כיצד שיחה קצרה בת כמה שניות עם הילד שלנו עשויה לשנות אותו לשארית חייו? תהליך של תיקון מאפשר לנו כהורים לשנות את הסיפור שהוא מספר על עצמו, לתת לו כותרת וסוף אחר ולהבטיח שמוסר ההשכל שילמד ממנו יקדם יותר ביטחון עצמי ומיומנויות חשובות לחיים.

כולנו שואפים להיות הורים מושלמים: אלה שאף פעם לא כועסים, לא צועקים, לא מאיימים ותמיד זוכים לשיתוף פעולה מלא. המציאות, כפי שיודעים כולנו, אחרת לחלוטין. לא פעם אנחנו מוצאים את עצמנו מגיבים לגמרי אחרת מכפי שהיינו רוצים: הפיוז נשרף או שהסבלנות נגמרת והנה אנחנו שוב מתפרצים, מאשימים ואף פוגעים. כל זה, למרות שלאחר הפעם האחרונה שבה נהגנו בדיוק באותה צורה, פצחנו בסשן של הלקאה עצמית והבטחנו לעצמנו שלא נעשה זאת יותר. התוצאה היא מעגל כפול של אשמה: גם של הילד שמפנים את המסר שהוא לא בסדר, וגם שלנו על 'סגנון ההורות' שלנו.

ד"ר בקי קנדי, פסיכולוגית קלינית, מנחת הורים ואם לשלושה ילדים, טוענת שלצערנו מה שאנו תופסים כטעויות בהורות שלנו הן התנהגויות בלתי נמנעות. אף אחד אינו מושלם. כמו בכל מערכת יחסים, ככל שהיא משמעותית יותר עבורנו, כך עולה המטען הרגשי בקשר. וככל שהרגש חזק יותר, כך אנו מתקשים לשלוט בו ובתגובות האוטומטיות שלנו.

פעמים רבות ננסה להתמודד עם המצב באמצעות עבודה על שינוי הדפוס או מניעת התגובה הבלתי רצויה, אך קנדי מציעה אסטרטגיה שלטענתה הרבה יותר אפקטיבית, מתגמלת, ובעלת השלכות על דורות קדימה. בהרצאה מרגשת מבית TED, היא מסבירה שאם בלאו הכי תמיד יהיו סדקים בהורות שלנו, כדאי שנלמד להצטיין באמנות התיקון שלהם. לדבריה, אין כמעט משהו במסגרת היחסים הבין אישיים שלנו שהוא בעל פוטנציאל גדול יותר להשפעה רבה כל-כך. על כן, היא משתפת, בכל פעם שהיא נשאלת על ידי הורה "מהי אסטרטגית ההורות היחידה שכדאי לי להתמקד בה?" היא עונה תמיד את אותו הדבר: "תהיה טוב בלתקן".

לאחות את השברים

תארו לכם את התרחיש הבא, מבקשת קנדי. אתם חוזרים הביתה אחרי יום עבודה ארוך ומתיש. עמדתם שעות בפקקים והראש טרוד באינסוף משימות, דאגות וחרדות. אם כל זה לא מספיק, עכשיו אתם רק מתחילים את המשמרת השנייה שלכם בבית, מסדרים אותו ומכינים אוכל לילדים. ואז מגיע אחד הילדים ואומר: "שוב פעם עוף? איכס". זהו. אתם מאבדים את זה. אתם מתעצבנים ואומרים לו שאתם לא מבינים מה לא בסדר איתו, איך הוא יכול להיות כל-כך חצוף וכפוי טובה? הוא נעלב, הטונים של שניכם עולים, עוד כמה הטחות והאשמות ומשם קצרה הדרך לרעש המוכר של טריקת הדלת.

מאחורי הדלת, מסבירה קנדי, נותר הילד לבד, מוצף, מתוח ומפוחד. הביטחון שהוא כה זקוק לו מדמות מטפלת משמעותית התערער. ברגע הזה, נכנסת לפעולה תגובה פסיכולוגית מעניינת. כנפש צעירה וחסרת אונים, הוא חייב למצוא דרך להשיב לעצמו את תחושת הביטחון בכל מחיר. בהיעדר התערבות, הוא ייאלץ לסמוך על אחד ממנגנוני ההגנה היחידים שיש ברשותו של ילד: האשמה-עצמית. הפסיכיאטר והפסיכואנליטיקאי רונלד פיירברן תיאר זאת בצורה מושלמת, טוענת קנדי, כאשר כתב ש"עבור ילדים, עדיף להיות חוטא בעולם שנשלט על ידי אלוהים מאשר צדיק בעולם שנשלט על ידי השטן". במילים אחרות, היא מסבירה, "יותר קל ונוח לילד להפנים רוע ואשמה כלפי עצמו, כי לפחות אז הוא יכול להחזיק ברעיון שההורים שלו והעולם סביבו בטוחים וטובים". התוצאה היא שיח פנימי בעל תוכן שמהותו "משהו לא בסדר איתי, אני לא ראוי לאהבה, דברים רעים קורים בגללי".

