אנחנו מברכים כמעט על כל דבר שהופך דיגיטלי וחוסך לנו מקום וטרחה, את השירותים שדורשים מומחיות טכנית אנו מזמינים מאנשי מקצוע. ועם כל היתרונות שבכך, ליכולת ליצור משהו בידינו יש חשיבות לא פחותה, שאף מתחדדת ככל שחיינו נודדים עמוק אל המרחב הווירטואלי.

יבוא יום, בעתיד הרחוק, שבו חוקרים יניחו על שולחן המעבדה עצמות כף יד של הומו־סאפיינס מראשית המאה ה-21, וישאלו את עצמם מתי קרה הדבר. הם יסובבו אותן תחת אור לבן ויצביעו בהתרגשות על שינוי זעיר במפרק האגודל. "הנה", יאמר אחד מהם, "כאן זה התחיל. כאן האצבע שבעזרתה האדם אחז בחנית, סיתת צור, מתח קשת, לש בצק, קשר חבל, תפר פצע, חלב עז ובנה קתדרלות, החלה להתמחות בפעולה אחת, קטנה וחזרתית: גלילת תכנים כלפי מעלה על גבי מסך". אולי אפילו יימצא לזה שם מדעי מכובד, וילדי העתיד ילמדו בבית הספר כיצד בתוך שלושה דורות הצליח המין האנושי להגיע להישג אבולוציוני יוצא דופן, ופיתח יד שכבר לא מסוגלת אפילו לתפור כפתור.

נסו להיזכר מתי בפעם האחרונה כתבתם עמוד שלם בכתב ידכם. מתי אצבעותיכם השחילו חוט במחט, מתי ידיכם ניסרו קרש, נטעו עץ, לשו בצק עד שהאצבעות (ולא טיימר) הודיעו שזהו. אנחנו חיים בתקופה שבה מעולם לא נדרש כל כך הרבה מן המוח האנושי וכל כך מעט משאר איברי גופו של האדם.

החומר הוא ראי לכישורים שלנו ללא משוא פנים

גם העבודה שלנו התרחקה מן הידיים. רבים מאיתנו מתפרנסים מתוצרי עבודה אמורפיים שלא ניתן להניח על שולחן: אסטרטגיות וקמפיינים, ישיבות, שיחות והחלטות. במשך רוב ההיסטוריה היה קשר כמעט מובן מאליו בין מחשבה לתנועה ובין כוונה לחומר, וזוהי הרי תכונתו הנפלאה – אין לו נימוסים. קרש שנחתך קצר מדי אינו מתחשב בפוטנציאל שלנו. בורג שהוברג עקום אינו מתרשם מהשכלה אקדמית. שמרים אינם מואצים באמצעות אסרטיביות, צינור אינו מפסיק לנזול מפני שהצבנו לו גבולות, וארון שנבנה בלי מדידה ראויה יכול לעמוד במשך שנים באמצע הבית, עקום ובעל דלת שאינה נסגרת, ולמסור לנו יום-יום משוב מדויק על היחסים שלנו עם המציאות.

לעומת זאת, "מסוגלות" היא מילה שעברה בשנים האחרונות תהליך גלגול מושגי מעניין. היא מופיעה במצגות של משאבי אנוש ובסדנאות העצמה עד שכמעט שכחנו שהיא לא רק אמונה ביכולותינו, אלא האפשרות לקחת משימה ממשית ולהצליח לבצע אותה בכוחות עצמנו. אין צורך במנהל שיאשר את המצוי, המציאות עצמה חותמת על ההישג.

"הנגר יכול לפתח תיאוריה מרשימה על הכיסא, אבל בסוף מישהו צריך לשבת עליו ושיהיה לו נוח. בעולם שבו אפשר לערוך בלי סוף את האופן שבו אנחנו מציגים את עצמנו, החומר מספק שירות נדיר: הוא אינו משתף פעולה עם מגלומניה או תדמית".

הפילוסוף האמריקני מתיו קרופורד, שעשה מסלול לא לגמרי שגרתי מדוקטורט בפילוסופיה לתיקון אופנועים, כתב בספרוShop Class as Soulcraft  על הערך העמוק של עבודת כפיים. הוא קבל על הנטייה האנושית לראות אנשים שעוסקים בעבודות אלו כמי שמתפרנסים מעיסוק נחות. הוא טען שמלאכת יד דורשת חשיבה מעמיקה, פתרון בעיות, אינטואיציה ולמידה מתמדת. מכונאי או חשמלאי חייבים להתמודד עם חוקי הפיזיקה והמציאות בצורה בלתי מתפשרת. המכונאי יכול לחשוב על עצמו דברים נהדרים, אבל אם משהו לא תוקן נכון, האופנוע לא יניע. הנגר יכול לפתח תיאוריה מרשימה על הכיסא, אבל בסוף מישהו צריך לשבת עליו ושיהיה לו נוח. בעולם שבו אפשר לערוך בלי סוף את האופן שבו אנחנו מציגים את עצמנו, החומר מספק שירות נדיר: הוא אינו משתף פעולה עם מגלומניה או תדמית. ובתוך תוכו, המוח שלנו יודע להעריך את זה.

מחקר שנערך באנגליה מצא כי אנשים שעסקו ביצירה ובמלאכות יד מדווחים על שביעות רצון גבוהה יותר מהחיים, אושר רב יותר ותחושה חזקה יותר שהחיים בעלי ערך, גם לאחר שהחוקרים הביאו בחשבון גורמים כמו גיל, בריאות, תעסוקה ומצב סוציו-אקונומי. סקירה שיטתית של מחקרים על פעילויות כמו קדרות, סריגה, רקמה ועבודות עץ מצאה שיפורים במדדים שונים של מצב רוח, הערכה עצמית ותחושת מסוגלות. הנפש אוהבת להשאיר עקבות. היא אוהבת לדעת שהיא לא רק חשבה, הרגישה, התכוונה ותכננה, אלא הזיזה משהו בעולם מילימטר אחד ממקומו.

סוכות הוא חג שמוריד אותנו מעולם הרוח של כיפור, למציאות החומרית של בניית מחסה. צילום: Yehoshua Halevi / shutterstock

ברגע האמת הווירטואלי מתנדף ורק לממשי יש ערך

כיצד הייתה נראית החברה אילו בפסגת הפירמידה הכלכלית היו ניצבים אנשים שיודעים לייצר דברים ממשיים? אילו יוקרה הייתה נמדדת ביכולת לבנות בית שלא ייפול או לגדל מזון או לתקן מנוע או לתפור מעיל. אין צורך ברומנטיזציה של עבודת כפיים; ההיסטוריה מלאה באנשים שעבדו בגופם מפני שלא ניתנה להם ברירה, לעיתים בתנאים קשים מאוד. ובכל זאת קשה שלא להבחין בפרדוקס: ככל שהחברה נעשית עשירה ומתוחכמת יותר, כך היא נוטה להעניק יותר חשיבות למי שעבודתם מתרחקת מן העולם הפיזי.

ואז מגיעה הפסקת חשמל, הצפה, שריפה, מלחמה או סתם ניאגרה שמחליטה לסיים את תפקידה ביום שישי בארבע אחר הצהריים, וההיררכיה קורסת בתוך שלוש דקות. פתאום האדם החשוב ביותר בחדר הוא זה שיודע איפה השיבר.

עבודת כפיים מלמדת אותנו דבר נוסף, ואולי חשוב יותר מתחושת המסוגלות: את גבולותינו האמיתיים. התרבות שלנו עסוקה מאוד בלספר לנו שאנחנו יכולים הכל ואינסטגרם הפך את הרעיון הזה לפרדיגמה: הוא בנה כלכלה שלמה שבה אפשר להתפרנס מדברים שאין להם משקל כמו עוקבים, לייקים, חשיפה ותשומת לב. החומר, לעומת זאת, מציע גרסה מפוכחת יותר של העצמה – הוא מלמד שהיכולת האנושית גדולה, אבל היא אינה אינסופית. שכוח רצון לא מבטל חוקי טבע. שלפעמים חסר לנו כלי, ידע, ניסיון, או שסתם חתכנו במקום הלא נכון ושום חשיבה חיובית לא תחזיר את שני הסנטימטרים שניסרנו. עבודה עם חומר מחזירה אותנו למגבלות הכוח האמיתיות שלנו: אנחנו אולי לא יכולים לעשות הכול, אבל אנחנו יכולים לעשות משהו.

"ככל שהחברה נעשית עשירה ומתוחכמת יותר, כך היא נוטה להעניק יותר חשיבות למי שעבודתם מתרחקת מן העולם הפיזי. ואז מגיעה הפסקת חשמל, הצפה, שריפה, מלחמה או סתם ניאגרה שמחליטה לסיים את תפקידה ביום שישי בארבע אחר הצהריים, וההיררכיה קורסת בתוך שלוש דקות. פתאום האדם החשוב ביותר בחדר הוא זה שיודע איפה השיבר".

הסוציולוג והפילוסוף ריצ'רד סנט עוסק רבות בקשר העמוק שבין היד לראש, וסבור שמלאכה טובה אינה רק ביצוע מכני של הוראות שהמוח ניסח מראש. making is thinking"", הוא נוהג לומר – המחשבה עצמה מתרחשת בתוך העשייה: היד נתקלת, העין מבחינה, הגוף משנה, המוח מגיב והיד מנסה שוב. לכן הביטוי "עבודת כפיים" עושה במובן הזה עוול די גדול לכפיים. מי שראה נגר ותיק מעביר יד על לוח עץ, טבחית שיודעת לפי התנגדות הבצק מה חסר לו, או תופרת שמבחינה בעין במחט זעירה, יודע שלא כל הידע שלנו מאוחסן במקום שאנחנו קוראים לו "ראש". יש דברים שאנחנו יודעים רק דרך הגוף, ולפעמים האצבעות מבינות לפנינו.

גם היהדות התייחסה בדרכה הנבונה לפער בין עולם הרוח לעולם המעשה. קשה לחשוב על יום פחות שמיימי מיום הכיפורים. במשך יממה הגוף מתבקש להצטמצם ככל האפשר בצום ובהימנעות מתענוגות. בתפילת נעילה הוא מגיע לשיא הרוחני ולפתיחת שערי השמיים, ורגע אחרי שבירת הצום מגיעה הנחיה מפתיעה. הייתם בשמיים? נהדר. עכשיו לכו תביאו פטיש ותבנו סוכה. נדמה שגם המסורת חשדה באדם שאם יושאר יותר מדי זמן עם מלאכי השרת הוא עלול להתחיל להאמין בטעות שהוא אחד מהם. אז מורידים אותו אל הקרקע ונותנים לו קורה, מנחים אותו לקחת רעיון ולתת לו דפנות, להפוך מחשבה למבנה.

ככל שהעולם נעשה חסר משקל – כסף שאיננו שטרות, חברים שאינם בחדר, עבודה שאינה מקום, מסמכים שאינם נייר, זיכרונות שאינם אלבום – כך אנחנו זקוקים יותר לתחושת המוחשיות כדי לשמור על שלמות נפשנו. זה לא אומר שצריך לנטוש את המחשבים ולפתוח נגרייה, אבל טוב לו לאדם שיפתח לפחות מיומנות אחת שתוצרה אינו דיגיטלי או וירטואלי. דבר אחד שהוא יודע לעשות בידיו. לתפור. לבנות. לגדל. לתקן. לבשל. לשייף. לצבוע. משהו שאי אפשר לשמור בענן. כדי שלא ישכח שגם הוא, בסופו של דבר, לא נועד לחיות על אותו ענן.

תמונת כותרת: Safal Karki on Unsplash

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

כתב ההגנה לכל הדברים השבורים

הצד האנושי של חומרנות – אנחנו אוהבים דברים שאנו מזהים בהם את עצמנו

למידה משמעותית או רגע של זן – מדוע תהליך הייצור של עבודות יד כה מהפנט אותנו?