במוח שלנו קיימת מפה של הגוף המסייעת לנו להתנהל בעולם – מהפעולות הבסיסיות ביותר ועד כאלו הדורשות קואורדינציה מורכבת. מחקרים מראים שהמוח לומד היכן גבולות הגוף רק כשהוא נתקל במכשול. האם המנגנון הזה משתקף גם בנפש?

האופן שבו אנו מתנהלים ונעים במרחב מבוסס על תהליכים אוטומטיים בתת-המודע. כשאנחנו פותחים את דלת המכונית כדי לצאת ממנה, אנחנו לא עוצרים לחשב את המרחק אל הידית או כמה עלינו למתוח את היד. תהליכים עמוקים במוחנו מבצעים את החישובים הללו עבורנו, מבלי שנהיה ערים לכך. עבור כל פעולה שהגוף שלנו מבצע בסביבה החיצונית מגויסת 'סכמת הגוף' – מעין מפה של הגוף במוח המספקת ייצוג של כל חלק ואיבר. סכמת הגוף נבנית תוך שילוב של מערכות שונות, ביניהן הראייה, המגע ושיווי המשקל. היא מאפשרת לנו להבין היכן גופנו מתחיל ומסתיים ומהו מיקומו ביחס לסביבה החיצונית, כך שכל הפעולות שאנו עושים יתבצעו באופן חלק ומדויק.

הפסיכיאטר פרופסור ויקטור פיטרון ועמיתיו מסבירים כי סכמה זו מייצגת פרמטרים שימושיים לתכנון פעולה ושליטה.

"כדי להזיז את הזרוע," הם כותבים, "צריך לדעת את מיקומה בזמן, וגם את גודלה, שבדרך כלל לא השתנה ב-10 השנים האחרונות. כדי להדליק את האור, צריך לדעת את מיקום ההתחלה, וגם את אורך הזרוע כדי לתכנן כמה רחוק צריך למתוח אותה". לפיכך, הם מציינים, "אדם זקוק לידע על תכונות מבניות ארוכות טווח של הגוף, כולל מבנה גוף, גודלו, גמישות המפרקים וכוח השרירים. בזכות הידע על תכונות מבניות אלו, אדם לא מנסה לנוע בדרכים בלתי אפשריות או כואבות מבחינה ביולוגית". סכמה זו, מסבירים הכותבים, היא גם זו שמייצרת עבורנו את המודעות הגופנית: גם כשאנחנו חצי ישנים, אנחנו חשים באופן מודע את רגלינו מתוחות על גבי הסדין.

אך כיצד אנו יודעים את גבולות גופנו? מחקרים שנערכו בשנים האחרונות בנושא סכמת הגוף חושפים ממצא מרתק: מוחנו אינו יודע היכן בדיוק הגוף נגמר עד שהוא נתקל במכשול.

פרדריק דה וינימונט, פילוסופית, חוקרת ומנהלת במכון מחקר Jean Nicod בפריז, טוענת כי "ברוב המקרים, נוכחותו של מידע חיצוני משפרת את האמינות והדיוק של חוויות גופניות". חוקרים מהמכון למדע וטכנולוגיה בברצלונה מחזקים זאת, ומסבירים שתחושת הבעלות על הגוף היא בסיס להתנהגות אדפטיבית ולהישרדות. הם מחדדים כי "אחד האותות החושיים המופעלים כדי לגרום לחוויית הבעלות [על הגוף] תמיד כרוך בעיבוד של מודליות מקורבת [חלק של הגוף שנמצא קרוב יותר לנקודת ההתייחסות או למרכז הגוף] אשר דורש מחפץ לבוא במגע ישיר עם פני השטח של הגוף". במילים אחרות, הגוף זקוק לחיכוך עם חפץ או מכשול כדי לפענח את תצורתו: היכן הוא מסתיים והסביבה מתחילה.

וכמו במקרים רבים אחרים, הדינמיקה הביולוגית משתקפת גם בנפש. סיפורו של חוקר ארצות מדגים זאת.

החיכוך שבונה את החוסן

עבור חוקרי המאה ה-19 הייתה טימבוקטו 'הגביע הקדוש'. העיר המסתורית שבצפון-מערב אפריקה הציתה את דמיונם עם תיאורים על ארמונות פאר והיכלים מצופי זהב. משלחות רבות ניסו להגיע למקום, אך הדרך העוינת הכריעה אותן.

בשנת 1824 החליטו הבריטים לנסות פעם נוספת. לורד בת'רסט, מזכיר המדינה, הגה תוכנית להגיע מצפון – שפירושה חציית מדבר סהרה, כ-4,800 ק"מ של שטחים מהקשים והעוינים בעולם. מי שנבחר להוביל את המשימה היה אולי האדם הפחות מתאים לכך עלי אדמות – מייג'ור אלכסנדר גורדון ליינג, קצין סקוטי צעיר שקיבל את דרגותיו בעיקר בזכות קשרים משפחתיים, החזיק בניסיון קרבי דל והפגין ביצועים עגומים בשטח. את חוסר הניסיון, החוסר בהתמודדות עם מכשולים והיעדר חוסן נפשי וגופני הוא השלים ביוהרה ואגו כבירים. כך הצליח לשכנע את הבריטים שהוא החוקר הטוב ביותר למשימה.

הגוף שלנו יודע איפה הוא נגמר בין היתר דרך אימפקט של אובייקטים חיצוניים. צילום: A. C. on Unsplash

המסע הפך במהרה לסיוט מתמשך. כבר במלטה חלה ליינג ורותק למיטה למשך חודש. ככל שהעמיק אל תוך הסהרה, כך הידרדר מצבו הנפשי. יומניו חשפו אדם שדעתו נטרפת עליו, ואם לא די בכך, רגע לפני שהגיעה אל היעד, הותקפה המשלחת על ידי שבטים מקומיים. ליינג נפצע קשה ואת הקילומטרים האחרונים עשה כשהוא שמוט, חבול ומדמם, על גבו של גמל. כשהגיע סוף-סוף לטימבוקטו, חיכה לו הניפוץ הסופי של האשליה. במקום ארמונות זהב, הוא מצא עיר חרבה, מאובקת ונטושה. המפגש עם המציאות העגומה לא היה המכה האחרונה. בדרכו חזרה, כשהוא מעורער לחלוטין, איבד ליינג את דרכו וצעד בטעות לכיוון צפון – טעות קטלנית שהובילה לרציחתו בידי נוודים.

לסיפורו של ליינג אין סוף אפי של ניצחון כנגד כל הסיכויים. הוא ממחיש היגיון פשוט שקצת איבדנו עם התפתחות תרבות הצלחת האינסטנט: חוסן נפשי אינו מתבסס על כוח הרצון בלבד. הוא מתגבש על ידי חיכוכים אמיתיים עם המציאות והתמודדות עם מכשולים בדרך, בדיוק כשם שסכמת הגוף זקוקה לפידבק חיצוני.

מיץ' האטמן, אנליסט אסטרטגיה ומייסד אתר The Conscientious Mind, מציג את הגדרת החיכוך בענפי הפסיכולוגיה והסוציולוגיה: "קונפליקט או עוינות הנגרמים כתוצאה מהתנגשות בין רצונות, מזג או דעות".

בעולם המודרני החיכוך הזה נתפס כבעיה. "נראה שיש קונוטציה שלילית למילה חיכוך, כאילו מדובר במשהו שיש להימנע ממנו", מציין האטמן. "כל הטכנולוגיה בחיינו נועדה לחסל חיכוך: בינה מלאכותית עוזרת לנו לקבל מידע מהר יותר, אובר עוזרת לנו למצוא הסעות מהר יותר ושליחת הודעות טקסט עוזרת לנו לתקשר מהר יותר. כשאנחנו אומרים שמשהו 'מאוד ידידותי למשתמש', אנחנו בעצם מתכוונים שזה אינטואיטיבי עם חיכוך מינימלי בין המשתמש לתוצאה הרצויה שלו".

"קושי היה בעבר עובדה בחיים לפני שהפך לבעיה שיש לפתור. הוא היה מוטבע במבנה של הדברים. כדי לגדל מזון, עבדת את האדמה. כדי ללמוד מקצוע, התמחית. כדי לזכות בכבוד, סבלת. קושי לא היה הפרעה לחיים; הוא היה המדיום שדרכו התפתחו החיים; הוא אמר לאנשים היכן הם נחוצים, מה דורש תשומת לב ואילו בני אדם הם הופכים להיות".

האטמן מציע זווית ראייה שונה: להסתכל גם על היתרונות של המכשול, כמו אש לדוגמה. "הלהבה שיכולה לשרוף את ביתכם היא גם אותה להבה שתחמם אתכם בחורף; שתרתיח את המים שלכם כדי להכין מק אנד צ'יז, ושתאפשר לכם למלא חדר בניחוח הנפלא של נר. כמו אש, חיכוך אינו בהכרח טוב או רע, אלא עניין של הפרספקטיבה שלכם עליו. בני אדם לומדים דרך חיכוך בתודעה […] חיכוך הוא מה שמאפשר לנו להפוך לגרסאות טובות יותר של עצמנו".

גם המדע המודרני מזהה את תרומת המכשול לגיבוש הנפש. פרופסור אנדרו הוברמן, מדען מוח באוניברסיטת סטנפורד, טבע את המונח 'חיכוך לימבי' (Limbic Friction) לתיאור המאבק הפנימי המשפיע על היווצרות הרגלים. "חיכוך לימבי מתייחס למאמץ הדרוש כדי ליישם התנהגויות כאשר אתה מרגיש לחוץ מדי (חרדה) או עייף מדי (חסר מוטיבציה) לפעול", הוא מסביר במאמר בפלטפורמה Dexa AI. "הבנת החיכוך הלימבי עוזרת לזהות כיצד המצבים הנפשיים והפיזיים שלך משפיעים על היכולת שלך לאמץ או לשבור הרגלים. זה מעיד על כמות 'אנרגיית השפעול' שאתה צריך כדי להתגבר על ההתנגדות הפנימית לשינוי".

הפתרון של הוברמן אינו לברוח מהקושי, אלא לפגוש בו חזיתית, למשל דרך חשיפה לקור או פעילות גופנית מאתגרת בשעות הבוקר, כשמערכת הדופמין שלנו ערוכה לכך יותר.

סבל מבוקר כמו טבילה במי קרח עשוי לחזק את הנפש. תמונה: Kateryna Hliznitsova on Unsplash

הפסיכולוג והתיאורטיקן פרופסור אר ג'יי סטאר מדגים כיצד חיכוך הנפש בונה את העצמי, את העוצמה ואת החוסן. הוא מזכיר שבעבר משוכות היו מתקבלות כאקסיומה. "קושי היה בעבר עובדה בחיים לפני שהפך לבעיה שיש לפתור. הוא היה מוטבע במבנה של הדברים. כדי לגדל מזון, עבדת את האדמה. כדי ללמוד מקצוע, התמחית. כדי לזכות בכבוד, סבלת. קושי לא היה הפרעה לחיים; הוא היה המדיום שדרכו התפתחו החיים […] הוא אמר לאנשים היכן הם נחוצים, מה דורש תשומת לב ואילו בני אדם הם הופכים להיות".

האתגר, לדבריו, שימש כסיגנל התפתחותי. "כשמשהו היה קשה, זה הצביע על כך שמערכת נמצאת תחת לחץ מספיק כדי להשתנות. שרירים גדלו באמצעות התנגדות. מיומנויות התחדדו באמצעות חזרה. יכולת רגשית התרחבה באמצעות תסכול נסבל. התודעה למדה באמצעות גבולות. העצמי למד באמצעות התמדה".

החתירה שלנו לנוחות היא לא חטא, וגם לדרך אליה יש יתרונות. בנוסף לכך, התרבות של יצירת נוחות חברתית באה מכוונות טובות – להימנע מעימותים מיותרים או מיצירת אווירה עוינת. אבל דומה שבעשורים האחרונים היא יצאה מכלל שליטה והפכה לביטול גורף של שיח. אולי מפני שהיא מנוגדת לטבע שלנו. נראה כי מדובר במעגל חולשה שמזין את עצמו: אנחנו מנסים להימנע מחיכוך, וכתוצאה מכך החוסן שלנו קטן, ואז הרצון שלנו לברוח מחיכוך עולה, וחוזר חלילה.

אך מה קורה לזהות שלנו בעידן שבו הכול 'חלק'? סטאר מזהיר מפני חוויה של הישגים ללא מאמץ. "העידן המלאכותי מציג שינוי רדיקלי. קושי כבר אינו הנחת יסוד. הוא אופציונלי, ניתן להתאמה וניתן להימנע ממנו יותר ויותר. חיכוך מטופל כחוסר יעילות". התוצאה, לדבריו, היא ניתוק. "אנשים משלימים פרויקטים מבלי להרגיש שהם הושלמו על ידם […] זוהי חוויית רפאים לעמוד בסוף פרויקט ולהרגיש זרים לעבודה. יש לנו את התוצאה, אך חסר לנו הזיכרון של העבודה שהיה אמור לעגן אותה לזהות שלנו".

המחיר הנפשי של היעדר החיכוך הזה עשוי להיות כבד משנדמה: מחקרים מראים כי דווקא במדינות הנחשבות למאושרות ביותר, כמו שוודיה ושווייץ, שיעורי ההתאבדות גבוהים באופן חריג. האם ייתכן שחיים ללא התנגדות מותירים את הפרט ללא עצמי מוצק ומבוסס? זוהי כמובן רק השערה, ואין בנמצא מחקר הקושר בין הנתונים.

הדרך חזרה אל הסבל מרצון

במבט מהיר דומה שהפתרון הוא 'לחזור לסבול' במקום לברוח אל 'פתרונות קלים'. אבל בחינה מעמיקה יותר מעלה אפשרות ביניים. הקואצ'ר ריאן פרנהאם טוען כי המפתח לצמיחה טמון בבחירה מודעת של אי-נוחות. 'סבל מרצון', כפי שהוא מגדיר, הוא "הבחירה המכוונת לעסוק בפעילויות קשות, לא נוחות או תובעניות שדוחפות אותך מעבר לגבולות הנתפסים שלך" – מריצות ארוכות ועד אמבטיות קרח. לדבריו אלו אינם רק אתגרים פיזיים אלא 'אתגרים מנטליים' הבונים חוסן.

הוא מדגיש שצמיחה לא מתרחשת באזור הנוחות: "זה קורה כשאנו בוחרים לאמץ את הדברים הקשים, לסבול מרצוננו ולבחון את עצמנו בדרכים שמאלצות אותנו להתפתח".

גם פרופסור לפסיכולוגיה לודמילה נ. פרסלובה מסכימה עם הגישה. במאמר מדריך לחיכוך טוב היא מבהירה כי "חיכוך מסוים – לימוד מיומנות, ניהול שיחה קשה אך הכרחית, פתרון בעיה משמעותית ומסובכת, עבודה על אתגרים יצירתיים – הוא בדיוק המקום שבו מתרחשת צמיחה מכרעת".

החתירה שלנו לנוחות היא לא חטא, וגם לדרך אליה יש יתרונות. בנוסף לכך, התרבות של יצירת נוחות חברתית באה מכוונות טובות – להימנע מעימותים מיותרים או מיצירת אווירה עוינת. אבל דומה שבעשורים האחרונים היא יצאה מכלל שליטה והפכה לביטול גורף של שיח. אולי מפני שהיא מנוגדת לטבע שלנו. נראה כי מדובר במעגל חולשה שמזין את עצמו: אנחנו מנסים להימנע מחיכוך, כתוצאה מכך החוסן שלנו קטן, ואז הרצון שלנו לברוח מחיכוך עולה, וחוזר חלילה. את כל המהלך הזה אפשר לעצור ברגע שמושיטים את היד מחוץ לבועה שלנו ופוגשים את העולם הממשי, עם כל הקוצים שבו. אז מגלים שדקירה קטנה באצבע היא לא סוף החיים, אלא תחילתם.

תמונת כותרת: Michael Rosner-Hyman on Unsplash

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

הייתכן שאנו מסוגלים להבין את עצמנו רק בתיווך חיצוני?

למה מתכוונים כשאומרים שאנחנו 'אחד עם העולם'? ההסבר של מדעי המוח

מדוע החוסן הנפשי שלנו הוא כמו אבן ענבר?

עוד מרדיו מהות החיים:

ד"ר יקיר קאופמן, נוירולוג המלמד חשיבה הכרתית, על חיבור ואיזון כל ממדי הקיום