ואומנם, האשמה עצמית עשויה לסייע לנו לשרוד את תקופת הילדות, אבל אם היא לא נפתרת היא עלולה בהמשך לעבוד נגדנו. "משהו לא בסדר איתי, אני לא ראוי לאהבה, דברים רעים קורים בגללי", הם סיפורים שסיפרנו לעצמנו בתקופת הילדות, וכל עוד הם לא עוברים תיקון, הם עלולים להמשיך ללוות אותנו כפחדי ליבה גם בבגרות. "מבוגרים בעלי האשמה-עצמית הם פגיעים יותר לדיכאונות, חרדות, והרגשה עמוקה של חוסר ערך – בדיוק מה שאנחנו מעוניינים למנוע בקרב ילדינו", מסבירה קנדי.

"עבור ילדים, 'עדיף להיות חוטא בעולם שנשלט על ידי אלוהים מאשר צדיק בעולם שנשלט על ידי השטן'. במילים אחרות, יותר קל ונוח לילד להפנים רוע ואשמה כלפי עצמו, כי לפחות אז הוא יכול להחזיק ברעיון שההורים שלו והעולם סביבו בטוחים וטובים".

למזלנו, אומרת קנדי, ניתן לשכתב את הסיפורים האלו ולהוביל לסוף אחר. וזוהי מהותה של פעולת התיקון: הכרה בשבר והפקת לקחים אחרים ממנו. באופן זה, אנו לא רק פועלים כדי לנטרל את תחושות האשמה שהתעוררה אצל הילד, אלא גם מחזקים את המרכיבים החיוניים ביותר למערכת היחסים, ומה שהיה חסר באותם רגעי מצוקה: ביטחון, חיבור ואהבה.

איך נראה תיקון כזה בפועל? רבים מאיתנו עשויים לחשוב שמדובר פשוט בהתנצלות או בהסבר על הלקח הנלמד. כמו "שומע? אני מצטערת שצעקתי עליך במטבח, אבל אם לא היית מתלונן על ארוחת הערב, זה לא היה קורה", או "אתה יודע, אתה חייב להיות פחות כפוי טובה ולהעריך יותר את האנשים והדברים שעושים בשבילך, ואז לא יצעקו עליך". אך האמת היא, מסבירה קנדי, שעם כל הרצון הטוב, לצערנו אמירות כאלה לא רק חוטאות למטרה של חיבור מחדש, אלא גם מרמזות על כך שהילד אחראי לתגובה שלנו. נוסף על כך שזה לא נכון (רק אנחנו אחראים לתגובות ולהתנהגות שלנו), התנערות מאחריות הוא לא מודל ניהול רגשות שהיינו רוצים להעביר הלאה כדפוס נרכש לילדים שלנו.

אם כך, מהי אמנות התיקון?

כותבים סיפור חדש

לדברי קנדי, כדי ליצור תיקון אפקטיבי ויעיל, כזה שינטרל האשמה עצמית ויקדם ביטחון, חיבור ואהבה, כדאי לגשת אליו בשלושה שלבים:

הצעד הראשון הוא לערוך תיקון עם עצמנו. "אי אפשר להציע למישהו אחר חמלה, יציבות והבנה לפני שאנחנו מצליחים לגשת לתכונות האלה בתוכנו". עבורה, תיקון עצמי משמעותו שני דברים: האחד הוא להפריד בין הזהות שלנו – הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על מי שאנחנו – לבין ההתנהגות שלנו. להבין שההתנהגות הרגעית שלנו לא מגדירה אותנו. אנחנו יכולים לטעות, להפסיד במאבק לשליטה עצמית, למעוד – ועדיין להישאר אנשים טובים והורים טובים. עם זאת, זה לא פוטר אותנו מאחריות למעשינו, אלא להיפך: כשאנחנו מפרידים בין האישיות לבין ההתנהגות שלנו, אך עדיין מגנים את האחרונה, זה מניע אותנו לשינוי. האנרגיה שמתפנה כשהדיסוננס הפנימי שלנו נפתר, יכולה להיות מופנית עתה להפקת לקחים ולשלב התיקון עצמו מול הילד.

לצעד השני – התיקון מול הילד – אין נוסחה מדויקת, אומרת קנדי. בדרך כלל היא ממליצה לשלב בו שלושה אלמנטים: הכרה במה שאירע, לקיחת אחריות, וציון השינוי שבכוונתנו לעשות. "זה יכול להישמע ככה", היא מדגימה. "היי. אני כל הזמן חושבת על מה שקרה באותו לילה במטבח. אני מצטערת שצעקתי ככה, זה בטח היה מאוד מפחיד. זה לא היה באשמתך. לא הייתי צריכה להתפרץ עליך ככה ואני מבטיחה להשתדל לא לכעוס כך-כך ולדבר בצורה יותר נעימה". כך, אנחנו מחליפים את סיפור ההאשמה העצמית של הילד בכזה של אמון עצמי, ביטחון וחיבור. 

"אם יש מסר אחד שהייתי רוצה שתיקחו מהשיחה הזאת, בבקשה שזה יהיה זה: זה לא מאוחר מדי. זה אף פעם לא מאוחר מדי".

כעת, לאחר שהתחברנו מחדש אפשר להתקדם לשלב משמעותי נוסף: הקניית מיומנות לחיים שרלוונטית למקרה. בדוגמה של ארוחת הערב, זה יכול להיות שיעור בהתמודדות עם אכזבות, ואיך לתקשר אותן בצורה מכובדת לאדם אחר. אז אולי ביום הבא, כשהרוחות נרגעו וחזרנו לשגרה, נוכל לומר משהו כמו "אתה יודע, אתה לא תמיד הולך לאהוב מה שאני מכינה לארוחת ערב. אולי בפעם הבאה שזה יקרה, אני תוהה אם במקום להגיד ‘איכס’, תוכל להגיד משהו כמו 'הייתי מעדיף משהו אחר'".

"בעזרת תיקון, אנחנו משנים את העבר בצורה אפקטיבית", אומרת קנדי. אנו מבטיחים שההתנסות בתוך אותו אירוע שהייתה אומנם כואבת, תקבל עתה מסגור שונה. וכשהסיפורים שלנו משתנים, אנחנו משתנים. "התערבות בת 15 שניות יכולה להיות בעלת השפעה חיובית לכל החיים". בעתיד, אותו ילד אולי לא ייפול לסחרור של האשמה עצמית כשהוא טועה כבוגר, לא ייקח על עצמו אשמה בשל טעויות של אחרים וידע לקחת אחריות על מעשיו. כל זאת, בגלל שאנחנו, בעצם התיקון, היווינו מודל לחיקוי לאותה ההתנהגות בדיוק.

אין זמן טוב יותר מההווה

"ומה אם זה מאוחר מדי לתקן עם הילדים שלי"? רבים מאיתנו ודאי שואלים בשלב זה. קנדי משתפת שזהו חשש שמשותף להורים רבים שהיא מדברת איתם. עם זאת, היא אומרת, "אם יש מסר אחד שהייתי רוצה שתיקחו מהשיחה הזאת, בבקשה שזה יהיה זה: זה לא מאוחר מדי. זה אף פעם לא מאוחר מדי".

כדי להמחיש את כוונתה היא מציעה לבצע תרגיל מנטלי: דמיינו שאחד מהוריכם מתקשר אליכם, או במקרה שהם אינם בין החיים, דמיינו שאתם שמוצאים לראשונה מכתב מהם שעד היום לא נפתח. בקול חנוק ורועד היא מתארת את המסר המרגש שלהם אליכם: "היי, אני יודעת שזה נשמע לא קשור, אבל חשבתי הרבה על תקופת הילדות שלך. ואני חושבת שהיו הרבה רגעים שהרגישו רע מאד בשבילך. ואתה צודק בכך שאתה מרגיש כך. אותם רגעים לא היו באשמתך, הם היו זמנים שבהם גם לי היה קשה. ואם הייתי יכולה לחזור אחורנית בזמן, הייתי לוקחת צעד הצידה, מרגיעה את עצמי, ואז חוזרת אליך בשביל לעזור לך עם קושי כלשהו שאיתו התמודדת אתה. אני מצטערת. ואם אתה מעוניין לדבר איתי על הרגעים אלה, אני אקשיב. אני לא אקשיב בשביל להכחיש שהם קרו, אני אקשיב בשביל להבין. אני אוהבת אותך".

אם המחשבה על כך העלתה בכם דמעה, אתם לא לבד. קנדי משתפת שרבים מאלו שביקשה מהם לבצע את התרגיל הזה הגיבו בבכי או שהעידו ששיחה כזו הייתה יכולה לחולל שינוי מסוים בחייהם. כעת חשבו על זה, מבקשת קנדי. "אם לתרגיל דמיוני הייתה כזו השפעה עליכם, רק תארו איזו השפעה תהיה לתיקון אמיתי על הילד שלכם. רואים? אמרתי לכם, זה אף פעם לא מאוחר לתקן".

הרצאתה של קנדי מתמקדת אומנם בהורות, אך למעשה רלוונטית לכל מערכת יחסים משמעותית עם אדם יקר. לאורה, נראה שדווקא כשאנחנו משלימים עם חוסר השלמות שלנו בדינמיקה שבקשר, אנחנו בונים מחדש את עולמנו – עולם שבו אין צדיקים או חוטאים גמורים ואף אחד הוא לא אלוהים או השטן. נמצאים בו רק בני-אדם שהם "טובים דיים", ועושים ככל יכולתם כדי לשמור עליו. בדיוק כמונו, הוא אולי אינו מושלם, אבל הוא עשיר יותר באמון, בביטחון ובחיבור.

תמונת כותרת: Juice Dash on Shutterstock

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

כיצד משתחררים מגלונים של אשמה? הורים בלתי מושלמים לילדים בלתי מושלמים

דרך המלך שבין פסיביות לאגרסיביות – 8 דרכים לסגל תקשורת אסרטיבית

להפוך את הריבים למקרבים – 7 מפתחות לתקשורת בונה בעת ויכוח

עוד מרדיו מהות החיים:

להפוך את ההורות להרפתקה מעצימה