רגע ספרותי אחד של מרסל פרוסט היווה השראה לעשורים של מחקר מדעי על חוש הריח ועל העוצמה שבה הוא מציף זיכרונות. מדוע שאיפה אחת קטנה יכולה להעיר לחיים חוויות ורגשות מהעבר? מה מתחולל שם, בין האף למוח, בשונה מהאופן שבו פועלים יתר החושים?
יש האומרים שהגיבור הראשי ביצירת המופת של מרסל פרוסט, בעקבות הזמן האבוד, הוא לא אחר מאשר הזיכרון האנושי. במהלך שבעת הכרכים מתחקה הסופר הצרפתי אחר חוויית החיים כפי שהיא נצרבת, מתעוותת ומתעוררת מחדש בתודעה.
באחד הקטעים המוכרים ביותר, המספר טועם עוגיית מדלן טבולה בתה. בהתחלה הוא חש עונג בלתי מוסבר, ואז עולה בו הזיכרון: הטעם והריח מחזירים אותו לבית דודתו בעיירה הבדיונית קומברה (Combray). לפתע זה מכה בו: כילד, הייתה דודתו מגישה לו עוגיית מדלן לצד התה של הבוקר. מתוך הרגע הקטן הזה הזיכרון הולך ומתרחב – מהחדר אל הבית, מהבית אל הרחובות הסמוכים, ומשם אל העיירה כולה על כיכרותיה, שביליה, דמויותיה, ואף חבצלות המים שבנהר העובר בה – עד שנפרש בפניו עולם שלם מן העבר.
פרוסט לא רק תיאר חוויה ספרותית יפה, אלא למעשה, כפי שמציע סבסטיאן גרוס בספרו Smell, Memory, and Literature in the Black Country, הוא הקדים את המחקר המדעי בהבנה שחושים מסוימים, ובעיקר חוש הריח, מחוברים באופן עוצמתי לזיכרון, לרגש ולנוסטלגיה. אותה סצנה הפכה לנקודת מוצא למחקר פסיכולוגי ונוירולוגי שנמשך עד היום, ואף זכתה לשם 'אפקט פרוסט'.
החוש האילם
אחת הנקודות של גרוס עוסקת בחוסר המילוליות המאפיין את חוש הריח: "שחזור זיכרון המופעל על ידי ריח הוא למעשה עבודה קשה, משום שקשה לתת שם ולתאר ריחות. חוש הריח ידוע כחוש הדומם". בניגוד לצבעים או לצלילים, שעבורם לרוב השפות יש אוצר מילים עשיר ומובחן, ריחות מתוארים לרוב בעקיפין, דרך השוואות. "רוב האנשים יודעים מה המשמעות של משהו שמריח 'כמו תותים' או 'כמו דשא קצוץ טרי', או אפילו בעל 'ריח של ספר ישן'. אבל אלה אינם מונחים ריחניים ספציפיים. הם אינם מקבילים לתארים של צבע", כותבת ג'וליה מרטינה ב-Psych.
לדבריה, בזמן ש'אדום' מתייחס לאיכות חושית שעומדת בפני עצמה, בלי קשר לאובייקט מסוים, 'ריח של תותים' הוא תיאור עקיף. ברוב התרבויות (למעט בשבטי לקטים שתיאורי הריח שלהם דווקא עשירים ומדויקים באופן חריג) אין מילה כמו 'תותיות' המתארת את הריח בפני עצמו.
כהמחשה נוספת לאילמותו של חוש הריח, מרטינה מתארת נר ריחני ממותג מוכר. הרכב הריח הרשמי כולל: אשכולית, ארז, פצ’ולי, גרניום, ענבר ווטיבר. מי שבקיא בתחום אולי יבין את הרשימה, "אבל בכנות, לי אין מושג איך רבים מהדברים האלה מריחים", היא כותבת. לעומת זאת, כשבעלה הריח את הנר הוא הגדיר אותו בצורה ברורה בהרבה בעיניה: "כמו ליים שהתקלח". אבל ההבנה בין מרטינה לבעלה נשענת על חוויות משותפות ועל היותם חלק מתרבות משותפת. 'ריח של חנוכה' לא יגיד הרבה לנוצרי שחי באפריקה, ואפילו בתוך ישראל, מי שגדל בקיבוץ וזוכר את ריח השמן בחדר האוכל ידמיין משהו אחד, ומי שגדל בבית שבו שיחקו המון בטפטופי נרות ידמיין משהו אחר.
