מה קורה לאלימות כשמפסיקים להילחם בה? בתוך מחלקה פסיכיאטרית סוערת, יוגה הפכה לפרקטיקה שמצליחה לווסת עומס ולעצור הסלמה. בניגוד למה שאולי מקובל לחשוב, מתיחות ותרגילי כוח הם רק חלק קטן מהתהליך.

כשתומר נופים-גלעד נכנסה לראשונה לבית החולים הפסיכיאטרי אילנית בפרדס חנה היא הרגישה פליאה. "זה לא להאמין לאן ההכרה האנושית יכולה ללכת", היא מספרת בריאיון שהעניקה למגזין. נופים-גלעד היא מורה ליוגה שהגיעה על תקן מחליפה למורה לספורט שיצאה לחופשת לידה. כשנכנסה כדי לפגוש את הקבוצה, ראתה לדבריה משהו שדמה יותר למדחום כספית שנפל ונשבר וכל תכולתו התפזרה.

"אני יושבת ומסתכלת על קבוצת אנשים. אחד מנופף בידיים, השני יורק כל הזמן על הרצפה, השלישי הולך הצידה ומוציא את איבר המין שלו, הרביעי משליך כיסא. מישהו עומד בצד ומדבר בקול, שיחה מאוד ערה עם דברים שאני לא רואה ואי אפשר לגשת אליו, הוא מנותק לגמרי. מישהו אחר מנסה לברוח ואני רודפת אחריו כדי לשאול לאן הוא הולך". כל פעם שהצליחה לאסוף אדם אחד – היתר התפזרו לכל הכיוונים. האווירה הייתה סוערת ואלימה והותירה אותה דרוכה. "אפילו לא יכולתי להכניס את מה שראיתי לתוך תבנית מוגדרת", היא אומרת.

היא חשבה על היוגה סוטרות – טקסט תמציתי וממוקד שנכתב לפני אלפי שנים. מדובר ב-196 משפטים קצרים שמהווים מעין הוראות הפעלה לחיים בדרך היוגה. המשפט השני בטקסט אומר: "יוגה פירושה השקטת תנודות ההכרה".

אחת מהנחות היסוד של פילוסופיית היוגה היא שבכל רגע נתון אנחנו יכולים להיות נוכחים במציאות כפי שהיא, או לשוטט בתוך עולם המחשבה: מפרשים את המצב, חוזים את העתיד, מתרפקים על העבר. כשנופים-גלעד התבוננה בקבוצה היה לה ברור שהאנשים שמולה נמצאים איש איש בראשו. פתאום התחוור לה שכמותם, גם היא לא נוכחת. "אני בתוך המחשבות על מה אני רואה מול העיניים ואיך אני משתלטת על הדבר הזה".

זה לקח כמה רגעים של מרכוז ואז, בתוך כל התופעות המוזרות שמקיפות אותה, החליטה נופים-גלעד לא להתבייש ולהרשים במחווה לא שגרתית משל עצמה. היא עצמה את העיניים, הצמידה כף יד לכף יד, והגתה בקול רם (מאוד) את שלוש ההברות של המילה אום. מילה שמייצגת בסנסקריט את המציאות המוחלטת.

כל תשומת הלב הופנתה אליה.

לא מתוך שיח ולא מתוך הסברים או פנייה אל הרציונל – שהיה ברור כי נעדר מהסיטואציה – אלא בעזרת גיוס חוש השמיעה והחזרה שלהם ושלה עצמה לנוכחות.

מגע של כף יד אחת בשנייה יכול להיות הצעד הראשון בחזרה לנוכחות. צילום: Marben / shutterstock

אלימות לא מגיעה משום מקום

כדי להניע את סך האנשים בחדר לכיוון אחד הבינה נופים-גלעד שעליה להתחיל בלהפוך את המרחב לפחות אלים. זה לא היה רק אותו בחור שזרק כיסאות על זה שלידו. האלימות באה לידי ביטוי גם דרך מטופל שנופף באגרופיו באוויר, מטופלת שמרטה את גבותיה בעצבים או מטופלת שניצבה מולה, חסמה את דרכה וצעקה: "אני חסרת ישע ואת חייבת לעזור לי כי אני חסרת ישע אז אין לך ברירה ואת לא תלכי מכאן את חייבת לעזור לי".

"הבנתי שיש הרבה חוסר הבנה לגבי מה היא אלימות. האם אלימות היא רק עניין פיזי כשמעיפים עלייך כיסא או אגרוף או שאלימות זה גם אם מישהו עומד ומקלל אותך קללות נמרצות". גם פגיעה עצמית היא אירוע אלים, גם שיח בין מטופלים לצוות בנושא ארוחת הצהריים יכול להיות אלים. נדמה היה לה שבכל רגע נתון היא מזהה עוצמות משתנות וסוגים שונים של אלימות.

"התמודדות קונבנציונלית עם מקרי אלימות שכאלו נעה מזריקות הרגעה במרפאה ועד לשהייה בחדר בידוד או בחדר קשירה, אם קיימת סכנה שהמטופל יפגע בעצמו. הכול ביחס לחומרת המצב".

דרך ההבנה הזו גמלה בליבה ההחלטה – לתקופת ההחלפה שלה היא תשתמש במרחב הספורט כמרחב לרגיעה. "מה זה אלימות? זה תוצר של מתח, של דחק, של סטרס שנמצא בפנים. אלימות לא מגיעה משום מקום, היא מגיעה ממערכת סימפתטית מאוד מעוררת. מאיזשהו צורך או דחף שלא בא לידי סיפוק ומייצר עומס רגשי מאוד גדול שצריך לפרוק. אם אני לא יודע איך לפרוק אז אני ארביץ. כמו ילד קטן", היא מסבירה.

תוך זמן לא ארוך ניכר הבדל בהתנהלות הכללית של המטופלים. נופים-גלעד הצליחה לגייס את חלקם לתרגילי נשימה, אחרים חזרו על מנטרות קצרות או הצליחו להישכב על הגב ולהרפות את הגוף (דבר שאינו מובן מאליו במצבם) ומי שיכול היה, מתח וחיזק שרירים בתנוחות פשוטות. כל אלו דוגמאות מתוך דרך היוגה השלמה. מעבר לפעולות, מי שנכנס למרחב – מטופלים ומטפלים כאחד – נחשף לעשרת כללי ההתנהגות היסודיים של היוגה: אי אלימות, דיבור אמת, הימנעות מחמדנות, איפוק, אי היצמדות, טוהר וניקיון, שביעות רצון, משמעת עצמית, לימוד עצמי והקדשת הפעולות לכוח עליון.

לאן להפנות את האנרגיה?

באחד הימים נחשפה נופים-גלעד לאירוע שדחף אותה לקחת על עצמה אחריות נוספת. מטופלת המתניידת בעזרת כיסא גלגלים, שסובלת משיתוק ברגל אחת ומהפרעת אישיות גבולית, נפלה מכיסאה. לאורך תקופת האשפוז שלה התחוור כי לעיתים נהגה להפיל את עצמה באופן מכוון, כחלק מדפוס של פגיעה עצמית, מה שהקשה על הצוות להבחין בין נפילה מקרית למכוונת. הם הותשו מהניסיונות החוזרים להרים אותה וכבר נעמדו מולה וכעסו: "עוד פעם הפלת את עצמך, אנחנו לא מרימים אותך".

אחד המטפלים איבד את סבלנותו והחליט שאינו משתף פעולה עם ההצגות האלו. במקום להרים אותה בחזרה לכיסא הוא גרר אותה הצידה, אולי במחשבה שכך יסתיים האירוע. "ראיתי שהיא רק התנתקה יותר ויותר מרגע לרגע, ברמה שהיא לא מגיבה, כמו שק קמח שגוררים אותו ולא יכולתי להכיל את זה. אמרתי לו: עזוב אני אטפל בה, אני אדאג שהיא תעלה בחזרה לכיסא גלגלים", היא מספרת.

"אפשר לומר ש-99 אחוז ממקרי האלימות שהיו אמורים להיות מופנים למרפאה להמשך טיפול בבידוד, בקשירות או בזריקה, ובמקום זה הופנו אליי למרחב היוגה, נפתרו בלי המשך טיפול של מרפאה".

באופן כללי, התמודדות קונבנציונלית עם מקרי אלימות שכאלו נעה מזריקות הרגעה במרפאה ועד לשהייה בחדר בידוד או בחדר קשירה, אם קיימת סכנה שהמטופל יפגע בעצמו. הכול ביחס לחומרת המצב.

כששאר אנשי הצוות הלכו, נשארו השתיים על הרצפה, זו לצד זו. נופים-גלעד עשתה את הדבר הראשון שידעה שעליה לעשות – להיות נוכחת. היא עצרה את ראשה מלהתערבל במחשבות על איך תפתור את זה ומה יקרה אם היא לא תצליח, או לשוב ולדמיין את הסצנה המטלטלת שזה עכשיו ראתה. היא הניחה עליה יד, המהמה נעימה ואמרה לה שהיא מאמינה בה שתצליח לבד. "הראיתי לה את הסולם ואמרתי לה בואי, אני לא יכולה להרים אותך, נעשה את זה ביחד", ולאחר זמן מה היא עלתה. במילים אחרות, הדבר הכי משמעותי שעשתה נופים-גלעד היה להשקיט את עצמה אל מול האירוע. משם הכול התנהל בצורה טובה יותר.

מה שנהוג לדמיין כשחושבים על יוגה הוא רק חלק בתוך השלם. צילום: Master of Stocks / shutterstock

הבעיה במלחמה באלימות

מאז שהגיעה לראשונה חלפו תשע שנים. נופים-גלעד היא המייסדת והמפעילה של מרחב הרגעה קבוע המבוסס על דרך היוגה בבית החולים הפסיכיאטרי אילנית. היא גם נותנת מענה לאירועי אלימות שפורצים, קו ראשון לפני ההגעה למרפאה והמענה הקונבנציונלי. "אפשר לומר ש-99 אחוז ממקרי האלימות שהיו אמורים להיות מופנים למרפאה להמשך טיפול בבידוד, בקשירות או בזריקה, ובמקום זה הופנו אליי למרחב היוגה, נפתרו בלי המשך טיפול של מרפאה", היא אומרת. "זה לא אומר שהבעיה שלו [של המטופל] נפתרה, שהוא לא שומע קולות או נמצא בפחד, אבל זה כן אומר שהוא כבר לא אלים, שהוא הצליח לווסת את עצמו ולחזור לפעילות".

בהתבסס על עבודתה גיבשה מודל שנקרא 'דה-אסקליזציה', שאותו העבירה לאנשי טיפול בתחום בריאות הנפש ועל בסיסו עזרה להקים מרחבי הרגעה נוספים גם בבתי החולים גהה ושער מנשה. בליבת המודל ניצבת ההבנה שאלימות מפעילה אותנו. היא תמיד מעוררת בצופה רגשות כמו פחד, כעס או בוז, ומחשבות על העתיד לבוא או על משמעות המצב. הבליל הזה נוטה לייצר אצלנו תגובה אלימה, בגוון ובווליום כלשהו – חוסר סבלנות, הצבת גבול נוקשה או תוקפנות שמהווה מנגנון הגנה – ומשם מתגלגל כדור שלג. בחלק מהמקרים עלינו להתקומם מול אלימות, אבל ייתכן שבחלקם נכון יותר להישאר ניטרליים. "גם לי יש תנודות בהכרה", משתפת נופים-גלעד, "אני נפגשת עם דברים וחושבת עליהם, אני בעד או נגד הדברים. הדבר הכי חשוב בעבודה שלי מול אנשים עם התקפי זעם ואלימות והמון אגרסיות היא להיות לא בעד ולא נגד".

"הוא המשיך לצעוק ולקלל אבל היא נותרה רגועה: את רואה בנאדם שנמצא בתוך עומס רגשי ויוצאים לו כל מיני דברים. ומילים. זה לא שזה לא צובט לי, זה לא שזה לא נוגע בי, זה כן. אבל אני לא מגיבה מתוך זה. אני לא מייצרת יותר אסקלציה או הסלמה של המצב".

לצערנו, לא צריך לבקר בית חולים פסיכיאטרי כדי לפגוש באלימות, אך לשמחתנו נראה שמודל הדה-אסקליזציה מוכיח את עצמו במגוון מקרים ובתפאורות שונות. "לא מזמן יצאתי מחניה בנהריה ומישהו בא ואמר לי: אם היית גבר הייתי דוקר אותך", היא מספרת. נופים-גלעד הגיבה בדיוק כפי שהייתה מגיבה למטופל בהתקף פסיכוטי. "הזכרתי לעצמי שאני לא בעד ולא נגד זה. הצמדתי ידיים ואמרתי לו: סליחה אם פגעתי בך, יש משהו שאני יכולה לעזור?"

הוא המשיך לצעוק ולקלל אבל היא נותרה רגועה. "את רואה בנאדם שנמצא בתוך עומס רגשי ויוצאים לו כל מיני דברים. ומילים. זה לא שזה לא צובט לי, זה לא שזה לא נוגע בי, זה כן. אבל אני לא מגיבה מתוך זה. אני לא מייצרת יותר אסקלציה או הסלמה של המצב".

לא אחת נדמה לנו שכדי להגיב בשוויון נפש עלינו להגיע למצב שהאלימות אינה מעוררת אותנו, שיש לנו מעין מגן שקוף כזה שדרכו היא לא חודרת. אך מסיפורה עולה כי גם לאחר שנים של תרגול וחשיפה,  האלימות עדיין לוחצת על כפתורים מבפנים. היכולת לבחור האם לפעול מתוך כך או לא – היא שעושה את ההבדל.

מאז שהיא זוכרת את עצמה, נפש האדם סקרנה את נופים-גלעד. עולם בריאות הנפש חשף בפניה את התודעה האנושית במקומות הכי קיצוניים שלה ולכן מהווה מקום מיוחד ללמוד בו. "מאוד מהר הבנתי שכל מה שאני רואה מולי קיים בתוכי. קיים בתוך כל אחד. וזה רק עניין של ווליום ותדירות". כולנו סובלים ממחשבות שווא, רק בצורה עדינה יותר. למשל, אנחנו חושבים שדיברו עלינו כשלא, אנחנו בטוחים שהבנו נכון סיטואציה כשבעצם פספסנו הרבה מידע או מי מאיתנו שסובלים מהיפוכונדרייה קלה ומרגישים חולים לפני טיסה או התחלה של קורס חשוב. מכיוון שכך, לשיטתה, מה שהצליח להפחית את רף האלימות בבית החולים ולפתור 99% ממקרי התפרצויות הזעם – צפוי להצליח גם במפגשים יומיומיים קיצוניים פחות.

תמונת כותרת: Aakash Malik / Unsplash

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

על מחאות לא אלימות כלפי אחרים וכלפי עצמנו

מי שולט במרכבה שלי – כך אילוף החושים יכול לקדם אותנו לעבר החופש על פי תורת היוגה

כשאנשים טובים הופכים פסיביים

עוד מרדיו מהות החיים:

יוגה כדרך חיים - עם זיוה כנרות, יו"ר ארגון מורי היוגה לשעבר