להביא את סיפוריהם מעוררי ההשראה של אנשים יצירתיים, מה שאפשר לו לצבור ניסיון רב בחילוץ התמצית של סיפור טוב, כזה שהוא גם מעניין וגם מציג את הגיבור באור חיובי.

כשאנו מנסים לשזור את עובדות, אירועי ופרטי חיינו לכדי עלילה, אם כן, הדבר הראשון שמק'קיו מציע לעשות הוא למצוא את התמות האוניברסליות של הסיפור שלנו. אלו הם קווי עלילה כלליים שחוזרים ומופיעים בחייהם של בני אדם רבים. בכל הם מהווים שלד לבנות עליו, מה שעוזר לנו להבהיר לעצמנו את המסר הכללי, והם גם מסייעים לאחרים להתחבר לסיפור האישי שלנו, בשל הדמיון לחוויותיהם ולניסיון חייהם. מק'קיו מספר על אתגר כתיבה שנתקל בו, כאשר היה צריך להביא את סיפורה של אומנית לא מפורסמת, אבל בעלת סיפור מעניין. הוא נאבק למצוא נקודת אחיזה לעניין בה את הקורא, עד שהבין כי לאו דווקא היצירה עצמה היא הסיפור, אלא המסע האישי שאליו יצאה האומנית כדי שתוכל ליצור – והאירועים החריגים שחוותה בדרך. וכך, הוא מסביר, "הקרבה כדי לחיות חיים יצירתיים יכולה להיות התמה גם בסיפור שלכם". הוויתורים שאנו עושים כדי להגיע ליעדינו הם מכנה משותף רחב שאנשים יכולים להזדהות איתו. במקביל, כפי שהסביר דה בוטון, רק כאשר אנו מנסים לספר סיפור עם עלילה אנו יכולים לחשוב על כישלונות, ויתורים או הפסדים בתוך מסגרת של חיים למען מטרה גדולה יותר.

מה יש לחיינו האישיים ללמד את העולם הזה?

העיקרון הבא הוא ליצור תחושה של תנועה בסיפור, וליתר דיוק של יציאה להרפתקה. "סיפורים", כותב מק'קיו, "צריכים שיהיה בהם מסע, בין אם הוא פיסי ובין אם כרוך בהתבוננות פנימית. ואפילו יותר טוב, שניהם". המסע שעברנו מסייע לשלד האוניברסלי שמצאנו לקרום עור וגידים בדמותנו האישית. כאן הוא נזכר בסיפור על אומן מניגריה שעבר לניו-יורק כדי להצליח בעיר הגדולה, מסע שהוביל אותו לעבודה על קליפ של ביונסה. הסיפור שלו היה ייחודי לעומת אומנים אמריקאים רבים שעוברים לעיר הגדולה, לאור המעבר בין יבשות, הפער התרבותי וכן הלאה. בדומה לכך, הסיפור שלנו יהיה ייחודי ומעניין אם נקפיד לחפש את הנקודות בחיים שהוליכו אותנו בדרכים חדשות – היכן השביל שלנו התפצל הכי רחוק מהדרך הראשית.

וכמובן שאין מסעות ללא אתגרים. הצגת המאבקים המרכזיים שלנו היא הרכיב השלישי שצריך להופיע בסיפור על פי מק'קיו. גם כאן אנו יכולים לחזור לתפיסה של דה בוטון בדבר סיפור חיינו, הגורסת כי נקודות השפל והקושי צריכות להיות חלק יפה של הסיפור, אשר בונה את המתח ומפתח את העלילה. "אתם חייבים לשתף ברגעים הקשים שלכם", טוען מק'קיו, ומסביר כי המטרה היא ליצור "שדרה נוספת עבור הקהל כדי להתחבר אליכם". כפי שתמה היא אוניברסלית, כך גם מאבקים. כל בני האדם מתמודדים עם קשיים ושיבוצם בסיפור מציג אותנו כבני אדם בשר ודם, בדיוק כמו הקוראים או המאזינים שלנו. וכפי שזה פועל על אחרים, זה יכול לפעול גם עלינו: כשאנו מכירים בהיותנו אנושיים, פתאום הטעויות נראות לנו חלק טבעי ובלתי נמנע מהקיום. מה גם שכאשר הנקודות הנמוכות מופיעות בתוך רצף סיפורי בעל מסר כללי, הן מקבלות פרופורציה ותפקיד של קידום העלילה, להבדיל מבידודן כסיבות לכישלון כפי שהיינו עושים באופן אוטומטי וללא מחשבה מסודרת.

תובנה רביעית נוגעת לסגנון הסיפור. מק'קיו מאמין שכל מחבר צריך לפתח את התבלין הסודי שלו, ובכך ליצור דרך נוספת לבדל את סיפורו מסיפורים אחרים. במילים אחרות, הוא מפציר בנו להכניס את האישיות שלנו לא רק לעלילה, אלא גם לאופן שבו אנו מספרים אותה – לקישוטים הלשוניים, לאנקדוטות, לנקודות המבט, להומור וכן הלאה. ולבסוף, סיפור טוב ראוי שיהיו בו גם כמה דברים חדשים שהקורא או המאזין יכול ללמוד מניסיונכם האישי. אם נעקוב אחר אירועי חיינו, נחשוב עליהם לעומק ונסדר אותם בתבנית בעלת צורה בהירה, מובטח כי בדרך יצוצו להם לקחים ותובנות שאפילו אנחנו עצמנו לא הבחנו בהם בזמן שהם חלפו לידנו או אפילו חבטו על פנינו.

הרוקי מורקמי: שני הרכיבים ליצירת סיפורים הם מגירות מלאות בחוויות וקצת קסם.

חמשת העקרונות יכולים לכסות היטב את סיפור חיינו, אך לפעמים אנו צריכים משהו פשוט וזמין יותר. אליסון דייוויס משתפת במגזין Inc טכניקה נוספת לסיפור סיפורים, שאותה היא שואבת מנאום גטיסברג המפורסם של אברהם לינקולן, נשיאה ה-16 של ארה"ב. לינוקלן, שהיה זקוק לנאום חוצב להבות בזמן מלחמת האזרחים, בנה את הנאום שלו בתנועה בין הזמנים. דייוויס אמנם ניתחה את הנאום כדי להמחיש כיצד אנו יכולים לשווק רעיון חדש, אך המבנה הזה יכול להתאים גם כמבנה כללי לסיפור חיים, או לקטע ממנו, על פי התפיסה של דה בוטון, מאחר שהוא בוחן כיצד דברים התרחשו ולאן צופות פנינו. הרעיון הוא קודם כל לקחת את המאזין אחורה בזמן ולתאר לו כיצד דברים התרחשו בעבר. לאחר מכן לעבור לאירוע שהתרחש והיווה את נקודת המפנה שהובילה למצב הנוכחי. הדבר הבא הוא תיאור התגובה שלנו לנקודת המפנה, ולאחר מכן - הצגת החזון שלנו לעתיד. בזמן שלינקולן דיבר על מלחמת האזרחים ולאן מועדות פניה של החברה האמריקאית, אנחנו יכולים לספר לאחרים ולעצמנו כיצד ומדוע הגענו למקצוע שבו אנו עובדים, מה הסיבות להחלטות הרומנטיות שלקחנו או איך קרה שעדיין לא הגשמנו את החלום ומה אנחנו מתכננים לעשות בנדון. קיימים מבנים סיפוריים נוספים, אבל אם אנו רוצים משהו פשוט שעובד, המבנה של נאום גטיסברג יכול להיות בסיס טוב להתחיל ממנו.

המגירות של הרוקי מורקמי

אילו היו חיינו מדע בדיוני, היה קל לנו יותר ליצור סיפור שובה לב, אבל חיינו מורכבים מעובדות ומאירועים מציאותיים שחלק ניכר מהם הוא שגרתי ואפור. הסופר היפני המוערך הרוקי מורקמי מציע דרך להתגבר גם המכשול הזה. המגזין Longreads פרסם מובאה מתוך מאמר שכתב הסופר בנושא יצירתיות וכתיבה, אשר בהתאמות הנכונות רלוונטי גם לענייננו. עיקר הקטע עוסק ב"שיטת המגירות", אלגוריה של מורקמי לאופן שבו הוא ניגש לאינפורמציה מתוך הזיכרון. הוא מסביר כי הוא אוגר את המידע שלו במגירות מנטליות ובכל פעם שהוא כותב הוא יודע לאיזו מגירה לפנות כדי להוציא את התוכן הנחוץ. בהקשר שלנו זוהי רק ההקדמה לחלק החשוב יותר, שבו מדבר מורקמי על שני הרכיבים הדרושים להרכבת הסיפור: מגירות מלאות בחומרים מגוונים, וקסם.

וכך הוא כותב: "רכיב המפתח אינו איכות החומרים – מה שדרוש הוא קסם [מודגש במקור]. אם הקסם הזה קיים, ניתן להפוך את העניינים היומיים הבסיסיים ביותר והשפה הפשוטה ביותר למתקן של תחכום מפתיע". החלק השני באלגוריה עוסק בחומר שעליו מפעילים את הקסם: "אולם בראש ובראשונה [חשוב] מה חבוי במחסן שלכם. קסם לא עובד אם המחסן שלכם ריק. עליכם לערום הרבה ג'אנק כדי להשתמש בו [...]". כלומר, אם לסכם את הנמשל, כדי לכתוב סיפור חיים מעניין עלינו לוודא שיהיו בו חומרים מעניינים. לצאת לעולם, לחוות ולהתנסות. למלא את המגירות שלנו. כפי שהתבטא פעם צלם מפורסם: "אם אתם רוצים לצלם תמונות מדהימות, תעמדו מול נופים מדהימים".

הקסם הוא כבר שאלה של איך אנחנו בוחרים לספר את הסיפור, ולשם כך, כאמור, ניתן להשתמש בטכניקות הכתיבה או בכישרון אישי. אבל חשובה מכולם היא ההכרה בכך שבידינו האפשרות להסתכל על חיינו כמו סופרים שצריכים להרכיב עלילה, ולבחור כיצד היא תתפתח. סופרים אינם נביאים - אפילו כשהם כותבים על העתיד הם משתמשים בידע שכבר קיים בהם, הם רק מארגנים אותו בצורה חדשה. כך גם אנחנו יכולים לקחת את רצף החיים המקובע לכאורה שלנו, ולעבד אותו לסיפור שלאחרים ולנו יהיה כיף להאזין לו.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

הפולינזים הקדמונים ומדעני נאסא חולקים סוד משותף – מה ניתן ללמוד ממנו על גישה לחיים?

מהי "הנגינה הקוונטית" של מיילס דייוויס – ומה עוד אפשר לקחת לחיים מווירטואוז הג'אז

מה השובבות של סלבדור דאלי יכולה ללמד על יצירתיות והגשמה עצמית

עוד ממהות החיים

11.12.18
הנוירולוגיה של האזנה לציוץ הציפורים: כיצד הטבע שואב אותנו אל הרגע הנוכחי
10.12.18
עושים שלום עם השיער – כיצד לגרום לו לשתף פעולה עם השאיפות שלנו?
06.12.18
ההרצאה השבועית של TED: כדי להבין את עצמנו צריך לשאול איך תיראה המציאות בהיעדרנו
05.12.18
ואן גוך עוזר להכשיר סטודנטים לרפואה, והתרגיל הזה יכול לאמן אותנו בצורה חדשה של חשיבה
03.12.18
הילכו השניים יחדיו? הפרדוקסליות שבניסיון למדוד רוחניות בכלים מדעיים
29.11.18
ההרצאה השבועית של TED: כמה מחשבה אנו משקיעים ב'למה' שלנו?
28.11.18
מדוע אנו כה נמשכים לריכולים – וכיצד הם משפיעים על מבנה החברה שלנו
26.11.18
המקרים המוזרים שבהם המוח נמצא בכמה מצבי הכרה בו זמנית – ומה זה אומר על התודעה
22.11.18
ההרצאה השבועית של TED: לא צריך תירוצים מיוחדים כדי להיות יצירתיים
21.11.18
ירידה לצורך עלייה – ככול שנוח לנו יותר, כך נדרש מאמץ גדול יותר בכדי לחוש נוחות
20.11.18
מחבקים את חכמי השבט – 3 מאתגרי התקופה וכיצד להיערך לקראתם כבר מגיל צעיר?
19.11.18
שני פנים לפרפקציוניזם – היתרונות והחסרונות של חתירה לטוב ביותר
15.11.18
ההרצאה השבועית של TED: שימו קץ להתלבטויות באמצעות מודלים מדעיים פשוטים
14.11.18
מדוע להתנהג כמישהו אחר זה דווקא כן אותנטי, ואיך אפשר להשתמש בכך לשיפור עצמי?
13.11.18
גבולותיה המטושטשים של ההשראה – האם ניתן בכלל לדעת מתי הרעיון באמת שלנו?
12.11.18
אין דבר כזה אנשים משעממים - כיצד לטפח את נקודת המבט הייחודית שלנו?
08.11.18
ההרצאה השבועית של TED: כיצד אנו מודדים עצמנו בתור הורים – ומה זה גורם לנו
07.11.18
מומחים טוענים כי בכל פעם שאנו "מבזבזים זמן", משהו טוב קורה במוח שלנו
06.11.18
אשליית הנוסטלגיה – מדוע החיים בהווה נראים מאתגרים יותר לעומת העבר?
05.11.18
היקום מדבר אלינו במוזיקה - פיזיקאים מסבירים מהם גלי כבידה ומה חשיבותם