האם מזל חולק באופן שווה בין בני האדם, או שחלק קיבלו ממנו יותר? לפעמים נדמה שהאפשרות השנייה היא הנכונה, אבל זה רק מפני שסיפורים קיצוניים של הצלחה או כישלון נוטים להיות יותר פופולריים.

רוב האנשים, אם תשאלו אותם, יודו בקלילות שהדברים הטובים ביותר שקרו להם הגיעו בדרך מקרה: פגישה אגבית בבית קפה שהובילה לאהבה, שיחה אקראית במסדרון שפתחה דלת להצעת עבודה, טיול לא מתוכנן שהכיר להם חברי אמת. אך תחת הגג הרטורי של "מזל טוב" ו"איזה צירוף מקרים" מסתתר פער משונה בין התנהלותנו היומיומית לבין האמת שאנחנו מכירים בה כשאנחנו כנים עם עצמנו.

העולם המערבי מפתה אותנו למדוד צעדים זהירים. "תכננו מראש", הוא לוחש לנו, "מצאו ביטחון", "הימנע מסיכונים מיותרים". כל ספר עזר עסקי, כל תוכנית פנסיה וכל יועץ קריירה מטיפים לאותה דוקטרינה של שליטה וציפיות. אנחנו נדרשים לדעת היכן נהיה בעוד חמש שנים, איזה בית נרכוש וכיצד אנחנו מתכוננים לזקנה. הקביעות הופכת לסמן של בגרות, של אחריות ושל הצלחה.

המשונה הוא שדווקא תחת כיפת הקביעות הזו אנחנו קורסים. אנחנו מדוכאים ממקום העבודה שמזמן אינו מאתגר אותנו, משועממים ממערכות יחסים שהפכו לרוטינה חסרת חיות, מתוסכלים מול חיים שנראים כאילו הם צפויים מדי ומחושבים מדי. ואז אנחנו מנסים לשבור את הקיפאון באמצעים גירויים חיצוניים קטנים: קפיצה קטנה לחו"ל, ערב קוקטיילים עם חברים, אימוץ תחביב חדש. אבל לאורך זמן, גם ה"חידוש" עצמו מתגלה כעוד מבנה קבוע בתוך מערך החיים הנוקשה.

המזל כתוב באותיות של קידוש לבנה

בספר מצוינים, מלקולם גלדוול בוחן מה עומד מאחורי סיפורי הצלחה מופלאים ובמיוחד כיצד הזדמנויות נדירות, בשילוב עם תרגול רב וכישרון, עשויות להקנות יתרון משמעותי להצלחות כאלה. אחת הדוגמאות המרכזיות בספר היא ביל גייטס, שכבר בילדותו זכה לגישה נדירה למחשבים ולזמן תכנות שאפשר לו ולחבריו לצבור ניסיון רחב – הרבה לפני הקמת מיקרוסופט – יתרון שלא היה מצוי בידי בני נוער רבים באותה תקופה. אז האם ההצלחה שלו נובעת מכישרון מיוחד, מההזדמנויות יוצאות הדופן שניתנו לו או שמא משילוב נדיר של השניים, שבו מזל, סביבה וכישרון פוגשים זה את זה בדיוק בזמן הנכון?

מאט ג'ונסון, נוירו-מדען שחקר את הפסיכולוגיה של סרנדיפיות, תגלית אגב מוצלחת (serendipity), מסביר שכאשר מתרחש מפגש מקרי שנראה בלתי סביר במיוחד, המוח האנושי מסרב לקבל את האקראיות הטהורה ומחפש הסבר עמוק יותר. "כשיש מערכת של נסיבות שנראית כל כך לא סבירה ומדהימה עד שלא יכול להיות שזה קרה במקרה, אנחנו נוטים להסביר לעצמנו שזה חייב להיות בעל משמעות – שהיקום קשר קשר כדי לגרום לדברים האלה לקרות ביחד".

"אם 'מקריות' היא כל כך אקראית, מדוע נדמה לנו שיש אנשים שהיא 'קורית להם' יותר מאחרים? האם באמת יש אנשים שהם יותר בני מזל לעומת זולתם?"

אבל אם 'מקריות' היא כל כך אקראית, מדוע נדמה לנו שיש אנשים שהיא 'קורית להם' יותר מאחרים? האם באמת יש אנשים שהם יותר בני מזל לעומת זולתם?

הפסיכולוג הבריטי ריצ'רד וייזמן הקדיש עשור שלם לחקר האנשים שמתארים את עצמם כ"בני מזל". וייזמן גילה שהם אינם נבחרי גורל אלא בעלי מאפיינים התנהגותיים מסוימים: הם פתוחים לחוויות חדשות, שמים לב להזדמנויות שאחרים מפספסים, מוכנים לקחת סיכונים מחושבים ורואים במשברים הזדמנויות.

כדי להבין את ההבדל הזה, וייזמן ערך ניסוי פשוט. במחקר שפרסם ב Skeptical Inquirer-הוא תיאר ניסוי שבו ניתן למשתתפים עיתון והם התבקשו לספור כמה תמונות מופיעות בו. אנשים שהגדירו את עצמם כ"חסרי מזל" היו כל כך ממוקדים בספירה שלא שמו לב למודעה ענקית בעמוד השני שבה נכתב: "הפסיקו לספור – יש 43 תמונות בעיתון". באמצע העיתון אפילו הופיעה מודעה עוד יותר גדולה: "הפסיקו לספור ואמרו לנסיין שראיתם את זה וזכו ב-250 דולר". אף אחד מ"חסרי המזל" לא שם לב. לעומת זאת, אנשים שהגדירו עצמם כ"בני מזל" היו רגועים יותר, פתוחים יותר, ולכן שמו לב למסרים הללו.

החיפושית שדפקה על חלונו של יונג

וייזמן הסיק שבני מזל אינם כאלה בגלל כישרון יוצא דופן או אינטליגנציה יוצאת מן הכלל, אלא אנשים שמתנהגים באופן שממקסם הזדמנויות מקריות.

והוא לא היחיד שהסתקרן בנוגע למזל, גורל ומקריות. עוד קודם לכן טבע קרל יונג את המושג "סינכרוניסטי" לתיאור מצבים שבהם מתרחשים אירועים שאינם קשורים לכאורה, אך נושאים משמעות משותפת עמוקה. הוא טען שהמציאות אינה רק ליניארית וסיבתית, ושקיימת רמה של קישוריות עמוקה יותר בין האירועים, מעין "עולם אחד (unus mundus) "שבו מתקיימת אחדות בין הרוח והחומר ומכלול ההתרחשויות ביקום.

קרל יונג ראה בעולם מערכת קשרים שחלקם לא מיד ברורים לעין. צילום: chrisdorney / shutterstock

הדוגמה המפורסמת ביותר של יונג נוגעת למטופלת צעירה, אינטליגנטית ומלומדת, שהייתה כמעט בלתי חדירה לטיפול. כל חוויה עברה אצלה זיקוק קפדני דרך היגיון חד ומלוטש. כל רגש הוסבר, נותח ונסגר. יונג תיאר אותה כאישה שחיה בתוך רציונליות מושלמת, כזו שלא משאירה מקום לסדקים. ערב אחד היא סיפרה לו על חלום עז שחלמה: מישהו העניק לה תכשיט זהב בצורת חיפושית, שנחשבת לסמל מצרי עתיק של לידה מחדש.

בעודה מספרת את החלום שמע יונג דפיקה קלה בחלון מאחוריו. הוא הסתובב וראה חיפושית גדולה יחסית מנסה להיכנס לחדר. הוא פתח את החלון, תפס אותה באוויר וגילה שמדובר בחיפושית הדומה באופן מפתיע לתיאור מהחלום. בלי נאום ובלי פרשנות הושיט אותה למטופלת ואמר: "הנה החיפושית שלך". הרגע הזה, שבו המציאות חרגה מהסדר הסיבתי המוכר, היה הרגע שבו משהו נסדק. יונג דיווח שמאותו רגע הטיפול החל להתקדם עם תוצאות מספקות. לא ההסבר עשה את העבודה, אלא המפגש עם אירוע שלא ניתן היה לסגור במערכת ההיגיון הקיימת.

אומנם יונג זכה לביקורת מדעית רבה על הגילוי הזה, ורבים רואים בו יותר מיסטיקה מאשר מדע. אולם תפיסתו משקפת משהו שאנשים רבים חווים גם אם הם לא יודעים להסביר: תחושה שמפגשים או אירועים מסוימים 'קורים בזמן הנכון' ונושאים משמעות עמוקה יותר מאשר צירוף מקרים סטטיסטי.

מה שמאחד את כל הסיפורים הללו – מהניסוי של וייזמן ועד לסינכרוניסטי של יונג – הוא המתח שבין הרצון לשלוט לבין הצורך להיפתח. קירקגור היה מהראשונים שזיהו את המתח העמוק הזה. בעיניו החרדה אינה תקלה שיש לפתור אלא תופעת לוואי בלתי נמנעת של החירות האנושית. עצם העובדה שהעתיד אינו סגור, שהחיים אינם ניתנים לניהול מלא באמצעות תכנון ושכלול, היא שמעמידה אותנו מול החרדה – אותה "סחרחורת של חירות" הנולדת מן האפשרות. ניסיונות ליצור חיים מתוכננים לחלוטין, צפויים ונטולי סיכון אינם אלא תגובת נגד לחרדה הזו: מאמץ להקהות את תחושת אי הוודאות באמצעות סדר, קביעות ושליטה. אלא שלפי קירקגור, ניסיון כזה מבוסס על אשליה, שכן הוא מתכחש לעצם תנאי הקיום האנושי.

"החרדה אינה תקלה שיש לפתור אלא תופעת לוואי בלתי נמנעת של החירות האנושית. עצם העובדה שהעתיד אינו סגור, שהחיים אינם ניתנים לניהול מלא באמצעות תכנון ושכלול, היא שמעמידה אותנו מול החרדה – אותה 'סחרחורת של חירות' הנולדת מן האפשרות".

מתוך כך נולדת הבנה פרדוקסלית: מה שמעניק תחושת ביטחון הוא גם מה שעלול להוביל לייאוש. הקיבעונות שאנו נאחזים בהם כדי להגן על עצמנו מן החרדה הופכים בהדרגה לכלא קיומי, משום שהם חוסמים את המפגש עם החירות ועם האפשרויות הגלומות בה. חיים אותנטיים, במובן הקירקגוריאני, אינם חיים נטולי חרדה אלא חיים שמכירים בחרדה ומוכנים לשאת אותה. רק מתוך ההסכמה לחיות בלי ערובה ובלי הבטחה לסדר יציב, יכול האדם לפגוש את עצמו כסובייקט חופשי באמת – לא כמי שמנהל את חייו, אלא כמי שנענה להם.

אז איך, אפוא, ניתן לרכוב על גלי האקראיות? כיצד אנחנו יכולים לאמץ את כוח המקריות מבלי לשקוע בתוהו ובוהו? לא מדובר בקריאה לזנוח כל תכנון, אלא בהבנה עדינה יותר של הדרך שבה תכנון וספונטניות משלימים זה את זו. הקביעות שאנחנו זקוקים לה היא קביעות פנימית – ערכים, כיוון כללי, תחושת זהות – ולא קביעות חיצונית של לוח זמנים נוקשה ומסלול חיים משורטט מראש. והדרך הטובה ביותר להגיע לשם היא באמצעות ויתור על השליטה. הדבר המפחיד ביותר שאנחנו יכולים לעשות הוא לשחרר קצת את האחיזה, לתת למקריות להיכנס. להסכים שלא כל ההחלטות הטובות בחיינו ינבעו מחישוב זהיר. זה לא אומר שאנחנו צריכים לנטוש כל אחריות או להפוך ללא אחראיים. זה אומר שאנחנו צריכים לאזן בין היציבות שנותנת לנו תחושת ביטחון בסיסי, ובין הגמישות שמאפשרת חיים עשירים יותר. זה אומר שאנחנו צריכים לומר "כן" גם לדברים שאנחנו לא בטוחים לאן הם יובילו, להכיר אנשים שלא תוכננו מראש, לקחת עבודה שאולי אינה בתחום שלימדו אותנו.

"מזל הוא בעצם שכל שבני האדם לא מבינים", אמרה לי פעם מורתי הרוחנית. כאשר מתרחש אצלם הבלתי צפוי הם יעדיפו לכנות אותו 'מקרה', דתיים יכנו אותו 'נס', אך מה אם למעשה פשוט הבשילו התנאים הנכונים להתרחשות? כשאנחנו ממוקדים בהתפתחות הטבעית שלנו ולא עסוקים בדרישות האגו אנחנו מביאים את עצמנו למצב צבירה שבו ניתן לזהות הזדמנויות. מי שיודע לעמוד על פתחה של באר ההזדמנות, יחיה כבן מזל.

תמונת כותרת: Dayne Topkin on Unsplash

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

מדוע כשאנו מאלצים את עצמנו זה בדרך כלל לא עובד? הטיעון בעד להרפות ולזרום עם מה שבא

האפקט המשחרר של אקראיות – וכיצד היא יכולה לעזור לנו לקבל החלטות נקיות יותר

המציאות היא שחוק מרפי הוכח מדעית – איך מתקדמים מכאן?

עוד מרדיו מהות החיים:

אורי גוטליב ויריב גוטליב מחפשים את המהות של המילה "גורל"