אילו גיליתם שהאופן שבו אתם חושבים על הזמן ניתן לשינוי ואף משפיע כמעט על כל דבר בחייכם – באיזה רובד הייתם מיישמים זאת – למידה? החלמה? מוטיבציה? מספר ניסויים הוכיחו שעיוות של תפיסת הזמן משפיע על הגוף והנפש בצורות מפתיעות.
המשימות הארוכות ביותר הן אלו שאנחנו פשוט לא אוהבים לעשות. עשר דקות של ריצה למי שלא הרים את הדופק מאז התיכון או רבע שעה של תפירה למי שהראייה שלו לא שש-שש. הזמן מתקדם כאילו נע בתוך עיסה, הסבלנות פוקעת ותמיד יגיע הרגע שבו נחשוב לוותר. מנגד, כולנו יודעים שהזמן טס כשנהנים.
במובנים מסוימים נדמה שהזמן הוא ישות קבועה וחיצונית לנו שנמדדת באופן אחיד – אבל ככל שחוקרים אותו יותר מתברר שהוא גמיש בהרבה. יתרה מכך, ניסויים שונים מציעים שהוא מושפע מאיתנו ומשפיע עלינו באופנים שאולי לא העלינו על דעתנו.
אחד המחקרים המעניינים בנושא פורסם ב-2023 בכתב העת המדעי Nature על ידי פרופסור לפסיכולוגיה אלן לנגר. 33 סטודנטים עברו טיפול סמלי בכוסות רוח באזור האמה. מדובר בכוסות זכוכית ייעודיות המונחות על העור ומייצרות ואקום ששואב את הרקמות וכלי הדם. התהליך מותיר סימנים כחולים שעוברים באופן ספונטני עם הזמן. הנבדקים חולקו לשלוש קבוצות והמתינו בהתאמה מול שלושה סוגי שעונים: אחד שמחוגיו התקדמו באופן טבעי, שני – ובו המחוגים נעו במהירות כפולה ושלישי – בו הם נעו בחצי המהירות. כל נבדק השתתף בשלושת מצבי הבדיקה כדי לבטל את ההבדלים הבינאישיים. בעצם, כל הנבדקים בכל הסבבים המתינו במשך 28 דקות, אך רק שליש חשבו שחלפו 28 דקות. שליש מהנבדקים חשבו שעברו 56 דקות מלאות ושליש חשבו שעברו 14 דקות בלבד.
התוצאה הייתה מטלטלת: החלמת העור מהסימנים הכחולים תאמה את הזמן הנתפס בקרב הנבדקים, ולא את הזמן האובייקטיבי. בקבוצת 14 הדקות נתוני ההחלמה היו הנמוכים ביותר: הסטודנטים האמינו שבזמן כה קצר לא סביר שיתקבל שינוי משמעותי והחלמתם תאמה לאמונה זו אף שבפועל חלפה חצי שעה. לעומת זאת, נתוני ההחלמה בקבוצת 56 הדקות הרקיעו: אחוז המדווחים על החלמה, וכן מידת ההחלמה, היו גבוהים באופן מובהק גם מקבוצת הביקורת (זמן טבעי). אחרי כמעט שעה הם ציפו שהסימן יעבור לחלוטין והנה, הוא עבר. במילים אחרות, הגוף לא הגיב למתרחש במציאות, אלא למה שהמוח חשב שקרה.
דמיינו ילד שמעד ושפשף את ברכיו במדרכה שחושב שחלפה שעה מאז הנפילה ועורו מתחיל להגליד ולהשתקם תוך רבע שעה. או, אם להפליג בדמיון ללא מגבלות, אישה מבוגרת שמחלימה מניתוח קשה לאחר שבוע, כפי שהכין אותה הרופא, כשבפועל עברו רק שלושה ימים? האם בכלל ניתן לייצר עיוות זמן גדול שכזה? ואיך מדביקים אחר כך את הפער שנוצר עם המציאות? יתרה מזאת, אם הזמן שאנחנו חושבים שעבר משפיע על קצב הריפוי – האם גם מדדים אחרים מושפעים מאותו עיקרון?
עם הגיל, משך ההחלמה מפציעה מקבל משמעות רחבה יותר. צילום: Andrey Mihaylov / shutterstock
זו לא המטלה שמעייפת אותנו
במחקרים נוספים שערכה לנגר התגלו השפעות אחרות של תפיסת הזמן על תופעות פיזיולוגיות בגוף. למשל, שגם עייפות אינה נובעת בהכרח מהמתרחש בפועל, אלא מהמחשבה שלנו על הזמן. בניסוי שהתבסס על דיווחים עצמיים השתתפו 28 נבדקים. הם העידו באופן רטרוספקטיבי על חוויית הנהיגה שלהם במגוון נסיעות. חלקן ארכו 3-5 שעות, חלקן 6-10 שעות והיתר – 11 שעות ומעלה. נמצא כי ללא תלות במשך הנסיעה או ביעדה, כל המשתתפים החלו לחוות עייפות בחצי הדרך ואת שיא העייפות כשהגיעו לשליש או לרבע האחרון שלה.
אילו עייפות הייתה נובעת רק מהוצאת האנרגיה ומהריכוז הממושך שדורשת הנהיגה היינו מצפים לראות אותה מופיעה בכלל הנסיעות כעבור אותו פרק זמן, אך לא זה היה המצב.
בניסוי משלים בחנה לנגר אם אותו דפוס עייפות מתקיים גם כשמשך המשימה זהה אבל המאמץ הקוגניטיבי שלה אחר. 294 סטודנטים התבקשו לזהות את מירב המספרים שמתחלקים בשלוש מתוך מאגר של 200, 400 או 600 מספרים. לשם כך ניתנו לכל אחד מהם 15 דקות. בעזרת קסדת EEG שמודדת את הפעילות המוחית עקבו לנגר והצוות שלה אחר מידת העייפות. אומנם רמות העייפות שדווחו היו גבוהות יותר במטלה הקשה, אך הדפוס היה זהה – כלל המשתתפים דיווחו כי העייפות החלה בסביבות חצי המשימה (לאחר כ-7.5 דקות) וכי שיא העייפות ואף ספקות בנוגע להשלמת המשימה הגיעו בשליש האחרון שלה. ממצאי ה-EEG תמכו בדיווחים הללו.
"במובנים מסוימים נדמה שהזמן הוא ישות קבועה וחיצונית לנו שנמדדת באופן אחיד – אבל ככל שחוקרים אותו יותר מתברר שהוא גמיש בהרבה. יתרה מכך, ניסויים שונים מציעים שהוא מושפע מאיתנו ומשפיע עלינו באופנים שאולי לא העלנו על דעתנו".
משמעות התוצאות הייתה שתפיסת הזמן היא כה משמעותית, שאפילו כשמדובר במשימות בדרגות קושי שונות, התשישות והרצון לוותר מגיעים ביחס לאותן אבני דרך על ציר הזמן של המשימה, ולא לעומס הקוגניטיבי שלה.
לנגר ועמיתיה הסיקו כי קיימת אשליית עייפות שנובעת מהציפייה שלנו אליה או מאופן ניהול האנרגיה האוטומטי שלנו. הם בחנו אם הדפוס דומה גם במטלות של עומס פיזי ומצאו שאכן כך. רקדנים ורקדניות מלהקת הבלט של מדינת הסן הגרמנית התבקשו להחזיק את רגלם ישרה באוויר למשך 24 או 70 שניות (הגברים קיבלו תוספת של 8 שניות כדי לאזן את נתוני מסת השריר). הם ביצעו את המטלה מול שעון עצר והתבקשו לדווח על מידת העייפות והרצון לוותר. בנוסף, תצפיתנים אובייקטיביים שראו את הניסוי בווידיאו מבלי לדעת את אורך המשימה דיווחו גם הם על סממני העייפות הניכרים לעין. הדפוס היה דומה: בין השליש הראשון לחצי הדרך מתחילה להזדחל העייפות, ובשליש האחרון שלה היא נוסקת וחוסר האמונה מחלחל.
ועדיין ספק קל נותר, האם מה שנכון לאנשי מקצוע שמתורגלים בעבודה עם הגוף, באיפוק ובסיבולת למען מטרה גדולה יותר נכון גם לקהל הרחב? הניסוי האחרון בסדרה הוכיח שכן. גם 91 סטודנטים שהתבקשו לאחוז מוט במשך 120, 180 או 240 שניות דיווחו נתונים דומים.
בעצם אין מה לחשוש מנסיעה משפחתית ארוכה, הקושי יגיע תמיד בשליש האחרון. צילום: Andrej Lišakov on Unsplash
האם הזמן הוא סיפור?
בניסוי האחיזה הוסיפה לנגר קבוצת ביקורת שונה שהוכיחה נדבך מעניין בסיפור – נבדקים ללא יעד. אלו התבקשו לאחוז במוט כל עוד יכלו. בקבוצה זו העייפות הופיעה ועלתה לשיאה מוקדם יותר באופן מובהק. הם התעייפו אפילו מהר יותר מאלו שהתבקשו לאחוז במשך 120 שניות בלבד.
אם הציפייה – המודעת או לא מודעת – שלנו לאורכו של תהליך היא אחד הגורמים המשפיעים ביותר על התנהלותנו, אזי כשאין אינדיקציה לקיצו מערכת ניהול האנרגיה מאבדת אחיזה. אי אפשר לומר שהיא לוקחת בחשבון את הזמן הארוך ביותר, כי אנו כבר יודעים שאז היא הייתה שומרת את כוחותינו עד לשליש האחרון של הדרך. תחת זאת, היא לוקחת מקדם ביטחון גבוה במיוחד.
מחקריה של לנגר מציעים כי הגוף אינו מודד את הזמן באופן מערכתי שתואם להתנהלות העולם, אלא ביחס לסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על ההתקדמות שלנו בתוכו – בעיקר במובנים של כמה עבר וכמה עוד נותר. משחקים בתפיסת הזמן שלנו משפיעים על תהליכים פיזיולוגיים בגוף, על תחושת העייפות ועל גובה המוטיבציה. מה עוד יתגלה בהמשך? האם עיוות של תחושת הזמן יוכל להשפיע על האהבה שאנו חשים כלפי מישהו? על הבגרות שלנו? או אולי על קצב חילוף החומרים בגוף? הידע שאספה לנגר מעורר מחשבה ואולי גם פנטזיות. אולי נוכל לחוש ערניים יותר כי נדמה לנו שישנו יותר שעות מאשר בפועל או שנשלוט בתיאבון ובהרגלי אכילה לא מיטיבים בעזרת מניפולציה על השעון. אך האם ניתן בכלל להשתמש בידע הזה מחוץ למעבדה? האם אנחנו יכולים, באופן מודע, לספר לעצמנו סיפור אחר על הזמן?
"הגוף אינו מודד את הזמן באופן מערכתי שתואם להתנהלות העולם, אלא ביחס לסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על ההתקדמות שלנו בתוכו – בעיקר במובנים של כמה עבר וכמה עוד נותר".
יכול להיות שתשובה לכך טמונה ב-VR. בשנים האחרונות כלים של מציאות מדומה מתחילים לזלוג מחדרי הגיימינג אל מעבדות המחקר וקליניקות הטיפול כיוון שפוטנציאל המניפולציה התפיסתית והרגשית שלהם עצום. במאמר שפרסם ב-Frontiers הראה החוקר מקסימיליאן לנדק כיצד צפייה בגרסאות וירטואליות של שעונים ומטוטלות שתנועתם מהירה מהזמן בפועל, או לא סדירה, משפיעה על תפיסת הזמן של הנבדקים. אפקט המטוטלת שנעה בקצב לא סדור היה הגדול ביותר, אך כל האפשרויות הראו השפעה. לנדק ועמיתיו מציעים להשתמש בכלים האלו כדי לגרום לממתינים לחשוב ש"הזמן רץ" (למשל עד שמנוע החיפוש ימצא לנו טיסות או בתור בבית המרקחת) ואפילו לתמוך בטיפולים בדיכאון.
משקפי מציאות מדומה יכולים אולי לענות על ה'מה': מה יכול לגרום לנו לחשוב שהזמן נע אחרת מאשר בפועל. אבל 'מי' נותר בגדר תעלומה. יכול להיות ששילוב בין בינה מלאכותית שלומדת את הצרכים שלנו וכלים של מציאות מדומה שבונים לפי הוראותיה מציאות "מתקנת" עשויים לעבוד. ואולי, יש לומר, עשויים לעזור לנו לעבוד על עצמנו. מערכת חיצונית שמבלבלת את המערכת הפנימית שלנו לטובה – זה נשמע חלומי ומפחיד גם יחד.
למשל, בינה מלאכותית שמקבלת את לוח זמני הנסיעות החודשי שלנו ומתערבת בשעון היד החכם שלנו בדיוק בזמן הנכון כדי לגרום לנו להאמין שהנסיעה תהיה ארוכה משחשבנו. התוצאה תהיה היערכות לנסיעה ארוכה אשר תדחה את תחושת העייפות. אבל אז, רגע לפני שהיא תגיע – אנחנו כבר נחנה ביעד.
גם אם נניח את החיזויים העתידניים והפנטזיות בצד, שלל הניסויים מביאים הוכחה מחקרית למונח 'מחשבה יוצרת מציאות'. המחשבות שלנו על מה שהולך לקרות – בין שמדובר בהחלמה של פצע או במשימה שעלינו לבצע – משפיעות באופן מובהק על מה שקורה בפועל.
תמונת כותרת: Daniele Franchi on Unsplash
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
התיאוריה שמאפשרת לנו לנוע בין שני צירי זמן מקבילים
6 רגעים במהלך היום שכדאי לשים לב אליהם
האנשים שהפכו את גופם ונפשם למעבדה מדעית
עוד מרדיו מהות החיים:
