נהוג לחשוב שהרגשות שעולים בנו מכתיבים את המעשים שלנו. אנחנו נלהבים, לכן חסרי מנוחה. אולם מחקרים רבים מצביעים על תהליך הפוך: הפעולות שאנו עושים הן שקובעות איך נרגיש. האם בהתבסס על כך ניתן לקבוע את המצב הרגשי שלנו בכל זמן נתון?

כבר בשנת 1884 כתב הפילוסוף והפסיכולוג ויליאם ג'יימס: "אנו מצטערים כי אנו בוכים, כועסים כי אנו מכים, מפחדים כי אנו רועדים, ולא שאנו בוכים, מכים או רועדים כי אנו מצטערים, כועסים או מפחדים".

אם נקבל את הקביעה שהפעולה מקדימה את התחושה, הרי שהאופי שלנו אינו פסל קבוע והתגובות הרגשיות אינן מארג תפור וחתום, אלא יצירה דינמית שנולדת מתוך עשייה. השאלה המרתקת העומדת לפתחנו היא האם באמצעות 'עריכת' ההתנהגות נוכל לעצב מחדש את הרגשות שלנו? האם האושר אינו יעד חמקמק, אלא תוצאה ישירה של הנדסת התנהגות מודעת?

הגשר אל הלב: כשהגוף מטעה את הנפש

כדי להבין כיצד הגוף 'מתרגם' סיטואציות לרגשות, כינסו באוקטובר 1974 החוקרים דונלד ג'י דאטון וארתור פ. ארון 85 גברים צעירים למה שיהפוך לאחד הניסויים המפורסמים בתולדות הפסיכולוגיה: 'ניסוי הגשרים'.

קבוצת הניסוי התבקשה לחצות גשר חבלים רעוע בוונקובר, התלוי בגובה 70 מטרים מעל סלעים ומפלים שוצפים. הגשר המתנדנד תחת רגליהם ייצר חוויה פיזית של פחד ורעדה. לעומתם, קבוצת הביקורת חצתה גשר עץ יציב ובטוח, מטרים ספורים מעל פלג מים רדוד. בקצה כל גשר המתינה להם מראיינת שהציעה להם להשתתף במחקר לכאורה על נוף ויצירתיות, וביקשה מהם לכתוב סיפור קצר על תמונה של אישה המכסה את פניה. היה זה למעשה מבחן שנועד למדוד עוררות מינית. בנוסף, היא הציעה לכל אחד מהנבדקים את מספר הטלפון שלה למקרה "שירצה לדבר עוד על הפרויקט".

הממצאים סיפקו הצצה אל האופן שבו המוח שלנו מפרש את הגוף. הגברים שחצו את הגשר המיטלטל הגיעו אל המראיינת כשליבם פועם בחוזקה וכפות ידיהם מיוזעות. הם כתבו סיפורים בעלי אופי מיני בולט בהרבה מחבריהם בקבוצה השנייה, ותשעה מהם אף התקשרו למראיינת לאחר מכן (לעומת שניים בלבד מקבוצת הביקורת). המסקנה הייתה ברורה: הגוף חווה עוררות פיזיולוגית עקב הפחד מהגובה, אך המוח תרגם את הדופק המהיר והזיעה למשיכה מינית כלפי המראיינת. הם חוו תחושה גופנית, ואימצו את הרגש שנדמה היה כמתאים ביותר לאותה תחושה.

ויליאם ג'יימס, פסיכולוג ופילוסוף אמריקאי מהמאה ה-19 ואבי הפונקציונליזם, הכיר בכך שאינטואיטיבי להניח כי תפיסה מנטלית (כמו למשל צעקה שספגנו) מעוררת רגש המוליד ביטוי גופני. אולם לטענתו, הסדר של הרצף הזה אינו נכון. בספרו הסביר כי "מצב מנטלי אחד [תפיסת העובדה] אינו נגרם באופן מיידי על ידי המצב המנטלי האחר [רגש]. יש להציב תחילה את הביטויים הגופניים ביניהם". הקביעה הרציונלית, לשיטתו, היא שאנחנו חווים את הרגש רק בעקבות הפירוש של התגובות הפיזיולוגיות.

"הגוף חווה עוררות פיזיולוגית עקב הפחד מהגובה, אך המוח תרגם את הדופק המהיר והזיעה למשיכה מינית כלפי המראיינת".

תובנה זו פותחה מאוחר יותר ל'תיאוריית ג'יימס-לאנגה' – על שמם של ג'יימס והנוירולוג הדני קארל לאנגה. התיאוריה גורסת, למשל, שכאשר קצב הלב שלך מואץ בפראות, אתה עשוי להסיק שאתה מפחד. לאנגה אף הראה במחקריו כי כל הרגשות מתפתחים כתגובה פיזיולוגית לגירויים חיצוניים.

המחקר המודרני ממשיך לתמוך בסדר הזה: התנהגות תחילה ובעקבותיה רגש. גאורג נורת'הוף, חוקר מוח ופסיכיאטר קנדי, מדגיש במאמר מקצועי כי אם תפקודי הגוף הבסיסיים ביותר (הגדילה והתזונה) לצד החיבור בין מערכת החושים והתנועה הם שמעצבים את חוויית הרגש, הרי שאין להתייחס לגוף ככלי אובייקטיבי בלבד, אלא כאל ישות סובייקטיבית וחווייתית.

פרופ' למדעי המוח אנטוניו דמסיו, מהנוירולוגים המובילים בעולם על פי הניו יורק טיימס, צולל עמוק יותר אל תוך 'התחושה של מה שקורה'. בספרו The Feeling of What Happens הוא מבהיר כי התודעה שלנו אינה אלא מנגנון הישרדות המבחין בתגובות הגוף לעולם, ומגיב אליהן. לדבריו, "ללא הגוף שלנו, לא יכולה להיות תודעה".

הסימפטומים של פחד, כמו דופק ואדרנלין, עלולים להתפרש בגוף כמשיכה מינית. צילום: Backroad Packers on Unsplash

אחת מאבחנותיו המרתקות היא שגופנו מייצר רגשות גם בתהליכים שאיננו מודעים להם כלל: "שינוי בפרופיל הכימי של הסביבה הפנימית שלך, הנגרם על ידי גורמים מגוונים כמו מצב בריאותך, תזונה, מזג אוויר, מחזור הורמונלי, כמה מעט התאמנת באותו יום או אפילו כמה דאגת לגבי עניין מסוים, יהיה משמעותי מספיק כדי לעורר תגובות מסוימות ולשנות את מצב הגוף שלך". זאת, לדבריו, גם מבלי שנהיה מודעים לשינוי.

דמסיו מחדד כי רגשות הם תהליכים שנקבעו ביולוגית ותלויים במנגנונים מולדים במוח שהתפתחו באבולוציה. אחת הראיות לכך, לדבריו, היא מיקומם במוח: המנגנונים שמייצרים רגשות נמצאים באותם אזורים שמווסתים ומייצגים גם את מצבי הגוף.

את האופן שבו התנהגותנו משפיעה על הרגשות הוא מדגים באמצעות מקרה של מטופל בשם דיוויד, שסבל מאמנזיה חמורה ולא יכול היה ללמוד שום עובדה חדשה. למרות שלא זכר פנים או שמות, הוא עדיין חווה רגשות: הוא חש שמחה כשטעם אוכל אהוב או כשצפה בסצנה נעימה. הרגש היה שם, מחובר אל הגוף, גם כשהזיכרון המנטלי כשל.

'תיאוריית התפיסה העצמית' של פרופסור לפסיכולוגיה דריל בם מאוניברסיטת קורנל בארה"ב מחזקת זאת וטוענת שאנחנו מבינים את עצמנו בדיוק כמו צופה חיצוני: על ידי התבוננות בהתנהגות שלנו ובנסיבותיה.

האם ניתן 'לרמות' את הנפש?

אם התנהגותנו היא שמבססת את הרגשות, השאלה המתבקשת היא: האם נוכל לשנות את הרגש על ידי שינוי ההתנהגות?

קארל לאנגה הציב זאת כשאלה רטורית לביסוס משנתו: "אם מסירים מאדם מבוהל את התסמינים הגופניים הנלווים – הלב מורשה לפעום בשקט, המבט מתחזק, הצבע טבעי, התנועות מהירות ובטוחות, הדיבור חזק, המחשבות צלולות – מה נותר מהאימה שלו?"

כאן נכנסת לתמונה האסטרטגיה המכונה 'Fake it till you make it'. דניאל פרייר, פסיכותרפיסט מאנגליה, מסביר ב- Psychology Todayכי "המוח שלך עוקב באופן פעיל אחר ההתנהגות שלך כדי לקבוע את מצב הרוח שלך. לכן, אם אתה מרגיש עצוב, אבל אתה מחייך באופן מאולץ, המוח שלך יסיק שאתה לא יכול להיות כל כך עצוב אחרי הכל, וישחרר הורמוני אושר". פרופ' לפסיכולוגיה ג'יימס ד. לירד הוכיח זאת במחקר שבו נתבקשו הנבדקים לחייך או להזעיף פנים (מבלי לדעת שזו מטרת הניסוי), ולאחר מכן לצפות בקריקטורות שונות. הנבדקים דיווחו על תחושה של כעס רב יותר כשהזעיפו פנים, וכאשר חייכו חוו שמחה רבה יותר ואף מצאו את הקריקטורות מצחיקות יותר.

"אם מסירים מאדם מבוהל את התסמינים הגופניים הנלווים – הלב מורשה לפעום בשקט, המבט מתחזק, הצבע טבעי, התנועות מהירות ובטוחות, הדיבור חזק, המחשבות צלולות – מה נותר מהאימה שלו?"

היישומים לכך כמעט אינסופיים: דניאל גולמן מציע בספרו Social Intelligence לאמץ התנהגות אלטרואיסטית, כמו עזרה לחסר בית, כדי לעורר בנו תחושת התרוממות רוח ואמפתיה. הוא המחיש כיצד פעולה פשוטה זו שביצע שינתה את רגשותיו, וכן את רגשותיהם של עוברי אורח שלפני כן כלל לא התייחסו לקבצן. הפסיכולוגית והסופרת האמריקאית סוניה ליובומירסקי מציעה לאמץ התנהגות מוחצנת כדי להגביר את הרווחה האישית גם בסיטואציות מורכבות יותר, כמו פגיעה מאדם אחר. חוקרים מאוניברסיטת קליפורניה מראים כי 'דיבור הרגשות' במקום הדחקתם מפחית את תגובת האמיגדלה שמייצרת רגשות שליליים, ואילו חוקרים מאוניברסיטת חיפה מצאו כי שימוש יזום בהומור בסיטואציות מלחיצות יעיל בוויסות רגשות שליליים.

נראה כי בתוך המורכבות האנושית מתבססת הבנה פשוטה אך מהפכנית: הרגשות שלנו אינם גזירת גורל, וייתכן שהכוח לעצב מחדש את מצב רוחנו נמצא בידיים שלנו. גם אם לא נוכל להימנע מרגשות שליליים לחלוטין, אפשרות מעשית לקבל יותר שליטה על מצב הרוח שלנו עשויה לסייע במצבים רבים ושונים. כשאנחנו בוחרים לאמץ התנהגות מסוימת – בין אם זה חיוך מאולץ ביום קשה ועמוס, גב זקוף מול אתגר מרתיע או שיח פתוח עם אדם שפגע בנו – אנחנו לא רק 'מזייפים' תחושה, אלא מניחים את היסודות לרגש אותנטי.

תמונת כותרת: Semen Machin on Unsplash

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

כיצד האישיות שלנו משפיעה על מה שאנו רואים? נוירולוגים מסבירים מהי תפיסה תת-מודעת

הפחד הוא יצור חמקמק שמתגנב בערמומיות – אך ניתן להערים עליו בחזרה

העיקר הכוונה? הקשר המוזר בין מחשבות למעשים

עוד מרדיו מהות החיים:

ד"ר בלתאזר תירוש על התודעה שלנו והתפתחויות בחקר המוח