תפיסת מושג המוות בקרב בעלי חיים שנויה במחלוקת. בזמן שפילוסופים וחוקרים מציגים ראיות לכך שחיות מסוימות קוברות את קרוביהן ומתאבלות על מותם, אחרים סבורים כי הטיות 'האנשה' מובילות למסקנות שגויות. מה אנחנו יכולים ללמוד מכך על החיים עצמם?
הקשר של בעלי חיים עם המוות מתחיל באופן הפרדוקסלי ביותר – שימוש ב'מוות' על מנת להישאר בחיים.
בעלי חיים רבים יודעים 'להעמיד פני מת' בעת סכנת חיים ממשית – לרוב, כשהם מאוימים על ידי טורף. כך לדוגמה, אפרוחים של תרנגולים קופאים במקום כשהם מבחינים בנץ החג מעליהם בשמיים, דגים מזנים שונים נכנסים למצב קטטוני בעת סכנה – שוכבים על צידם ובקושי נושמים, ונחש סלוד-אף מזרחי ישכב על גבו בפה פתוח, כמת, כאשר כל צורות ההגנה האחרות שלו נכשלות. גם ארנבים, עכברים, שרקנים וחגבים יודעים להעמיד פני מתים בשעת סכנה, אבל אין חיה שעושה זאת טוב יותר מהאופוסום.
'משחק המוות' של האופוסום משכנע עד כדי כך שזכה למונח מילוני – Play possum – ביטוי למישהו שמעמיד פנים שהוא ישן או מת. אבל האם האופוסום יודע שהוא מעמיד פני מת? האם הוא בכלל מבין מהו מוות?
אוֹפּוֹסוּם וירג'יניה, יונק כיס קטן ממשפחת האופוסומיים, לקח את העניין של התחזות למת כמה צעדים קדימה. כשהוא חש באיום ממשי מטורף הוא קופא במצב קטטוני לאורך דקות ארוכות, במהלכן הוא שוכב על צידו ולא זז, ונשימתו כמעט בלתי מורגשת. לשונו מכחילה ונשמטת החוצה מפיו הפעור, עיניו פקוחות ולא ממצמצות, טמפרטורת גופו וקצב ליבו יורדים, והוא מפריש נוזל בעל ריח של פגר.
קבורת פילים
אם תשאלו את סוזנה מונסו, פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת UNED מדריד, היא תשיב בשלילה. בספרה Playing Possum היא מסבירה כי העובדה שאופוסומים מעמידים פני מתים אינה מרמזת שיש להם תפיסת מוות או שהם מתנהגים כך במכוון כדי להיחשב כמתים. "נראה שמדובר בהתנהגות גנטית תורשתית שאינה דורשת למידה, ושהם נוקטים בה באופן אוטומטי כשהם חשים מאוימים", היא מבהירה.
יחד עם זאת, כפילוסופית שחקרה את תפיסת המוות של בעלי חיים לאורך שנים היא סבורה שבעלי חיים מבינים דבר או שניים לגבי מוות, ואף מציגה בראיונותיה דוגמאות לכך. אחת הדוגמאות הבולטות היא מקרה השימפנזים בשמורת יער בודונגו שבאוגנדה. בקיץ 2018 שימפנזים בוגרים שנחרדו ממראהו של גור שימפנזה לבקן, שנולד לראשונה בטבע, הגיבו בהיסטריה, השמיעו קריאות אזהרה, ומספר ימים לאחר מכן הרגו אותו. חרף הטרגדיה מונסו מבקשת להתייחס למה שקרה לאחר מות הגור. "השימפנזים בחנו את הגור, נגעו בו, וליטפו את גופו ללא חשש", היא מסבירה. "זהו רמז לכך שלבעלי חיים יש מושג של מוות. לכל הפחות הבנה ש'הוא לא יזוז יותר'".
לשאלה זו אין תשובה חד-משמעית. מלבד הקושי להוכיח או להפריך זאת, מונסו מעלה את בעיית החשש מאנתרופומורפיזם – השלכת מאפיינים אנושיים על בעלי חיים – שעולה בקרב חוקרים, ועלולה לייצר אצלם הטיה הפוכה: הכחשה כי בעל חיים מציג מאפיינים אנושיים. כלומר מחשש להיקלע להטיית ההאנשה, הם עלולים לדחות ראיות שמצביעות על נכונותה.
אופוסום יודע להעמיד פני מת, אך האם הוא מבין ברמה עמוקה את המשמעות של סוף? צילום: Michael Siluk / shutterstock
גם ברברה קינג, פרופסור לאנתרופולוגיה אמריקאית ומחלוצות המחקר של אבל בבעלי חיים, מכירה את ההטיות הללו היטב. היא אינה עוסקת בחיקויי מוות אצל בעלי חיים, אלא מתמקדת בשאלה האם הם מתאבלים במקרה של מוות. קינג נמנעת ככל האפשר מהטיות דרך היצמדות לסט קריטריונים אובייקטיביים שפיתחה, המגדירים התנהגות מתאבלת כמו חוסר תיאבון, קשיי שינה ועוד.
בספרה How Animals Grieve מערערת קינג על התפיסה שאבל הוא רגש בלעדי לאדם. היא מציגה עדויות רבות לכך שבעלי חיים מתאבלים אף הם – החל מחתולת בית המתאבלת על אחותה ופוסעת הלוך ושוב בדירה כשהיא מייללת בעצב, ועד פילים המקיפים את אימם שמתה ואינם זזים מגופתה. מקרה אחר מקרה מובאים בספרה כראיות להבנת מושג המוות בקרב בעלי חיים.
עדויות רבות נוספות תועדו לאורך השנים, ביניהן שימפנזים שנצפו כשהם מכסים גופות בענפים, דולפינים ששמרו על גופות מתות מעל פני הים, וגורי פילים שנמצאו קבורים בתעלות בצפון בנגל שבהודו, בתנוחת רגליים זקופות ומכוסים באדמה – ממצא שלטענת החוקרים מצביע על שיטות קבורה מכוונות. אחד המקרים המתוקשרים והנוגעים ללב היה סיפורה המפורסם של לווייתנית אורקה משנת 2018, שנראתה גוררת את גופת תינוקה המת במשך 17 ימים לאורך יותר מ-1,600 ק"מ. התנהגותה העלתה שאלות רבות בקרב חוקרים לגבי נושא המוות והאבל אצל בעלי חיים.
האם אנחנו מבינים את המוות?
ולמרות זאת, יש חוקרים שטוענים כי האופן שבו בעלי חיים מתנהלים במקרה של מוות לא בהכרח מעיד על קיום 'טקס' או אבל. כיסוי גופה יכול להתבצע מתוך רצון להרחיק טורפים, וקריאות של עורבים עשויות להיות דרך שבה הם מדווחים על סכנה.
כשמוסיפים לכך את הידיעה שבריחה מטורפים היא התנהגות אינסטינקטיבית אצל בעלי חיים, ולא בחירה מודעת הנעשית מתוך הבנה שטורף יכול להרוג אותם, מוגבלות תפיסתם את מושג המוות מקבלת חיזוק.
"אחד המקרים המתוקשרים והנוגעים ללב היה סיפורה המפורסם של לווייתנית אורקה משנת 2018, שנראתה גוררת את גופת תינוקה המת במשך 17 ימים לאורך יותר מ-1,600 ק"מ. התנהגותה העלתה שאלות רבות בקרב חוקרים לגבי נושא המוות והאבל אצל בעלי חיים".
גם אם מושג המוות אינו מובן לבעלי חיים לעומקו, התנהגותם ממחישה התייחסות ייחודית כלפיו. כל שאנו יכולים לדעת הוא שבמוחם של האופוסום, אמא אורקה, משפחת השימפנזים ובעלי חיים רבים אחרים קיים רכיב שרואה באופן שלילי עצירת תנועה – בין אם אותו בעל חיים נתפס במרדף ובין אם חדל לנוע מכל סיבה אחרת.
וגם אם בעלי חיים מסוימים מתאבלים ומפגינים צער, אין זה מעיד בהכרח על הבנתם את המוות לאשורו כפי שבני האדם מבינים אותו – קרי, היותו תמידי ובלתי-הפיך.
מתוך ההשוואה הזו מתחדדת הייחודיות האנושית: המודעות לכך שהמוות בלתי-נמנע מעניקה לנו נקודת מבט רוחבית על החיים, ואת ההזדמנות להפוך את החיים שלנו למשמעותיים ומלאים. הבנת הזמן הקצוב יכולה להפוך כל רגע למשמעותי יותר, להביא אותנו ליצור קשרים עמוקים ואינטימיים יותר, לייצר חוויות וזיכרונות בעלי ערך, ולחיות את החיים שלנו כפי שאנו בוחרים. בנוסף, היא מאפשרת לנו לשאול את עצמנו שאלות עמוקות יותר, כמו מה אנו רוצים להותיר אחרינו, ואיזה חותם אנו רוצים להשאיר בעולם, ולפעול לאורך חיינו בהתאם לתשובה.
תמונת כותרת: Danny Ye / shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
תנועה מחוללת את החיים, עצירה מאפשרת אותם
המוח יודע המון דברים לפני שאנו מבינים אותם – במקרה אחד קריטי הוא נכשל
יכול להיות שהסתכלנו לא נכון על עיקרון האבולוציה? מה המוות מספר על תכלית החיים
עוד מרדיו מהות החיים:
