המדע חושף שהמוח אינו קולט את המציאות כסרט רציף, אלא כסדרה של פריימים בודדים. הוא משתמש בזיכרון ובציפיות שלנו כדי להשלים את הפערים ולייצר אשליה של תנועה ושל זרימה חלקה. מה ההשלכות של כך על ההתנהלות שלנו במערכות יחסים ובכלל?
אנחנו נוטים לחשוב שהחיים שלנו משתנים באופן הדרגתי ורציף, אך בפועל, חלק מהשינויים הגדולים מתרחשים בנקודות מעבר קטנות שאנו עלולים לפספס בזמן אמת – וכתוצאה מכך לתפוס התרחשויות באופן שגוי או לא מדויק.
כדי להבין את המנגנון הזה, די להתבונן בתופעה יומיומית מוכרת: גלגלים שמניעים רכב קדימה נראים לפעמים כאילו הם מסתובבים לאחור. מאחורי התופעה ישנו אפקט קוגניטיבי המכונה 'אשליית גלגל העגלה', הקשורה ישירות לאופן שבו צולמו סרטי הקולנוע הישנים.
המטאורולוג האמריקאי ריי פטלין מסביר את האשליה ב-CBS News: "בדרך כלל, סרטים הוקלטו בקצב של 24 פריימים לשנייה. המשמעות היא שיש 24 תמונות המחוברות יחד כדי ליצור שנייה אחת של תנועה. המוח שלך מילא את כל החסר כדי לתפוס את תנועת הסרט. אם הגלגל כמעט מבצע סיבוב אחד מפריים אחד למשנהו בסרט, המוח ממלא את החסר בצורה הטובה ביותר שהוא יכול, וגורם לגלגל להיראות כאילו הוא מסתובב אחורה […], כיוון שהדפוס לא התקדם עד סוף הסיבוב".
במילים פשוטות: המוח שלנו לא אוהב חללים ריקים. הוא פועל כמו עורך וידיאו מתוחכם שמחבר באופן אוטומטי את התמונות הבודדות שהעין קולטת מסרט הצילום, וממלא את הפערים כדי ליצור אשליה של תנועה חלקה ורציפה.
העולם למעשה מהבהב במוחנו
מחקרים בתחום התפיסה החזותית חשפו שגם במציאות הממשית אנו קולטים תנועה רציפה כמו בסרטים, דהיינו על ידי עיבוד סדרה של אפיזודות חזותיות בדידות.
כזה היה מחקר שנערך על ידי הפסיכולוג פרופסור ניקו בוש ועמיתיו. במסגרת הניסוי הציגו החוקרים לנבדקים הבזקי אור קצרים וחלשים מאוד בעוצמה שהעין האנושית בקושי מצליחה לקלוט, בזמן שניטרו את פעילותם המוחית במכשיר EEG באופן רציף ומתמשך. הם גילו שלמרות שהקרינו בדיוק את אותו הבזק בכל פעם, הנבדקים הצליחו לראות אותו רק בחצי מהפעמים, ובחצי השני הם פספסו אותו לחלוטין.
כאשר המדענים בדקו מה קרה בגלי המוח שבריר שנייה לפני שהבזק האור הופיע, הם גילו הבדל מהותי וקבוע במצב הגלים בין הפעמים שבהן הנבדקים זיהו את האור לבין הפעמים שהם פספסו אותו: כשנבדק ראה את האור, רגע לפני כן גל המוח שלו היה בפאזה (מיקום) מסוימת. כשנבדק לא ראה את האור, רגע לפני כן גל המוח שלו היה בפאזה שונה.
"המוח שלנו 'לא פתוח' לקבלת מידע באופן רציף, אלא פועל בקצב מחזורי: הוא 'פותח חלון' לקליטת המציאות (הפריים), ואז סוגר אותו, וכן הלאה. אם גירוי מהסביבה מגיע בדיוק כשהחלון סגור, אנחנו פשוט לא נקלוט אותו".
מסקנת החוקרים היא שסף התפיסה החזותית שלנו אינו קבוע – הוא עולה ויורד כמו גל. כלומר, המוח שלנו 'לא פתוח' לקבלת מידע באופן רציף, אלא פועל בקצב מחזורי: הוא 'פותח חלון' לקליטת המציאות (הפריים), ואז סוגר אותו, וכן הלאה. אם גירוי מהסביבה מגיע בדיוק כשהחלון סגור, אנחנו פשוט לא נקלוט אותו.
הגילוי הזה הציף בזירה המדעית שאלה שעשויות להיות לה השלכות מהותיות על חיינו: האם, כמו בקולנוע, גם במציאות מוחנו עלול 'להשלים' פריימים באופן שגוי?
המוח מביים את המציאות
ד"ר דניאל יון, פסיכולוג ומדען בתחום מדעי המוח הקוגניטיביים ומנהל מעבדת אי-הוודאות בבירקבק שבאוניברסיטת לונדון, חיבר את הספר A Trick Of The Mind ובו הוא מסביר כיצד המוח מחליט מה הוא רואה – מהעולם הפיזי ועד לאנשים אחרים – וכיצד הוא למעשה 'בונה את המציאות' שבה אנו חיים.
במאמר שפרסם ב- BBC Science Focusמדגים יון כמה מהאשליות שהמוח שלנו מייצר כשהוא 'משלים' בעצמו את הפריימים החסרים: "אם נציג לכם תמונה שחסר בה חלק גדול, האזורים החזותיים במוח שלכם, שאמורים להיות לא פעילים, נדלקים בדפוסים עצביים שדומים למה שהמוח שלכם חושב שצריך להיות שם. אנו יכולים לראות, בזמן אמת, את המוח שלכם ממלא את החסר על בד המרחב החזותי".
אנחנו, מדגים יון, משלימים במוח משפטים שאדם אחר אומר לנו, לפני שהוא מסיים לדבר, או מניחים שקולגה שלנו קיבל קידום כשהוא יוצא ממשרד המנהל כשהוא מחייך ומדלג במסדרון. הוא מסביר כי למרות שתהליך זה בדרך כלל מועיל, כיוון שהוא מייצר קיצורי דרך למוח, הוא גם מבסס נטייה מובנית להמציא דברים. וזו, לדבריו, עשויה להיות בעיה של ממש.
בריאיון שערכנו עימו מחדד יון את הבעיה המרכזית שנוצרת כשהמוח שלנו אינו מציג בפנינו את התמונה המלאה והאותנטית. "בעבודתי טענתי שהמוח הוא כמו מדען, שחי בתוך הגולגולת שלך. מה שאני מתכוון בכך הוא שהמוח מייצר כל הזמן תיאוריות והשערות משלו כדי להבין את העולם. אבל התיאוריות והפרדיגמות הללו הופכות למסנן שהכול נראה דרכו – ואנחנו מתחילים לראות את העולם בהתאם למה שהתיאוריות הללו אומרות לנו, ולא לפי מה שבאמת קיים".
לצורך המחשה הוא מספק דוגמה קלאסית מחיי היומיום – מילים של שיר שלא נשמעו נכון או שאנו מפרשים באופן שונה מהמקור. "אתם חושבים במשך שנים על גבי שנים שזמר שר שיר בצורה מסוימת – אבל אז אתם מגלים שתפסתם אותו לא נכון. לדוגמה, הרבה אנשים חושבים שג'ימי הנדריקס שר ‘excuse me while I guess this guy’, במקום excuse me while I kiss the sky'’. אבל קל יותר לראות איך המוח שלכם יוצר את התפיסה המוטעית הזו, על ידי מזיגת התיאוריות שלו לתוך מה שאתם חווים (אחרי הכול 'בחורים' הם מסוג הדברים שאתם יכולים לנשק, ו'שמיים' – לא)".
לדבריו, אותו תהליך שגורם לנו לתפוס בצורה שגויה מילות שיר קיים גם בשיחות יומיומיות: "אם נקליט פעילות ב'מוח מקשיב', נוכל לראות אותה ממלאת את החסר – מפעילה תבניות של המילים שהוא מצפה לשמוע עוד לפני שהמשפט הסתיים".
"אתם חושבים במשך שנים על גבי שנים שזמר שר שיר בצורה מסוימת – אבל אז אתם מגלים שתפסתם אותו לא נכון".
כאשר נשאל על האופן שבו השלמה זו משפיעה על מערכות היחסים שלנו ועל התפיסה שלנו את האחר, משיב יון כי במובן ממשי מאוד, אנחנו לא תמיד מקשיבים זה לזה באופן מלא.
"אנחנו מקשיבים להשלכה של המוח שלנו לגבי מה שאנחנו חושבים שאדם אחר אומר", הוא מסביר. "קל לדמיין כיצד זה יכול להשפיע על האינטראקציות שלך עם אנשים אחרים או על הפרשנויות שלך לגביהם: כשתתחיל לתפוס את המילים, את טון הדיבור או את המשמעות דרך 'פריזמה' שהמוח שלך בנה עבורך, במקום (אולי) את מה שהם באמת מתקשרים אליך ברגע זה".
אז מה הפתרון? האם יש ביכולתנו לגבור על האשליות שהמוח מייצר אצלנו כשהוא משלים בעצמו חלקים חסרים?
לו יכולנו לתפוס את המציאות בצורה מושלמת
לדברי יון, לא ניתן להימנע מתהליך זה באופן כללי. "זה בסיסי, ובלב ליבם של המרכיבים שהופכים את המוח שלנו למוצלח בניווט בעולם מלכתחילה", הוא אומר. ויחד עם זאת, לטענתו, עצם הידיעה על מנגנון השלמת הפערים שלנו תורמת לא מעט. "אני מניח שהדבר החשוב ביותר שאנחנו צריכים לקחת מהתובנות המדעיות הללו הוא מנה בריאה של ענווה: המודלים הפנימיים של המוח שלנו עשויים להביא אותנו לחוות את התנהגותו של מישהו בצורה מסוימת, כי כך באמת הוא מתנהג. או שאנחנו עשויים להקרין את התיאוריות של המוח שלנו על גבי הסיטואציה, מה שגורם לנו לראות ולשמוע דברים בהתאם לציפיות שלנו ולא על פי המציאות האמיתית. אם אחרים לא מסכימים איתנו או רואים דברים אחרת, תמיד ישנה אפשרות לשקול אם ייתכן שעלינו להתאים את המציאות שלנו לזו שלהם".
בסיכומו של דבר, גם אם אין לנו אפשרות של ממש 'להילחם בתופעה' הזו באופן מוחלט, נוכל להתנחם בכך שהיא אינה בהכרח שלילית, כפי שמסביר יון, וכמוהו לא מעט חוקרים נוספים.
זה טרייד אוף שהביולוגיה שלנו עשתה כי השלמת פערים היא מנגנון שעובד היטב בנקודות הקריטיות של חיים ומוות. ולא רק. רוב הפעמים המידע שאנו יוצקים לרווחים שבין הפריימים מתברר כמהימן או לכל הפחות מספיק טוב כדי לאפשר לנו להתנהל בחיים. ובפעמים שלא, ובכן, זה חלק ממה שהופך אותנו לאנושיים. לו יכולנו לתפוס את המציאות באופן מושלם אולי הגישה שלנו לאחרים הייתה משתפרת, אבל זה כבר היה דומה יותר לתקשורת בין שני מחשבים. היו נעלמים מהעולם אי הבנות וכעסים, ויחד איתם אומנות והומור וכל יתר הדברים שכרוכים בציפייה, התרגשות והפתעה.
תמונת כותרת: Kristaps Ungurs on Unsplash
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
חשיפה לאומנות מכניסה את המוח שלנו למצב טורבו – מדענים מסבירים כיצד ומדוע
ההבדל בין מציאות לדמיון הוא בסך הכול המקום שבו אנו מציירים למוח את הגבול
זרם התודעה אינו קבוע כפי שחשבנו – בכל רגע נתון אנו בעלטה מחשבתית
עוד מרדיו מהות החיים:
