האם ייתכן שהמחשבות, הרגשות, הזיכרונות והאינטואיציות שלנו הם לא רק שלנו, אלא שזורים זה בזה באופן קולקטיבי בדומה לשזירה קוונטית? ומה אם התודעה שלנו היא לא יותר מאשר תהליך קוונטי פיזיקלי?
כשבני הזוג ניל ומריון ריצ'רדסון עברו לגור בעיירה בריינטרי שבאנגליה כדי להיות קרובים לבתם ולנכדיהם, הם הופתעו לגלות עד כמה המקומיים היו ידידותיים. "זרים היו מנופפים לי לעיתים קרובות כשחלפתי על פניהם ברחוב", מספר ניל בריאיון ל-The Guardian, "חלקם גם היו אומרים לי, 'שלום, ג'ון!' למרות ששמי ניל, אבל התעלמתי מהטעות".
העניין המוזר עם הטעות בשמו של ניל התרחש שוב ושוב. יום אחד, בעת שבני הזוג ישבו בבית קפה, ניגש אליהם גבר זר, פנה אל ניל ושאל: "אתה ג'ון ג'מיסון, נכון?" ניל השיב בשלילה ושאל "מי הוא אותו ג'ון?" אך הגבר נסוג במבוכה. כך או כך בני הזוג הבינו שיש לניל כפיל מסתורי, אדם זר שאינם מכירים אך ככל הנראה דומה לו מאוד.
הפתרון לתעלומה הגיע במפתיע. יום אחד במהלך נסיעה באוטובוס ללונדון, שמע ניל קול קורא מאחוריו, "שלום ג'ון!" הוא חשב לעצמו שמישהו שוב מתבלבל, אבל הפעם להפתעתו נשמע קול נוסף שהשיב לברכת האיש. הוא הסתובב בבת אחת לאחור ונדהם לראות אדם שנראה בדיוק כמוהו.
ואכן ניל ריצ'רדסון וג'ון ג'מיסון דמו זה לזה באופן מדהים. שניהם לבני שיער, מזוקנים וממושקפים, ותווי הפנים שלהם דמו כל כך שהם ניגשו לבדיקת DNA.
בבדיקה נמצא כי אינם קרובי משפחה ישירים, אך מה שהפתיע אותם הרבה יותר מהדמיון הפיזי הייתה העובדה שהם חיו חיים דומים וחוו חוויות דומות. שניהם הוכשרו כמורים במכללת סנט מרקוס וסנט ג'ון בצ'לסי וחלקו את אותם מרצים; שניהם שימשו בתחילה מורים לחינוך גופני והתחתנו בתחילת שנות ה-20 לחייהם; לכל אחד מהם היה בן שניגן בדידג'רידו; וכשהם שילמו על הקפה ששתו, הם שלפו יחד כרטיסי אשראי זהים של חברת Co-Op. למרות שהם לא נתקלו זה בזה בשנתיים הראשונות למגוריהם של בני הזוג ריצ'רדסון בביינטרי, הם למעשה גרו במרחק של כשמונה מאות מטרים בלבד זה מזה. ניל וג'ון הפכו לחברים קרובים, וגם נשותיהם.
מקורו של הדמיון הפיזי והמנטלי בין שני הגברים אינו גנטי או משפחתי, ובכל זאת חייהם נשזרו אלו באלו באופן המזכיר את תופעת השזירה הקוונטית מתחום הפיזיקה. מקרה זה ודיווחים דומים אחרים גרמו למדענים לתהות האם אנשים יכולים להיות שזורים ביניהם – בדומה לחלקיקים קוונטיים – ולהשפיע זה על זה גם כאשר אין ביניהם קשר ישיר?
האם בני האדם מחוברים בשזירה קוונטית?
שזירה קוונטית – תופעה פיזיקלית שבה חלקיק תת-אטומי אחד משפיע על אחר – עומדת בלב תיאוריית הקוונטים. מצב זה מתרחש כאשר שני החלקיקים נשזרים יחד, ונקשרים ביניהם כך שכל שינוי בחלקיק אחד גורם לשינוי באופן מיידי בחלקיק השני, גם כאשר מפרידים ביניהם מרחקים עצומים.
ככל שגבולות העולם התת-אטומי נסדקים בשנים האחרונות, וכללי השזירה הקוונטית החלו לחלחל גם לעולמות הנראים לעין – כמו בניסוי שבו פיזיקאים ישראלים ואמריקאים הצליחו לשזור קוונטית עצמים בקוטר של שערה – התגבשה בקרב חוקרים השערה שייתכן כי תופעת השזירה עשויה להתרחש גם בקרב בני אדם.
אחד הבולטים בהם הוא כריסטיאן אספלטר, פרופסור למדיניות חברתית במכללה הבינלאומית המאוחדת BNU-HKBU שבסין. הוא חקר את האפשרות הזו לאורך שנים כשהוא מתמקד באופן שבו כללי המכניקה הקוונטית חלים על התקשורת האנושית.
במאמרו מכניקת הקוונטים האנושית ותורת השזירה האנושית: פרדיגמה חדשה למדעי החברה ומעבר לה, הוא מציג מטא-תיאוריה שפיתח בשם שזירה האנושית (Human Entanglement). היא מבוססת על רצף תיאוריות קודמות בתחום התקשורת האנושית שפותחו בהשראת תיאוריית הקוונטים.
"הפתרון לתעלומה הגיע במפתיע. יום אחד במהלך נסיעה באוטובוס ללונדון, שמע ניל קול קורא מאחוריו, 'שלום ג'ון!' הוא חשב לעצמו שמישהו שוב מתבלבל, אבל הפעם להפתעתו נשמע קול נוסף שהשיב לברכת האיש. הוא הסתובב בבת אחת לאחור ונדהם לראות אדם שנראה בדיוק כמוהו".
שזירה אנושית גורסת כי אין באמת הפרדה בין תקשורת אנושית פרטית – חלומות, רגשות, רעיונות, תקוות, זיכרונות וכדומה – ובין תקשורת אנושית חברתית: מנהגים חברתיים ותרבותיים, מדיה פורמלית, מדיה חברתית, חוקים וכן הלאה. "כולן חלק מאותה מערכת תקשורת המרכיבה את החברה", הוא מסביר במאמר. "בכל פעם שאדם מתקשר, התקשורת שלו מצטרפת כחלק מהזרם החברתי הכולל של התקשורת". פרופסור אספלטר רואה למעשה את התקשורת האנושית כולה 'שזורה' כמו בשזירה קוונטית, ומשפיעה על בני האדם בכללותם.
עם זאת, הוא לא מפחית מערך העצמי ואינו לוקח את תיאוריית השזירה האנושית למקום דטרמיניסטי. הוא מציין כי יש לנו מרחב שליטה בתקשורת, אלא ש"מרחב זה הצטמצם במידה רבה על ידי הכוחות המצטברים של שזירות והשפעותיהם המצטברות על רוב האנשים".
הרעיונות של אספלטר עשויים להיתפס כמרחיקי לכת, אבל גם אם אין כיום הוכחה מדעית לכך שאנשים משפיעים באופן תודעתי על אנשים אחרים, חוקרים מצאו כי התודעה האנושית ה'שזורה' משפיעה על עצמים אחרים.
הוכחות חותכות לחיבור תודעתי לא קיימות. אבל ראיות נסיבתיות יש בשפע. צילום: Derek Lee on Unsplash
האם 'תודעה גלובלית' משפיעה על מערכות ברחבי העולם?
ב־11 בספטמבר 2001 העולם התעורר לאסון ששינה אותו לנצח. מתקפת הטרור על ארה"בגבתה את חייהם של 2,977 בני אדם. לצד זאת היא יצרה תופעה נדירה: מיליוני בני אדם ברחבי העולם מצאו את עצמם מרותקים למסכים באותו הרגע, צופים באירוע ומזדעזעים יחד. העוצמה המשותפת הזו התגלתה כבעלת השפעה בלתי מכוונת.
מתחת לפני השטח נרתמה קבוצת מדענים למאמץ מחקרי משותף בשם פרויקט התודעה הגלובלית (GCP). זוהי יוזמה בינלאומית של מדענים ומהנדסים, הבוחנת מזה שנים את האפשרות שהתודעה האנושית קשורה באופן גלובלי ומשפיעה על מערכות פיזיקליות. לצורך כך מפוזרים בעולם יותר מ־40 מכשירים הנקראים מחוללי אירועים אקראיים (REGs), המייצרים נתונים אקראיים ללא הפסקה ושולחים אותם לשרת ייעודי בפרינסטון שבניו ג'רזי. הנתונים מנותחים בידי החוקרים במטרה לקבוע האם בתקופות מסוימות, בהשפעת אירועים משמעותיים, נותר מבנה לא-אקראי של נתונים. ולא אחת הם מצאו שכאשר התודעה האנושית הופכת קוהרנטית, היא משפיעה על התנהלותן של מערכות אקראיות.
"ככל שגבולות העולם התת-אטומי נסדקים בשנים האחרונות וכללי השזירה הקוונטית החלו לחלחל גם לעולמות הנראים לעין – כמו בניסוי שבו פיזיקאים ישראלים ואמריקאים הצליחו לשזור קוונטית עצמים בקוטר של שערה – התגבשה בקרב חוקרים השערה שייתכן כי תופעת השזירה עשויה להתרחש גם בקרב בני אדם".
כאשר החוקרים בחנו את נתוני ה-REG בזמן אסון 11 בספטמבר, בזמן שהעולם כולו היה ממוקד באירוע יחיד, הם מצאו מה שנראה כסטייה מובהקת מהכאוס הסטטיסטי הרגיל: במקום מבנה אקראי של מספרים, הופיע הפעם רצף מסודר של מספרים. חמישה אנליסטים עצמאיים נרתמו אף הם למחקר, בדקו את אותם נתונים שנרשמו לפני ואחרי המתקפה וקיבלו תמונה דומה: כאילו שמשהו בתודעה האנושית הגלובלית דחף את המערכת לכיוון מסודר יותר.
התוצאות פורסמו במאמר תודעה קוהרנטית ואקראיות מופחתת שכתב ד"ר רוג'ר נלסון מאוניברסיטת פרינסטון, מנהל פרויקט התודעה הגלובלית. במאמר הוא הדגיש כי "התבנית החריגה של המספרים אינה מוסברת על־ידי תקלות טכניות, עומסי תקשורת או הפרעות חיצוניות ונוצרה בזמן האירוע, כאשר הרגשות של הציבור היו טעונים במיוחד".
זה אינו מקרה יחיד. נלסון מזכיר כי סטיות דומות הופיעו עוד לפני שהפרויקט החל, למשל בזמן טקס הלוויה של הנסיכה דיאנה – שבו מיליונים חוו עצב משותף וקוהרנטיות רגשית נדירה.
עם זאת, הוא ממהר לתחום את גבולות משמעות המחקר. רעיון התודעה הגלובלית עדיין ספקולטיבי, לדבריו, ואין בסיס מדעי מוצק להכריז שקיימת ישות תודעתית אחידה המקיפה את כולנו. "יחד עם זאת", הוא מציין, "יש בידינו ראיות חזקות לכך שמערכות שאמורות להתנהג באקראיות מוחלטת מייצרות מבנה מסודר בהתאמה לאירועים שמטלטלים אנשים ברמה עמוקה".
ייתכן שהמוח שלנו בסופרפוזיציה
האם תופעת השזירה הקוונטית עשויה להסביר תקשורת שאינה מילולית, כמו אמפתיה, אינטואיציה, ואף 'צירופי המקרים' המסתוריים, כמו מישהו שמתקשר אלינו בדיוק כשאנו חושבים עליו? האם זו רק פסיכולוגיה או שמסתתר כאן מנגנון עמוק יותר?
