שיחה מקרית לחלוטין עם אדם זר יכולה לעצב מחדש את התפיסה שלנו, לגעת בליבנו, להניע אותנו לפעולות יוצאות דופן ואף להוות מקפצה מקצועית. 3 סיפורים ממחישים מדוע כדאי להתגבר על הרתיעה מדיבור עם זרים.
הרכבת מלאה באדם. על גרם המדרגות המוביל לקומה העליונה של הקרון יושבות שלוש נערות. על מפתן הדלת הפנימי מצטופפים כמה אנשי הייטק, לרגליהם קורקינטים חשמליים ותיקי גב קטנים. סבתא שאוחזת בידו של נכדה הקטן, שתי בחורות שנפגשו אחרי שלא התראו הרבה זמן – ואתם. הנסיעה תארך כחצי שעה, בעמידה, פנים אל פנים עם כמה מהנוכחים.
בהתחשב בריבוי המשימות שעל כתפינו, מעט הזמן הפנוי והיקף החברים הטובים שאיתם אנחנו לא מספיקים להתעדכן – להשתתף בשיחת חולין עם זר גמור ברגע אקראי ביום עשוי להיראות חסר כל היגיון. מדוע שנשקיע אנרגיה במה שעוד רגע נעלם?
יתרה מכך, מציע הפילוסוף אלן דה בוטון בסרטון מבית The School of Life, ייתכן שלא רק הזמניות היא שמעכבת אותנו, אלא גם העומק הפוטנציאלי של שיחה שהיקפה מוגבל ונקודת הפתיחה שלה כה ראשונית. "אנחנו שואפים להיות אנשים עמוקים", הוא אומר, "ואין דרך להגיע לעומק אמיתי עם זר גמור, ובפרק זמן כה קצר. אולי אנחנו דוחים שיחות קטנות כיוון שעמוק בפנים אנחנו אומרים לעצמנו שכבר יש לנו מחויבות לשיחות הגדולות והמשמעותיות של החיים".
אבל מי אמר שארוך יותר בהכרח עמוק יותר? דה בוטון מציע טיעון נגדי להנחת המוצא הרווחת בנוגע לעומק השיחה. "יש דברים שרומן מקיף עשוי להחמיץ ושיר קצר יכול לבטא", הוא אומר. תמונה או גרפיטי על הקיר, למשל, עשויים לעורר בנו הרגשה שתישאר עמנו זמן רב, תניע אותנו לשינויים ותעצב מחדש את התפיסה שלנו. "אנחנו יכולים להתרגש בצורה לא פרופורציונלית מדברים קטנים לכאורה", הוא אומר ומעודד אותנו לתת הזדמנות לשיחות חולין מקריות.
ממש כך קרה לאסטרז'ה וליליאן שנפגשו לגמרי במקרה ברחובות מיאמי.
בכל רגע ביום המזל יכול להשתנות
ביום חם במיוחד ביוני 2025 נהגה אסטרז'ה בת ה-29 ברכבה וזיהתה אישה מבוגרת צועדת לבדה. האזור היה די שומם ואסטרז'ה תהתה איזה מרחק נותר לזרה לצעוד תחת השמש הקופחת. היא עצרה לידה והציעה להסיע אותה ליעדה. ליליאן בת ה-97 נענתה להצעה ולאחר שחגרה שאלה: למה את לוקחת אותי? "עניתי לה שהיא מזכירה לי את סבתא שלי", מספרת אסטרז'ה בריאיון שהעניקה למגזין People, "ושאם זו הייתה סבתי הייתי רוצה שזר יעשה עבורה את אותו הדבר".
במהלך הנסיעה הקצרה גילו השתיים כי ליליאן נולדה בלאון, עיר לא פופולרית בניקרגואה, היכן שקבור אביה של אסטרז'ה. הפרידה מאביה הייתה כואבת במיוחד כיוון שגורש מארה"ב לניקרגואה וכעבור שנה, בהיותה בת 18, הוא התמוטט ומת. פיסת המידע הזו חיברה בין השתיים והשיחה קלחה. הצעירה למדה כי ידידתה החדשה עבדה עשרות שנים בראיית חשבון וכעת היא חיה לבדה מסיוע ממשלתי ובקושי מצליחה לצבור כסף כדי לקנות הליכון חדש. הדבר נגע לליבה והיא פרסמה בטיקטוק סרטון קצר שבו תיארה את המצב. התגובות מיהרו להגיע, אנשים ביקשו לעזור וקרן מימון המונים הוקמה. תוך ימים ספורים גויסו 22,000 דולר – עזרה שעליה ליליאן לא העזה בכלל לחלום.
מעבר ליכולת של מפגש קצר ואקראי לפרוט על מיתרי ליבנו ולהניע אותנו לעשייה מיוחדת, לדברי דה בוטון תמיד קיים הסיכוי שאדם כלשהו שנקרה בדרכנו נתון במצב רוח ירוד וחיוך – או אז מחווה או מילה שנגיד עשויים לרומם את נפשו. בנימה קצת יותר קיצונית הוא מציג את דברי הפילוסוף ארתור שופנהאואר שטען פעם כי "לעולם לא נוכל לדעת בוודאות מי מהאנשים סביבנו שוקל באותו רגע לשים קץ לחייו". המחשבה הזאת עשויה להעניק חשיבות אחרת לאינטראקציה עם אדם זר. "לפעמים ייתכן שאנחנו הדבר האחרון שמפריד בין מישהו לבין ייאוש גמור", הוא אומר.
את המחשבה הזו ניתן לפתח גם לכיוון בעל משקל פחות כבד. אפשר לומר שלעולם לא נדע איזה משפט סתמי או לכאורה לא קשור יעיר בנו או באדם אחר הבנה חשובה מאין כמותה. יכול להיות שהצלחת חיינו יושבת רדומה כפוטנציאל שיתממש רק בזכות שיחה קלה עם עובר אורח או שותף לנסיעה. לדוגמה, בשנת 2011 נפגשו ננסי ליו ובאלאג'י סרידהאר בבר. מה שהתחיל כשיחת חולין חסרת מניע התגלגל לכדי הקמה של חברת סטארט אפ מצליחה. למחרת כבר עבדו על תוכניות ולוח זמנים, תוך כמה ימים גייסו שלושה אנשי צוות נוספים, ושבוע לאחר מכן קיבלו החלטה מפתיעה ונועזת: החמישה עברו לגור יחד בדירה קטנה שתהווה עבורם גם בית וגם משרד פעיל ונמרץ להקמה והגשמת החלום. בתוך שנתיים בלבד עברה Blaze – פלטפורמה לבניית אפליקציות בעזרת בינה מלאכותית – למשרד חדיש בלוס אנג’לס והפכה לחברה מצליחה בעלת 35 עובדים. מה שנקרא, אנחנו אף פעם לא יודעים את מה שאנחנו עדיין לא יודעים.
שני זרים מנגנים יחד מבעד לקיר משותף
"לעיתים קרובות נטען נגד שיחות חולין שהן מזויפות", אומר דה בוטון, שגדל באנגליה, שם המוסכמה היא שחביבות היא יותר גינון של נימוס מאשר רגש כן. בניחוח פחות בריטי, שיחות חולין עם זרים נותרות טכניות בעיקר. רצף שאלות מוכרות על הכיוון שאליו מועדות פנינו, אופי התעסוקה וכמה נוחים התנאים – או לא. וזו אולי אחת הסיבות שבשלן אנחנו עשויים להימנע מהן. אבל האמת היא שכמעט לכל אחד ואחת מאיתנו יש בארסנל סיפור על חברות אמיתית שהתחילה לגמרי במקרה; בטיול במזרח, באודישנים להצגה או בנסיעה משותפת; סיפור שמציג את האפשרות האחרת, שבה שיחת חולין מקרית פותחת את הלב ומתפתחת לקשר משמעותי. "הלב שלנו", טוען דה בוטון כתגובה לחשש מעוד שיחה טכנית מתישה, "נפתח מהר ובקלות משאנחנו חושבים" בהינתן הדדיות. "אנחנו יכולים – אם זה לא נשמע פרדוקסלי מדי – לאהוב אדם זר. ואפילו מוזר אף יותר: רק לדקה או שתיים".
ואכן, לג'ורג'יו לו פורטו נפתח הלב באופן שהוא לא העלה על דעתו. במהלך סגרי הקורונה ישב הבחור האיטלקי הצעיר בביתו בלונדון, מבודד, ושמע נגינת פסנתר הבוקעת מהדירה הסמוכה. הנגינה, הבחין, הופיעה ביום קבוע ובשעה קבועה. הוא השאיר לשכנו פתק מחוץ לדלת ובו סיפר שנהנה להאזין לנגינתו ושישמח לנגן ביחד עמו. על אף שלא קיבל תשובה, התיישב בשבוע העוקב וניגן קטע קצר וכשעצר, לשמחתו, שמע את השכן עונה בנגינה משלו. במשך מספר שבועות הם קיימו דואטים שמתנגנים הלוך ושוב דרך הקיר המשותף. אפילו בערב יום האהבה חלקו ביניהם נגינה נעימה. ואז הגיע הזמן לגלות מי יושב על הכיסא השני.
"הסיכוי שנתחרט על אי קיום שיחה מקרית עם אדם שאיננו מכירים הוא אפסי".
בזמן שקהל הצופים בבית אולי ייחל לראות כיצד הנגינה העיוורת תתפתח לקשר רומנטי, בצד השני של הקיר חי אמיל, אלמן בן 78. אך העובדה הזו לא הפחיתה מרמת העניין בסיפור, ולמעשה דווקא ההיפך. אשתו של אמיל נפטרה זמן לא רב קודם לכן והוא נמצא במגורים זמניים בדירה הלונדונית. כשגרו יחדיו נהג לנגן לה בכל סוף שבוע בשעה 14:00 בצהריים ולכן הוא ממשיך. "הוא הודה לי על כך ששמרתי על המוטיבציה שלו והפכתי אותו לפחות בודד", מספר לו פורטו בסדרת סרטונים שבהם תיעד את השתלשלות האירועים. "הבטחתי שאנגן איתו עד שיעבור דירה". ההיכרות בין השניים והיכולת לתמוך רגשית במישהו זר ריגשה את לו פורטו כל כך עד שהלחין את הקטע המוזיקלי הראשון שלו. הוא קרא לו אמיל היקר.
כמה שבועות מאוחר יותר עבר אמיל לביתו החדש וכעבור זמן לא רב נפטר. לו פורטו מספר כי הוא ממשיך לנגן מדי סוף שבוע ב-14:00. בסרטון פרידה שהקדיש הבחור הצעיר לידידו המבוגר אמר: "ידעתי עליך מעט מאוד אבל שינית את חיי. החזרת לי את התשוקה שלי וחלקנו אותה עם העולם. אתה תהיה בליבי לעד […] אמרת שאני הייתי האור שלך, אבל גם אתה היית שלי. להתראות, אמיל".
יציאה מאזור הנוחות מקושרת לרוב לצעדים נועזים כמו התנסות בתחביב חדש או שינוי ייחודי באורח החיים. אבל גם שיחה עם אדם זר היא חריגה מד' אמותינו וככזו, היא חושפת אותנו לעולמות חדשים, מחוצה לנו ובתוכנו. כשהיא נתפסת כחסרת תוחלת בקלות ניתן לוותר עליה. החיים יימשכו כסדרם והסיכוי שנתחרט על אי קיום שיחה מקרית עם אדם שאיננו מכירים הוא אפסי. הדבר נובע, בין היתר, מכך שאנו מחזיקים ב "רעיונות גרנדיוזיים מדי של מה זה אומר לתקן את העולם". אבל המציאות מראה שעבור חלקנו גם מנגינה, זיכרון משותף או משקה בבר יכולים להיות חלק בתיקון, ומי יודע מה עשוי להיות החלק שלנו.
תמונת כותרת: Wiktor Karkocha on Unsplash
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
מדוע אנחנו נמשכים אל זרים ונרתעים מהם בעת ובעונה אחת?
מדוע כל כך מביך לאכול לבד במסעדה וכיצד נזירי זן יפנים היו מתמודדים עם זה?
האם כוח משנה אותנו או רק חושף את מה שכבר היה שם
עוד מרדיו מהות החיים:
דידי ארז צולל אל תוך פסקול הסרט הדוקומנטרי "שלושה זרים זהים"
