הרב מכר ״לממש את הטוב שבך״ עכשיו בחנויות הספרים, לרכישה לחצו כאן X

דברים שרואים משם - האפקט המצטבר של יום ועוד יום בחיינו


25 במרץ, 2018

תום בייז

אתם בארץ זרה, עוקבים עם הרכב אחר ההמלצות המסומנות במפה. שמות של ערים מוקפים בעיגול, רעיונות לבילויים ומסלולי הליכה כתובים בכתב יד. אתם עוצרים בנקודת תצפית על הר המשקיף על עיר שמעולם לא ראיתם קודם לכן. ספסל עץ קטן ממתין שם ולצידו ממוקמת משקפת גדולה מהסוג שנמצא באתרי תיירות. הכול מסביב ירוק ופורח, מזג האוויר יפה והראות נקייה. אתם מצמידים בהתרגשות את העיניים אל העיניות – ולא רואים כלום. מסך אפור ולא ברור שלא נראה כמו שום דבר שאתם מכירים נגלה לעיניכם.

אתם מזיזים את גוף המשקפת המסיבי ימינה ושמאלה כדי לוודא שאינה מקולקלת ויש סימן לתנועה, ואכן, המסך האפור משנה גוונים אבל לא יותר מזה. אתם מגששים אחר ידית הזום ומתחילים להניע אותה בתנועה סיבובית. לאט-לאט מתקבלת תמונה: בהתחלה נוספים עוד ועוד צבעים ועדיין לא ברור לכם על מה אתם מסתכלים אבל עם ההתרחקות אתם מגלים שעד עכשיו התבוננתם במשבצת בגודל כמה סנטימטרים בפנים של פסל בדמות לוחם. אתם ממשיכים להתרחק ומזהים את הכיכר שבה הוא ניצב ואת הרחובות המובילים אליה. אתם מתרחקים עוד ועוד ומגלים תמונה צבעונית של עיירה ציורית, לאורכה חוף ומצדדיה רכסי הרים. השמיים כחולים ממעל והנוף עוצר נשימה.

מה אם הייתם מבינים פתאום שככה אתם מסתכלים על החיים שלכם? שהמשקפת שלכם אינה מכוילת נכון למרחק אותו אתם רוצים לראות וכל שאתם רואים זה פיקסל אחד בודד ואפור בתמונה הצבעונית והמגוונת של חייכם? טים אורבן, כותב הבלוג הפופולרי Wait But Why, מצא דרך מקסימה להמחיש את הסוגיה. ניקח כדוגמה את הדמות ההיפותטית - ג'ק. על פי אורבן, ג'ק מנהל מערכת יחסים עם מה שנקרא "היום" והוא, במילים ברורות יותר, יום בחייו של ג'ק. באיוריו של אורבן, "היום" נראה כמו ריבוע אפור. ג'ק ו"היום" יוצאים כבר זמן לא קצר וג'ק בסך הכול שמח ברמה סבירה מטיב היחסים, אבל כבר כמה זמן שהוא מתבונן ב"היום" ומרגיש ש"היום" קצת בינוני. בטח לא ה"היום" שאיתו הוא מתכנן לבלות את שארית חייו.

החיים הם אוסף של פיקסלים בודדים המקבל צורה וצבע רק כשהם מצורפים יחד.

המרדף אחר הריגוש הבא

מכיוון שלג'ק ברור שזו מערכת יחסים זמנית, הוא אינו משקיע את כל-כולו בה. רוב הזמן הוא מתייחס אל "היום" כמובן מאליו ומבזבז את מירב האנרגיה שלו בכמיהה אל מישהו אחר, אל "מחר". "מחר" הוא יום שאיתו ישמח ג'ק לצאת – הוא מספק ומרגש, הוא מלא בתשוקה וברגעים מלהיבים. ג'ק יודע שזה רק עניין של זמן עד שימצא את ה"היום" שהוא "מחר" – "היום שבו ימצא אהבה", "היום שבו הקריירה שלו תנסוק לשחקים" או "היום שבו יחיה בעיר חלומותיו". כל אלו עשויים להיות "היום" שהוא כמו ה"מחר" שג'ק מחכה לו בכיליון עיניים.

אז ג'ק שלנו כל הזמן מסתכל לצדדים. והוא אפילו מחליט בליבו ששבוע הבא, כשיקבל את ההעלאה המיוחלת במשכורת, כל זה ייגמר. הוא ייפרד מה"היום" הזה לטובת "היום מאז שקיבלתי העלאה". וזה הולך להיות פנטסטי בעיניו. היום הזה מגיע וג'ק באמת עובר למערכת יחסים חדשה. היא אולי לא פסגת שאיפותיו, אבל היא בהחלט מלהיבה יותר, כיפית יותר ומלאת ביטחון. הם יוצאים לאכול במסעדות יקרות יותר וקונים מחבט גולף חדש שכבר מזמן חלמו עליו. נראה שג'ק במקום הרבה יותר טוב בחייו. "היום מאז שקיבלתי העלאה" הוא ריבוע אפור המקושט בתחביבים שונים וריגושים חדשים. אבל לא להרבה זמן. כעבור חודש או חודשיים ג'ק מתעורר בבוקר ומגלה ש"היום" שוב מתעוררת לצידו במיטה. "חשבתי שסיימתי עם הפרק הזה בחיי!" חושב לעצמו ג'ק בתסכול ולא מבין איך האקסית המיתולוגית שוב מנהלת עימו מערכת יחסים אחרי שהדף אותה ממנו בכוח. ג'ק חש מיואש, אבל הוא גם אומר לעצמו שההעלאה לא הייתה באמת הסיבה לשינוי הגדול בחייו, והוא בטוח שהכול ישתנה כאשר יפגוש את "היום מאז שהעסק שלי פרץ ובגדול".

אתם בטח יכולים לנחש שאחרי "היום מאז שהעסק שלי פרץ ובגדול" בא "היום מאז שמצאתי אהבה". וג'ק יושב במרכז הריבוע האפור, שכולו מקושט בארוחות חגיגיות, כספים גדולים, חפצים חדשים וזוגיות מושלמת, ושם לב איך ככול שעובר הזמן מצב רוחו אינו מרומם כפי שהיה ודבר אינו משתנה לצמיתות. העסק עדיין מצליח בגדול, הזוגיות עדיין יציבה, הוא אפילו גר בעיר בה חלם לגור, אבל מיום ליום הוא מתרגל ל"היום מאז ש..." שלו ואיכשהו נראה שההנאה שלו מ"היום מאז ש..." הולכת ופוחתת.

פרופורציה

מאבקו של ג'ק אינו יוצא דופן. מרבית האנשים מתמודדים בזירה דומה. אנחנו מדמיינים את החיים שלנו כסיפור צבעוני והרואי ומניחים מתוך כך שהאושר הגדול הגלום באותו סיפור מצוי בכל חלק וחלק ממרכיביו. שכדי להרכיב סיפור חיים צבעוני, כל ויום ויום אמור להיות צבעוני. מה שאבסורד הוא שכאשר מתקרבים בזום-אין אל כל תמונה צבעונית, מגלים שהיא מורכבת מאלפי פיקסלים שכל אחד מהם הוא ריבוע צבע אחיד. לרובם, לפחות אלו העוקבים אחד אחרי השני, גוון מאד דומה, כמעט זהה. הריבוע האפור שג'ק רואה כ"היום" הוא בדיוק כמו המשבצת האפורה שנתקלנו בה בעמדת התצפית, לפני שכיילנו את המשקפת, לפני שהרחקנו את נקודת המבט והתגלתה בפנינו תמונה רחבה מלאת פרטים וחיים. אם תשאלו את "היום", הוא כנראה יגיד שזו אחריות די כבדה לשאת – להיות צבוע בשלל צבעי הקשת.

אם נעז להרחיק לכת במחשבה, נוכל לראות שהיחס בין יום בחיינו ובין רצף החיים כולו, מזכיר את היחס בין חיינו כבני אדם על הפלנטה ובין הקיום כולו. האנושות לאורך עשרות אלפי שנים, החי והצומח על פני האדמה, כוכבי לכת וגלקסיות. קארי הואנג, סטודנט אמריקאי מקליפורניה יצר סרטון המציג את הפרופורציה בין החלק הקטן ביותר ביקום לבין היקום כולו. The Scale of the Universe, שמו. הסרטון ממחיש בדיוק את הפרספקטיבה עליה אנחנו מדברים. 

השיח על גלקסיות אולי נשמע רחוק ומופשט, אבל המודעות למערכת היחסים שבין פיקסל אחד – בין אם הוא יום, או אדם – לבין המערכת המקיפה אותו, עשויה לשרת אותנו בסיטואציות יותר מוכרות. למשל, אחת החוויות הנעימות לרובנו היא שהייה בטבע. התחושה מגיעה לשיא כשאנחנו מוקפים במרחבים אינסופיים: רכס הרים בלתי נתפס בגודלו, אוקיינוס הנושק לאופק או שדות על גבי שדות של צמחייה. היבטים רבים בסיטואציה הזו מסבים לנו אושר, אחד מהם הוא הפרופורציה שאנחנו מקבלים. איזו הבנה פתאומית – מודעת או לא – שהכול הרבה יותר גדול מאיתנו, שאנחנו לא מרכז העולם, במובן המשחרר של כך. אנחנו פתאום הופכים לסוג של אורחים בעולם הזה אל מול אותו רכס שהיה כאן מיליוני שנים לפנינו ויהיה גם הרבה אחרינו. אנחנו הזמניים ואילו הטבע כאן להישאר. אנחנו מרגישים איך משקל האחריות, בהדרגה, מתמוסס מעל כתפינו.

ומהי האחריות הזו בעצם? אולי שהחיים הפרטיים שלנו יהיו תמונה מושלמת, כאילו הם הדבר החשוב ביותר שקורה כרגע עלי אדמות. בספרו "המסע לאיכטלאן" כותב הסופר קרלוס קסטנדה: "אתה כל כך חשוב, לכל הרוחות, עד שאתה מרגיש כי מותר לך לכעוס על הכול". אז למה הפחתת החשיבות העצמית שלנו מסייעת לתחושת האושר? כי בדיוק כמו "היום", גם אנחנו פורחים בקלות רבה יותר כאשר אנחנו מרשים לעצמנו להיות מי שאנחנו. ובדיוק כמו "היום", גם לנו נעים יותר עם פחות משקל על הכתפיים.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

כיצד לשמור על מקוריות בעידן המידע? הכירו את תיאוריית "תחנת האוטובוס של הלסינקי"

הפעולות הקטנות ששומרות אותנו מאוזנים – הלוגיקה שמסבירה את קסם הפשטות

10 תהיות קיומיות שמתעוררות בנו כשאנו צופים במרחביו האינסופיים של היקום

עוד ממהות החיים

13.12.18
ההרצאה השבועית של TED: מדוע מבט בוחן גורם לירידה בביצועינו, ואיך מתמודדים?
12.12.18
טנגו עם הנורמות – מה אפשר ללמוד על עצמנו דרך נקודת המבט של קווין?
11.12.18
הנוירולוגיה של האזנה לציוץ הציפורים: כיצד הטבע שואב אותנו אל הרגע הנוכחי
10.12.18
עושים שלום עם השיער – כיצד לגרום לו לשתף פעולה עם השאיפות שלנו?
06.12.18
ההרצאה השבועית של TED: כדי להבין את עצמנו צריך לשאול איך תיראה המציאות בהיעדרנו
05.12.18
ואן גוך עוזר להכשיר סטודנטים לרפואה, והתרגיל הזה יכול לאמן אותנו בצורה חדשה של חשיבה
03.12.18
הילכו השניים יחדיו? הפרדוקסליות שבניסיון למדוד רוחניות בכלים מדעיים
29.11.18
ההרצאה השבועית של TED: כמה מחשבה אנו משקיעים ב'למה' שלנו?
28.11.18
מדוע אנו כה נמשכים לריכולים – וכיצד הם משפיעים על מבנה החברה שלנו
26.11.18
המקרים המוזרים שבהם המוח נמצא בכמה מצבי הכרה בו זמנית – ומה זה אומר על התודעה
22.11.18
ההרצאה השבועית של TED: לא צריך תירוצים מיוחדים כדי להיות יצירתיים
21.11.18
ירידה לצורך עלייה – ככול שנוח לנו יותר, כך נדרש מאמץ גדול יותר בכדי לחוש נוחות
20.11.18
מחבקים את חכמי השבט – 3 מאתגרי התקופה וכיצד להיערך לקראתם כבר מגיל צעיר?
19.11.18
שני פנים לפרפקציוניזם – היתרונות והחסרונות של חתירה לטוב ביותר
15.11.18
ההרצאה השבועית של TED: שימו קץ להתלבטויות באמצעות מודלים מדעיים פשוטים
14.11.18
מדוע להתנהג כמישהו אחר זה דווקא כן אותנטי, ואיך אפשר להשתמש בכך לשיפור עצמי?
13.11.18
גבולותיה המטושטשים של ההשראה – האם ניתן בכלל לדעת מתי הרעיון באמת שלנו?
12.11.18
אין דבר כזה אנשים משעממים - כיצד לטפח את נקודת המבט הייחודית שלנו?
08.11.18
ההרצאה השבועית של TED: כיצד אנו מודדים עצמנו בתור הורים – ומה זה גורם לנו
07.11.18
מומחים טוענים כי בכל פעם שאנו "מבזבזים זמן", משהו טוב קורה במוח שלנו