מה אם התודעה לא נמצאת בתוכנו – אלא אנחנו בתוכה?

ילדים אוטיסטים מדווחים על יכולות טלפתיות ומרחב תודעתי משותף שבו הם יכולים לחלוק מחשבות מרחוק. התבוננות בתופעות על-חושיות לכאורה מובילה לדיון באחת השאלות העתיקות ביותר של הפילוסופיה והמדע – ״הבעיה הקשה של התודעה״, ואף מציעה תיאוריה חדשה להתמודד עימה.

ירדן להבי | 7 מאי, 2025

בפודקאסט The Telepathy Tapes דנות איימי לנגסטון – אם לילד אוטיסט – וד"ר דיאן הנסי פאוול – פסיכיאטרית, חוקרת מוח ותודעה בהרווארד וב-MIT – בתופעה מסקרנת שקשה להישאר אליה אדישים: לכאורה, אוטיסטים ללא יכולת דיבור בגילאים שונים מכל קצוות העולם מציגים יכולות טלפתיות עם סביבתם ואף עם אוטיסטים אחרים שאינם בסביבתם. בעזרת עזרי תקשורת הם מעידים על מרחב תודעתי משותף שהם מכנים ״הגבעה״, ובו הם ״נפגשים״ באופן שאינו פיזי, מתקשרים זה עם זה וחולקים מידע מרחוק.

הראיות שמוצגות בפודקאסט הן חלק ממחקר עצמאי ללא מימון, שאינו עומד בסטנדרטים המחקריים הנוקשים של האקדמיה. ועדיין, הן מאירות נקודה רגישה שמעסיקה את האנושות משחר ההיסטוריה: מהי תודעה, כיצד היא נוצרת – והאם מקורה במוח או שקיומה עומד בזכות עצמו?

הפילוסוף האוסטרלי דייוויד צ'אלמרס כינה את אחת הסוגיות הגדולות שנסובות סביב הדיון הזה ״הבעיה הקשה של התודעה״. בעוד מדעי החיים הולכים ומספקים ביתר קלות תשובות לשאלות של ׳איך׳ המוח יוצר חוויות ותחושות, צ'אלמרס טוען שהשאלה הגדולה באמת היא ׳למה׳. למה בכלל שחוויה סובייקטיבית או תודעה תלווה קיום פיזי? כפי שציינו בעבר, הוא מכנה אותה ״הבעיה הקשה״, מפני שנכון להיום המדע לא מסוגל להציע לה תשובה ברורה, אפילו לא ברמה התיאורטית. אם לשאלות ה׳איך׳ יש כבר תשובות, שאלת ה׳למה׳ עדיין נותרת בגדר תעלומה.

המבוי הסתום הזה מאתגר את התפיסה המטריאליסטית הרווחת, שלפיה התודעה היא תוצר של תהליכים פיזיים בלבד. אם החומר לבדו אינו מצליח להסביר את עצם קיומה של חוויה פנימית, ייתכן שיש צורך לחשוב אחרת על מקומה של התודעה ביקום. מכאן נפתחות דרכים אחרות של מחשבה – כאלה שמבקשות לבחון מחדש את מה שחשבנו שאנחנו יודעים על הקשר בין מוח, חומר ותודעה.

הקרקע נשמטת מתחת להנחת המציאות

אניקה האריס, מחברת וחוקרת בתחום מדעי המוח והתודעה, היא אחד הקולות שמייצגים חשיבה כזו. בראיון ל-Big Think היא טוענת שכאשר בוחנים לעומק את ההנחות שעליהן נשענת הגישה המטריאליסטית, מתברר שהן אינטואיטיביות, ולפחות חלקן מתגלות כמוטעות.

כמקובל בשיח במדע ובפילוסופיה של המדע, האריס מגדירה את התודעה כמונח כולל למודעות ולחוויה התחושתית שמאפיינת יצורים חיים ברמות שונות. בהקשר הזה, הגדרת התודעה דומה יותר למונח ׳הכרה׳, ואינה כוללת תהליכים לא מודעים או אוטומטיים (כמו רפלקסים או עיבוד תת-הכרתי), אלא רק את מה שנחווה ישירות. אומנם קיימות באקדמיה הגדרות רחבות יותר הכוללות גם את התת-מודע, אך הדיון שמתקשר ל׳בעיה הקשה׳ מתייחס לתודעה כחוויה הסובייקטיבית הגלויה בלבד.

לדברי האריס, באופן אינטואיטיבי אנו נוטים לתפוס את התודעה כקשורה בקשר הדוק עם תגובה פיזיולוגית – כשני צדדים של אותו מטבע.

״בעוד מדעי החיים הולכים ומספקים ביתר קלות תשובות לשאלות של ׳איך׳ המוח יוצר חוויות ותחושות, השאלה הגדולה באמת היא ׳למה׳. למה בכלל שחוויה סובייקטיבית או תודעה תלווה קיום פיזי?״

מצד אחד, התודעה מולידה תגובה: אני מרגיש פחד ולכן אני בורח; אני חווה שמחה ולכן אני מחייכת; אני עצוב ולכן אני בוכה. מהכיוון השני, תגובה חיצונית נתפסת כמעידה על תודעה פנימית: כאשר אני רואה מישהו בורח, מחייך או בוכה – אני מסיק שהוא חש פחד, שמחה או עצב, כלומר שהוא בעל הכרה וחוויה רגשית או סנסורית.

המדע והרפואה, שהראו זה מכבר כי תגובות הן תוצר של פעילות מוחית, חיזקו את הגישה המטריאליסטית – הרואה במציאות הפיזית את הבסיס הבלעדי לכל תופעה – ואת התפיסה שלפיה גם התודעה עצמה נוצרת במוח.

אולם, טוענת האריס, ממצאים עדכניים בחקר המוח מעמידים את הקשר הזה בספק, ומראים שתודעה ותגובה אינן בהכרח כרוכות זו בזו. תודעה יכולה להתקיים גם בהיעדר תגובה חיצונית, ולחלופין, תגובות פיזיולוגיות רבות מתרחשות עוד לפני שהחוויה המודעת עצמה מתעוררת.

האריס מציגה את סיפורו של העיתונאי ז'אן-דומיניק באובי, אשר לקה ב״תסמונת כליאה״: מצב רפואי נדיר הנגרם לרוב מפגיעה בגזע המוח, שבו אדם נמצא בהכרה מלאה ועם תחושת גוף תקינה, אך סובל משיתוק מוחלט ואינו מסוגל לבצע כל תנועה רצונית. באובי הוא דוגמה חיה לתודעה חסרת ביטוי חיצוני: אף שתנועה גופנית לא הייתה אפשרית עבורו מלבד מצמוץ בודד של עפעף, תודעתו נותרה חיה, צלולה וערנית – עד כי הצליח לכתוב ספר, הפרפר ופעמון הצלילה, באמצעות מאות אלפי מצמוצים, שזכה גם לעיבוד קולנועי עטור פרסים בבימויו של ג'וליאן שנאבל.

מן העבר השני, האריס מזכירה גם את האפשרות ההפוכה: תגובות שאינן תולדה של חוויה מודעת. היא מציינת מחקרים שמראים שבמצבי סכנה הגוף מתחיל לפעול ולהגיב עוד לפני שהתחושה המודעת של פחד בכלל מתעוררת. התגובה הפיזיולוגית מתבצעת אוטומטית, ורק בדיעבד נוצרת החוויה הסובייקטיבית שמסבירה לנו מה התרחש.

אם תודעה ותגובה אינן בהכרח שלובות זו בזו, טוענת האריס, גם ההנחה שהמוח הוא שמייצר את התודעה נחלשת משמעותית – ונפתחת הדלת לבחינה מחודשת של מקומה של התודעה ביקום. אולי, היא שואלת, התודעה אינה תולדה של תהליכי עיבוד מוחיים, אלא יסוד בסיסי של המציאות עצמה? במילים אחרות: מה אם התודעה אינה נמצאת בתוכנו – אלא אנחנו אלה שנמצאים בתוכה?

השדה האחד

כאן נכנס לתמונה ד"ר ברנרדו קאסטרופ, חוקר תודעה ופילוסוף של המדע, שמציע אלטרנטיבה לחשיבה המטריאליסטית ופתרון אפשרי ל׳בעיה הקשה׳. קאסטרופ מעלה גישה רדיקלית ועתיקה כאחת: אידיאליזם פילוסופי. לשיטתו, לא רק שהתודעה אינה נובעת מהמוח ואינה תוצר של החומר – אלא שהתודעה היא הבסיס הראשוני של הקיום עצמו, והכול נובע ממנה. לדבריו, המציאות כולה, על כל מרכיביה – חומר, מרחב, זמן – היא ביטוי פנימי של שדה תודעה אוניברסלי חסר גבולות, או כפי שהוא עצמו מנסח זאת, ״התודעה אינה נוצרת מתוך החומר – החומר נוצר מתוך התודעה״.

ראיות לתיאוריה זו מוצא קאסטרופ במכניקת קוואנטים, שם עשורים של ניסויים הראו שמציאות פיזית – כמו מיקום של חלקיק חומר או תכונה של אובייקט – לא קיימת בצורה ברורה וקבועה לפני שצופים בה. מצב החומר מתגלה רק כתוצאה מעצם פעולת הצפייה. לפי קאסטרופ, צפייה כזו אפשרית רק כאשר קיימת תודעה, ולכן הוא מסיק שהתודעה קודמת לחומר. מצד שני, זה גם דורש אמצעי תצפית, ואז נשאלת השאלה למה שתודעה תזדקק לאמצעי שכזה – נקודה שתיכף נגיע אליה.

לדבריו, גם ספרות מדעית עכשווית תומכת בתיאוריה שהתודעה אינה תוצאה ישירה של פעילות מוחית. הוא מפנה למחקרים על חוויות פסיכדליות שמתעדים תופעה מפתיעה: דווקא כאשר הפעילות המוחית פוחתת בצורה משמעותית, החוויה הסובייקטיבית מתרחבת והופכת עשירה, חיה ומשמעותית יותר. במילים אחרות, ככל שהמוח פעיל פחות, התודעה מתגלה יותר. ממצאים אלו, הוא טוען, חותרים תחת ההנחה המקובלת שהתודעה נוצרת מתוך עיבוד מוחי. אם החוויה הסובייקטיבית מסוגלת להתעצם דווקא כשהפעילות המוחית מדוכאת, ייתכן שהמוח אינו המקור של התודעה, אלא מעין מתווך שלה, מנגנון ביולוגי שמרסן, מפריד ומנתב את הזרם התודעתי הרחב כדי לאפשר קיום עצמי מובחן בעולם.

"מחקרים על חוויות פסיכדליות מתעדים תופעה מפתיעה: דווקא כאשר הפעילות המוחית פוחתת בצורה משמעותית, החוויה הסובייקטיבית מתרחבת והופכת עשירה, חיה ומשמעותית יותר. במילים אחרות, ככל שהמוח פעיל פחות, התודעה מתגלה יותר".

התודעה, לשיטתו של קאסטרופ, אינה תופעת לוואי ביולוגית, אלא המקור שממנו הכול נובע. היא שדה בלתי מוגדר או מוגבל, שמתקיים בבסיס המציאות כולה. העולם הפיזי, כפי שאנו חווים אותו, הוא הייצוג של אותו שדה ברגע שהוא נחווה מתוך נקודת מבט מוגבלת. לדוגמה, טוען קאסטרופ, המוח הפעיל הוא ההתגלמות הפיזית של התודעה בעולם בעלי החיים, הצורה החומרית שמתקבלת כאשר היא נמדדת (או נצפית).

גישה זו מציעה פתרון אפשרי ל״בעיה הקשה״: השאלה ׳למה׳ שתודעה סובייקטיבית תלווה קיום פיזי מתייתרת, מכיוון שהמצב הוא הפוך – הקיום הפיזי הוא שמלווה, במקרים מסוימים, את התודעה, כשהיא עצמה תמיד הייתה שם, ללא תלות בחומר. מנקודת המבט של תומכי התיאוריה זה מספק להסבר לשאלה כיצד מתוך אותו שדה תודעה בלתי מוגבל נישאת ׳הגבעה׳ שאליה מתייחסים האוטיסטים ממחקרה של הנסי פאוול, וכן תופעות על-חושיות דומות אחרות כמו טלפתיה וראייה מרחוק.

אולם, במבט נוסף מתגלה שהדיון לא נפתר, אלא רק התהפך. הגישה האידיאליסטית אומנם עונה על ״הבעיה הקשה של התודעה״, אך מעלה שאלה זהה מהכיוון השני, שניתן באותו האופן לכנות כ״בעיה הקשה של החומר״: מדוע תודעה בלתי מוגבלת ואינסופית צריכה בכלל ליווי חומרי שיממש אותה? זו בדיוק התהייה שעולה כשאנו שואלים מדוע שתודעה תצטרך אמצעי תצפית להתבונן במציאות, ובאופן רחב יותר, האם חומר באמת קיים או שהוא אשליה של התודעה – ואם כן, לשם מה דרושה אשליה שכזו?

ייתכן שכל פתרון לבעיה הקשה הוא רק דרך אחרת לשאול אותה? אולי זהו בדיוק טבעה האמיתי של התודעה: לחמוק שוב בדיוק ברגע שבו נדמה שהבנו אותה, ולנצח להישאר בגדר חידה.

תמונת כותרת: Andrew Spencer on Unsplash