על שאלה זו ביקש לענות טימוטי קילימו, חוקר מגמות טכנולוגיות עצמאי. במאמר שפרסם באתר Snoqap, הוא מציע הסבר הנשען על תיאוריית הקוונטים, כשהוא מחבר בין מרכיב ההשפעה חוצת המרחקים שלה ובין רעיון הלא-מודע הקולקטיבי של קארל יונג, הגורס כי מתחת לשכבות האישיות של כל אדם קיימת שכבה עמוקה ואוניברסלית, תורשתית, שנוצרה מתוך חוויותיהם של דורות לפניו.
קילימו מציע כי במצבים נדירים, רגשות מתנהגים כמו חלקיקים שזורים, ומגיבים אלו לאלו גם ללא אינטראקציה פיזית מקומית בין האנשים.
אם זה נשמע נועז, הרי שתיאוריה אחרת הולכת רחוק אפילו יותר. בשנת 2013 הציגו הפיזיקאי רוג'ר פנרוז והמרדים ד"ר סטיוארט המרוף את אחת התיאוריות השאפתניות ביותר: תיאוריית Orch-OR הטוענת שהתודעה האנושית אינה רק תוצר של כימיה וחשמל במוח, אלא נובעת מתהליכים קוונטיים המתרחשים בתוך המיקרוטובולים (מבנים זעירים בתוך הנוירונים).
"שזירה אנושית גורסת כי אין באמת הפרדה בין תקשורת אנושית פרטית – חלומות, רגשות, רעיונות, תקוות, זיכרונות וכדומה – ובין תקשורת אנושית חברתית: מנהגים חברתיים ותרבותיים, מדיה פורמלית, מדיה חברתית, חוקים וכן הלאה. כולן חלק מאותה מערכת תקשורת המרכיבה את החברה".
פנרוז טען שהמעבר של מערכת קוונטית ממצב של סופרפוזיציה, דהיינו מצב שבו חלקיק נמצא במספר רב של אפשרויות במקביל, למצב יחיד ומוגדר, הוא תהליך אובייקטיבי של 'בחירה' ולא קריסה מקרית למצב. המרוף הציע שבתוך המיקרוטובולים מתקיימות סופרפוזיציות בין צורות שונות של חלבוני טובולין, וכאשר המערכת קורסת נוצרת 'פעימה תודעתית' אחת, רגע בודד של חוויה מודעת. החיבור בין הרעיונות הוביל לחישוב תיאורטי שהם יצרו, המראה כי זמן הקריסה תואם את תדרי גלי הגמא במוח (כ־40 הרץ), הקשורים לתודעה ולמודעות עצמית.
על אף שאין עדות ניסויית לתיאוריה, או הוכחה ברורה לקיומם של מצבים קוונטיים יציבים במיקרוטובולים, המחשבה שהתודעה שלנו – אותו נדבך מסקרן שהמדע טרם הצליח לפרשו באופן מוחלט – עשויה להיות מוסברת על ידי הפיזיקה, דוחפת חוקרים רבים לבחון את הרעיון הזה בעזרת טכנולוגיות מתקדמות.
בינתיים, עד שדברים יתבהרו, אנחנו נותרים עם האפשרות התיאורטית שאולי, רק אולי, החוויה הכה אינטימית של העצמי היא למעשה חלק מזרם תודעה פרוץ מחד, ומאידך, שבכוחה להשפיע על אירועים ותהליכים שאנו לכאורה לא חלק מהם.
תמונת כותרת: Natalia Blauth on Unsplash
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
תיאוריות פיזיקליות שופכות אור על השאלה – האם יש לנו חופש בחירה?
האם מדע הפיזיקה יכול לשלול קיום אחרי המוות? תיאוריית התודעה הקוונטית עומדת למבחן
מכניקת הקוונטים מגלה כי ייתכן וכולנו חלק ממערכת מידע אינסופית
עוד מרדיו מהות החיים:
