הרב מכר ״לממש את הטוב שבך״ עכשיו בחנויות הספרים, לרכישה לחצו כאן X

אלן ווטס: התודעה שלנו היא תוצאה של היווצרות היקום – וכך עלינו להתבונן בה


19 בפברואר, 2018

רבים מהאנשים שנחשפו לפילוסופיה של אלן ווטס מצאו את עצמם מבולבלים: כיצד ייתכן שמהלכים בינינו בני אדם שלא מכירים את האישיות הזו ואת הרעיונות שלה? יסכימו המתמצאים, שההוגה הבריטי בן המאה ה-20 לא זכה להערכה ביחס ישר לתרומתו למחשבה האנושית. חדות המחשבה שלו אינה נופלת משל פילוסופים גדולים אחרים. אך אלן ווטס ניחן בשתי תכונות ייחודיות נוספות שקנו לו הערכה עצומה בקרב הקהל: קולו המהפנט והכישרון שלו לפשט רעיונות מורכבים – אלו סייעו לו לחבר אנשים רבים לתפיסות עולם זרות, בין היתר מהמזרח הרחוק, מהיהדות, מהנצרות ומהאסלאם.

ווטס, שהיה פילוסוף ותיאולוג, נחשב לאחד ממעצבי דור ילדי הפרחים, אך הגותו רחוקה מלהיות מוכלת בהקשר היסטורי. רעיונותיו על התודעה, על היקום, על הטבע ועל הרציונל האנושי הם על-זמניים, ולעיתים נדמה כי אף היה בהם אלמנט של חיזוי לאור המציאות שבה אנו חיים היום. ווטס חיבר 27 ספרים מבריקים, אך את רוב החשיפה קיבל בהרצאות ובסמינרים שהעביר, שבהם התאפשר לו להעביר את רעיונותיו בסגנון הרבה יותר חופשי ומשוחרר. חדות הלשון, הדמיון הציורי, השובבות וההומור שבהם התאפיין, כולם באים לידי ביטוי דווקא בהרצאותיו הפרונטליות.

לאחרונה ראה אור ספר בעברית שבו נערכו מגוון מהרצאותיו של ווטס. ניר חכם, עוקב ותיק של ווטס, תמלל וערך מקבץ נבחר של הרצאות כך שהן תתחברנה לכדי גוף אחד עם היררכיה פנימית וסדר לוגי. הספר, טבע התודעה, מכונה על שם הרצאת המבוא וכולל עשרה פרקים ונספח שאלות ותשובות. אנו שמחים להגיש לכם גרסה ערוכה של פרק המבוא כדי שתוכלו לטעום מעט מחוכמת החיים של ווטס בצורה נוחה ופשוטה לקריאה.

את הספר ניתן להשיג אונליין וכן בחנויות הספרים.

טבע התודעה

יש אסטרונומים שאומרים שהיה פיצוץ ראשוני, מפץ עצום לפני מיליארדי שנים שהשליך את כל הגלקסיות לחלל. בואו נאמר שכך היה. זה כמו לזרוק בקבוק מלא בדיו על הקיר. לנפץ אותו! וכל הדיו הזה מתפזר. ובמרכז זה צפוף, נכון? וככל שמתרחקים לעבר הקצוות, הטיפות הקטנות נהיות עדינות יותר ועושות צורות מורכבות יותר, נכון? אז ממש כך היה מפץ גדול בתחילת הדברים, והוא מתפשט, ואתם ואני שיושבים פה בחדר הזה כבני אדם מורכבים נמצאים הרחק-הרחק בשולי המפץ הזה. אנחנו הצורות המורכבות הקטנות האלה בסופו. מעניין מאוד. אלא שאנחנו מגדירים את עצמנו כאילו אנחנו רק זה.

אם אתם חושבים שאתם רק בתוך העור של עצמכם, אתם מגדירים את עצמכם כמעין סלסול קטן יחיד, אי-שם הרחק בשולי הפיצוץ. הרחק-הרחק בחלל והרחק-הרחק בזמן. לפני מיליארדי שנים הייתם מפץ גדול, אבל עכשיו אתם בני אדם מורכבים. כלומר אנחנו מפרידים את עצמנו מזה, ולא מרגישים שאנחנו עדיין המפץ הגדול. אבל זה מה שאנחנו! תלוי איך אנחנו מגדירים את עצמנו. אם כך אכן התחילו הדברים, אם אכן היה מפץ גדול בהתחלה, אנחנו לא רק משהו שהוא תוצאה של המפץ הגדול, בסוף התהליך, אנחנו עדיין התהליך. אנחנו המפץ הגדול, הכוח המקורי של היקום, כפי שהוא בא לידי ביטוי במי שאנחנו. כשאני פוגש אחד מכם, אני רואה לא רק מה שאתם מגדירים כעצמכם – מר זה וזה, גברת זו וזו – אני רואה כל אחד מכם כאנרגיה הראשונית של היקום שמציגה את עצמה בדרך המסוימת הזאת. אני יודע שגם אני כזה. אבל למדנו להגדיר את עצמנו כנפרדים מזה לחלוטין. ולכן הבעיה הרצינית הראשונה שאנחנו צריכים להתגבר עליה היא להבין שאין דבר כזה "דברים". כלומר דברים שהם נפרדים זה מזה או אירועים נפרדים. שזאת רק דרך שאנחנו רגילים לדבר בה. אם תצליחו להבין את זה, לא יהיו לכם יותר שום בעיות.

העולם הפיזי הוא מפותל; עננים, הרים, עצים, אנשים, כולם מפותלים. ורק כשבני אדם התחילו לעבוד על הדברים, הם התחילו לבנות בניינים בקווים ישרים ולנסות ליצור רושם שהעולם לא באמת מפותל. והנה אנחנו, יושבים בחדר הזה שכולו בנוי מקווים ישרים, אבל כל אחד מאתנו הוא מפותל ככל שרק ניתן להיות.

עכשיו, כשרוצים להשתלט על משהו מתפתל, זה די קשה, לא? אתה מנסה להרים דג בידיים, והדג מתפתל ומחליק החוצה. מה אתה עושה כדי לתפוס את הדג? אתה משתמש ברשת. ולכן הרשת היא הכלי המרכזי שיש לנו כדי לשלוט בעולם המפותל והמתנועע הזה. אז אם אני רוצה לשלוט בנענוע הזה, אני חייב לשים עליו רשת. ואני יכול למספּר את החורים ברשת; כך וכך חורים כלפי מעלה, כך וכך חורים הצדה. ואם אני יכול למספּר את החורים האלה, אני יכול לספור בדיוק איפה כל פיתול נמצא, במונחים של חור ברשת הזאת. וזה ראשיתו של החשבון, המדע של מדידת העולם.

אבל כדי לעשות את זה, אני צריך לפרק את הפיתולים לחתיכות. אני צריך לקרוא לזה חתיכה אחת של הפיתול ולזה החתיכה הבאה של הפיתול ולזה החתיכה הבאה של הפיתול וכן הלאה. וכך המקטעים האלה הם "דברים" או "אירועים". חלקים של פיתול, שאני מסמן כדי לדבר על הפיתול, כדי למדוד אותו, וכך לשלוט בו. אבל למען האמת בטבע, בעולם הפיזי, הפיתול לא חתוך לחתיכות. הוא לא בא מחולק לאירועים. אתם ואני, כולנו, המשכיים ליקום הפיזי כפי שגל המשכי לאוקיינוס. האוקיינוס מניב-גלים, והיקום מניב-אנשים. וכפי שאני מנופף לכם ואומר: "יוּ הוּ!" כך העולם מנופף אליי אתכם ואומר: "היי! הנה אני!"

אנחנו מהופנטים, ממש מהופנטים, על ידי מוסכמה חברתית, להרגיש ולחוש שאנחנו קיימים רק בתוך גבולות העור שלנו. שאנחנו לא המפץ המקורי, אלא רק משהו על הקצה שלו. ובגלל זה אנחנו מפחדים פחד מוות. כי הגל שלי עומד להיעלם, ואני עומד למות, וזה יהיה נוראי! מסתובבת אצלנו עכשיו מיתולוגיה שאנחנו בסך הכול דבר שקורה בין חדר הלידה לבין חדר המתים. וזהו. ולכן כולנו מרגישים אומללים.

אז למה שמישהו יחשוב ככה? אין שום סיבה לכך, מכיוון שזה אפילו לא מדעי. זה רק מיתוס. והוא הומצא על ידי אנשים שרצו להרגיש הרגשה מסוימת, לשחק משחק מסוים; כי לשחק ב"יש אלוהים" נהיה מביך. הרעיון שאלוהים הוא מעין קדר, אדריכל של היקום, הוא נחמד בסך הכול. הוא גורם לך להרגיש שהחיים בכל זאת חשובים. יש מישהו שאכפת לו. יש לחיים משמעות, יש להם היגיון, ויש לך ערך בעיני האב שבשמים. אבל בשלב מסוים זה נהיה מביך, ואתה מבין שאלוהים רואה כל דבר שאתה עושה. הוא יודע את מחשבותיך ורגשותיך הכמוסים ביותר, ואז אתה אומר: "תפסיק להציק לי! אני לא רוצה אותך בסביבה!" אז אתה נעשה אתאיסט רק כדי להיפטר ממנו.

ואחרי זה אתה מרגיש נורא, כי אמנם נפטרת מאלוהים, אבל זה אומר שנפטרת  מעצמך. אתה רק מכונה. והרעיון שלך שאתה רק מכונה, גם הוא רק מכונה. אז אם אתה ילד חכם, אתה מתאבד.

אבל האנשים שהמציאו את התאוריה האוטומטית של היקום שיחקו משחק משונה מאוד, כי מה שהם רצו להגיד זה: "אתם, האנשים שמאמינים בדת, כולכם נשים זקנות ופתאים מאמינים – יש לכם אבא גדול שם למעלה, ואתם רוצים נחמה, אבל החיים קשוחים, החיים קשים, והאנשים הכי קשוחים מנטלית הם אלו שמצליחים". זאת הייתה תאוריה נוחה מאוד כשאירופה ואמריקה התחילו בתהליך הקולוניזציה בכל שאר המקומות. הם אמרו: "אנחנו התוצר הסופי של האבולוציה, ואנחנו קשוחים. אני בן אדם גדול וחזק משום שאני מכיר בעובדות, והחיים הם בעצם ערֵמה של זבל, ואני הולך לכפות את רצוני עליהם ולהפוך אותם למשהו אחר. אני באמת קשוח". אבל זאת פשוט דרך להחמיא לעצמך. וזה נעשה הגיוני ואופנתי באקדמיה, שזאת הדרך שהעולם עובד בה. בחוגים אקדמיים לא מכבדים שום תאוריה אחרת על העולם, חוץ מאשר המודל האוטומטי-לחלוטין. מכיוון שאם אתה אקדמאי, אתה צריך להיות אינטלקטואל קשוח. אתה צריך להיות קוצני. תראו, יש בעצם שני סוגי פילוסופיה: אחת נקראת פְּריקְלי – קוצנית, והשנייה נקראת גוּ – צמיגית.

טבע התודעה: ספר ההרצאות של אלן ווטס. מאת ניר חכם.

עיצוב כריכה: Mikael Hill.

 

אנשי הפריקלי הם מדויקים, קפדניים ולוגיים. הם אוהבים הכול חתוך וברור. לעומת זאת, אנשי הגוּ אוהבים הכול מעורפל יותר. לדוגמה, בפיזיקה, אנשי הפריקלי מאמינים שהמרכיב היסודי של החומר הם חלקיקים, ואנשי הגו מאמינים שאלה גלים. ובפילוסופיה אנשי הפריקלי הם פוזיטיביסטים-לוגיים ואנשי הגוּ הם אידאליסטים. הם תמיד מתווכחים ביניהם, אבל הם לא מבינים שאף אחד מהם לא יכול לבסס את עמדתו בלי האחר. משום שלא תוכל לדעת שאתה דוגל בפריקלי, אם אין מישהו שדוגל בגוּ; לא תוכל לדעת מה זה קוצני, אם לא תדע מה זה צמיגי, משום שהחיים אינם קוצניים או צמיגיים, הם צמיגיים-קוצניים או קוצניים-צמיגיים. הם הולכים ביחד כמו פנים ואחוריים, זכר ונקבה. וזאת התשובה לפילוסופיה.

אני, בתור פילוסוף, לא מתנצח יותר מדי במהלך ויכוח, מכיוון שאם אתה לא תתווכח אתי, אני לא אדע מה אני חושב. אז אם אנחנו מתווכחים, אני אומר תודה, משום שבכך שבאדיבותך התבוננת בדברים מנקודת מבט שונה משלי, עזרת לי להבין למה אני מתכוון; אז אני לא יכול להיפטר ממך.

בכל אופן, כל הרעיון הזה שהיקום הוא רק כוח לא-תבוני שסתם מסתובב סביב עצמו ואפילו לא נהנה מזה, זה רעיון שנועד לזלזל בערך העולם. והוא מגיע מאנשים שהיה להם מה להרוויח, משחק לשחק, שבכך שהם מזלזלים בעולם הם מוכיחים שהם מעין אנשים עליונים. אבל זה פשוט לא יעבוד. הספיק לנו! מפני שאם אתה מאמין ברצינות ברעיון הזה של העולם, אתה מה שנקרא "מנוכר". אתה מרגיש עוינות כלפי העולם. אתה מרגיש שהעולם הוא מלכודת. שזה מכניזם, מנגנון אלקטרוני-נוירולוגי שנקלעת לתוכו איכשהו. ואתה, מסכן שכמותך, צריך להשלים עם זה שאתה נמצא בגוף שמתפרק, שחוטף סרטן, שחולה במחלת הגירוד-הסיבירי; וזה פשוט נורא. והרופאים-מכונאים האלה מנסים לעזור לך, אבל הם לא באמת יכולים להצליח, ואתה פשוט עומד להתפרק, וזה מדכא, ופשוט חבל.

אז כל מה שאני מנסה לומר בעצם, זה שהרעיון הבסיסי שלנו על מהות העולם, שמשפיע על רוב האנשים בעולם המערבי כיום – המודל האוטומטי-לחלוטין – הוא פשוט מיתוס. אם אתם רוצים לומר שהרעיון של אלוהים האבא עם הזקן הלבן שיושב על כס הזהב הוא מיתוס, במובן הרע של המילה "מיתוס", אז גם הרעיון השני הוא מיתוס. הוא מזויף באותה מידה, ויש מעט מאוד תימוכין לכך שזה המצב האמתי של העניינים.

למה? בואו נבהיר את זה: אם יש בכלל דברים כאלה כמו תבונה, אהבה ויופי, אז אפשר למצוא אותם באנשים אחרים. במילים אחרות, זה קיים בנו כבני אדם. וכפי שאמרתי, אם הם אכן נמצאים בנו, זה סימפטום של תבנית הדברים כולה. אנחנו סימפטום של התבנית כולה, כפי שתפוחים הם סימפטום לעץ התפוחים או הוורד לשיח הוורדים.

כדור הארץ אינו רק אבן גדולה ששורצים בה אורגניזמים חיים, בדיוק כפי שהשלד שלכם אינו רק עצמות ששורצים בהן תאים חיים. נכון, כדור הארץ הוא גיאולוגי, אבל הישות הגיאולוגית הזאת מגדלת בני אדם, והקיום שלנו על כדור הארץ הוא סימפטום של מערכת השמש ושל האיזונים שלה, בדיוק כפי שמערכת השמש היא סימפטום של הגלקסיה שלנו, והגלקסיה שלנו היא סימפטום של קבוצה שלמה של גלקסיות – אלוהים יודע בתוך מה היא נמצאת. אבל כשמתארים את ההתנהגות של יצור חי מבעד לעיניים של מדען, כשמנסים לומר מה בן אדם עושה – זו הדרך היחידה שיש לתאר את בני האדם, לתאר מה הם עושים – מגלים שאי אפשר להגביל את התיאור הזה למה שקורה בתוך העור.

זאת אומרת, אי אפשר לדבר על בן אדם הולך, אם לא מתארים את הרצפה, מכיוון שכשאנחנו הולכים, אנחנו לא רק מנופפים ברגליים שלנו בחלל הריק, אנחנו זזים ביחס לחדר. אז כדי שנתאר את מה שאנחנו עושים כשאנחנו הולכים, אנחנו צריכים לתאר את החדר; אנחנו צריכים לתאר את השטח. כשאני מתאר את זה שאני מדבר עכשיו, אני לא יכול לתאר את זה רק כדבר בפני עצמו, מכיוון שאני מדבר אליכם.

אז מה שאני עושה ברגע זה לא יכול להיות מתואר בשלמותו בלי שהנוכחות שלכם כאן מתוארת גם כן. אז אם זה הכרחי – אם כדי לתאר את ההתנהגות שלי, אני צריך לתאר את ההתנהגות שלכם ואת ההתנהגות של הסביבה – זאת אומרת שמה שיש לנו באמת זאת מערכת אחת של התנהגות. שמה שהוא אני, מגלם בתוכו את מה שהוא אתה. אני לא יודע מי אני בלי שאני יודע מי אתה. ואתה לא יודע מי אתה, בלי שאתה יודע מי אני. רבי חכם אמר פעם: "אם אני זה אני בגלל שאתה זה אתה, ואתה זה אתה בגלל שאני זה אני, אז אני לא אני, ואתה לא אתה". כלומר אנחנו לא נפרדים. אנחנו מגדירים אחד את השני, כולנו גב ופנים אחד לשני. אם אנחנו משעינים שני מקלות אחד על השני, הם עומדים משום שהם תומכים אחד בשני. אם נוציא אחד, האחר ייפול. הם תלויים זה בזה. ובדיוק כך, אנחנו והסביבה שלנו וכולנו וכל אחד מאתנו הן מערכות בלתי נפרדות אחת מהשנייה.

אנחנו יודעים מי אנחנו רק ביחס לאנשים אחרים. כולנו נעולים ביחד. וזהו תיאור מדעי רציני של איך דברים קורים. ולכן כל מדען טוב יודע שמה שאתה קורא לו העולם החיצוני הוא אתה, ממש כשם שהגוף שלך הוא אתה. העור שלך לא מפריד אותך מהעולם; זהו גשר שדרכו העולם החיצוני זורם פנימה אליך, ואתה זורם אליו. בדיוק כמו מערבולת במים. אתה יכול להגיד שמכיוון שיש לך עור, יש לך צורה מסוימת, צורה מוגדרת. אז באותה המידה זרימה של מים יכולה ליצור פתאום מערבולת, אבל היא בכל זאת ממשיכה לזרום. המערבולת היא צורה ברורה, אבל אין שום מים שנעצרים בה. המערבולת היא פעולה של הנחל, ובדיוק ככה, כל אחד מאתנו הוא פעולה של היקום כולו, ואני רואה אותך היום, ואני אזהה אותך מחר, בדיוק כפי שהייתי מזהה מערבולת בנחל. אני אומר: "כן, ראיתי את המערבולת הזאת לפני כן, היא ליד הבקתה בקצה הנחל, והיא תמיד שם".

אז בדיוק כך, כשאני אפגוש אותך מחר, אני אכיר אותך, אתה אותה מערבולת שהיית אתמול. אבל אתה זז. כל העולם עובר דרכך, כל הקרניים הקוסמיות, כל האוכל שאתה אוכל, זרם של סטייקים וחלב וביצים, הכול פשוט זורם דרכך. אז כשאתה מתנועע ככה, העולם מנענע אותך, הזרם מנענע אותך. אבל הבעיה היא שלא לימדו אותנו להרגיש ככה. המיתוסים הבסיסיים של התרבות שלנו לא לימדו אותנו להרגיש זהים עם היקום, אלא רק כחלקים שלו, רק בתוכו, רק בעימות אתו – זרים. ואני חושב שזה די דחוף שנתחיל להרגיש שאנחנו היקום הנצחי, כל אחד מאתנו, אחרת נצא מדעתנו. אחרת נבצע התאבדות – קולקטיבית – באדיבותן של פצצות מימן.

ונניח שזה מה שנעשה, אז זה יהיה הסוף, ויהיו ניסויים ביצירת חיים בגלקסיות אחרות. אולי שם ימצאו משחק טוב יותר.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

10 תהיות קיומיות שמתעוררות בנו כשאנו צופים במרחביו האינסופיים של היקום

האם המציאות, ואנחנו בתוכה, היא למעשה הולוגרמה? האמת מסתתרת בחורים שחורים

כשרוסו יצא לטייל – 33 תובנות עמוקות של אחד מגדולי הפילוסופים של תנועת ההשכלה

בועז מזרחי העורך הראשי של מגזין מהות החיים

סיים בהצטיינות תואר בתקשורת עם התמחות שיווקית מהמרכז הבינתחומי, הרצליה. עוסק בכתיבה, עריכה, מדיה חברתית ויצירת סוגים שונים של תוכן משנת 2011. את שעותיו הפנויות מקדיש לקריאה, צילום וספורט.

עוד ממהות החיים

20.06.18
האתגר בלשכוח את מה שלמדנו – וכיצד זה יכול לשמור אותנו מעודכנים ורלוונטיים
19.06.18
אהוב אותי כמו שאני – מה גורם לנו לחפש אישורים מבחוץ, וכיצד לצמצם את התלות שלנו בהם
18.06.18
כאן אין זרים, רק חברים שטרם הכרנו – שופכים אור על כמה מאשליות הראייה הנפוצות
17.06.18
האם גם מחר תזרח השמש? עד כמה אנחנו בטוחים ביכולת שלנו לדעת משהו
14.06.18
ההרצאה השבועית של TED: מדוע היכרות עם חולשותינו עשויה להציל אותנו?
13.06.18
אל תיקחו את זה אישית – החיים מציבים אתגרים לכולם, גם אם הם מסתירים זאת היטב
12.06.18
אם אתה לא שם אתה לא קיים? – מדוע מציאת כינויים לתופעות חיונית להתפתחות שלנו
10.06.18
תתפלאו לגלות כמה מעט פעילות גופנית נדרשת כדי שהמוח ייהנה מיתרונותיה הקוגניטיביים
07.06.18
ההרצאה השבועית של TED: כיצד גבולות ואילוצים מולידים חופש ויצירתיות?
06.06.18
אנחנו מנסים להבין איך אחרים הפכו למאושרים – אך האם התשובה תועיל לנו באופן אישי?
05.06.18
אם אתם לא זברה בסוואנה, נסו לא להילחץ כמו זברה בסוואנה
04.06.18
הזמן 'טס' לכם ככל שאתם מתבגרים? אל דאגה, אפשר להאט אותו בדרכים פשוטות
31.05.18
ההרצאה השבועית של TED: מי הבוס של המוח שלכם, ואיך להפוך אותו למנהל טוב
30.05.18
כלים וכישורים טכניים חשובים – אבל מה שבאמת מאפשר לנו ליצור הוא הבנה פילוסופית
29.05.18
מה ההבדל בין ביטחון עצמי לחמלה עצמית - ומדוע חמלה עדיפה?
28.05.18
תווים טובים - מדוע המוח שלנו מגיב טוב כל כך לטיפול באמצעות מוסיקה?
24.05.18
ההרצאה השבועית של TED: מדוע חוכמת הזרימה העתיקה של לאו-דזה רלוונטית גם היום
23.05.18
להגיע להישגים במאמץ מינימלי – כיצד חוסר מעש מוביל לשיפור הזיכרון ולהורדת לחץ דם
22.05.18
להפוך את הקערה על פיה – סיבות לא שגרתיות לחשוב מחדש על הדרך שבה אנחנו אוכלים
21.05.18
שכחו אותי בבית – היתרונות הקוגניטיביים והפסיכולוגיים של מנוחה מהסמארטפון