ובכן, איך בכל זאת חוש שהיכולת המודעת שלנו לתקשר אותו היא כה נמוכה נחשב למעורר זיכרונות ורגשות כה עוצמתי וייחודי, כזה שמעסיק את הקהילה המדעית כבר לא מעט זמן? כאן נכנסת הפיזיולוגיה שלנו. לפי מאמר של מולי מקדונו ב-Harvard Magazine, בניגוד לחושים אחרים, שהמידע שנאסף מהם עובר דרך תחנת עיבוד מרכזית, התלמוס, לפני שהוא מגיע לאזורים רגשיים – מידע שמקורו בריח נע במסלול ישיר לשם. ריח הוא חוש קדום שנוצר לפני החלקים המתווכים במוח, ולכן שמור לו מעמד מיוחד: קשר ישיר לאזורים עתיקים במוח שמעבדים רגשות.
ניחוחות לבנדר ירגיעו את רובנו, אך אצל חלקנו הם עלולים לעורר תחושות שליליות, בהתאם להיסטוריה האישית. צילום: Philippe BONTEMPS / Unsplash
שימושים רפואיים מודרניים בחוש הקדום
לדבריה, האף האנושי מכיל מאות קולטני ריח, שכל אחד מהם אחראי על זיהוי מולקולת ריח ספציפית. "כמו מפתח שמתאים למנעול", וברגע שמתרחש חיבור, מופק אות חשמלי שטס בין תאי העצב ישירות לאמיגדלה, המעורבת בעיבוד רגשי, ולהיפוקמפוס – שאחראי על יצירה ואחסון של זיכרונות. "אם ההיפוקמפוס רואה בריח חשיבות, למשל אם הוא מתקבל ברגע רגשי במיוחד, הוא יכול לתעד את המידע ולאחסן אותו ללא הגבלת זמן. אפילו עשרות שנים לאחר מכן, אותו ריח יכול להחזיר את הזיכרון ולהציף את הבולטות הרגשית של אותו רגע". הדבר עשוי להסביר את הנטייה של חוש הריח לעורר זיכרונות ילדות רגשיים (לעומת זיכרונות טריים או נטולי רגש), הבחנה שמופיעה במחקרים אחרים שהיא מציגה. וכך, גירוי חושי קטן יכול להשיב אותנו לעולם אחר, לילדות בקומברה או לחדר האוכל בקיבוץ.
המסלול הישיר אל הרגש הופך את הריח לכלי עוצמתי במיוחד, כזה שהרפואה המודרנית רותמת לצורכי בריאות הגוף והנפש. שלל מחקרים שמזכירה מקדונו הראו כי זיכרונות נעימים שהתעוררו על ידי ריח אפקטיביים לשיפור מצב הרוח והפחתת המתח, ואף מקדמים נשימה איטית ועמוקה יותר ומפחיתים סממני דלקת בגוף באופן משמעותי.
ועם כל היתרונות הללו, הריח אינו עושה סלקציה בין רגשות חיוביים לשליליים. כמו כל כוח גדול המופנה למקומות שליליים, אם הוא לוחץ על הכפתורים הכואבים שלנו הוא יכול לעורר טלטלה עזה מאוד. לא בכדי, לפי מאמרה של מקדונו, ריח נחשב לאחד הגורמים החזקים ביותר לעירור טראומה. "מאדי דיזל בוערים של אזור לחימה ועד בושם של מתעלל, ריחות בלתי נראים יכולים לצוץ ללא אזהרה ולגרום במהירות לפלאשבק עז או להתקף של הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD)".
"אף שהכימיה של הלבנדר מתוכנתת להרגיע, התודעה שלנו יכולה להטיל עליה וטו. אם ילד נהנה מריח לבנדר בזמן סיפור לפני השינה, הוא יוצר לעצמו עוגן של ביטחון שילווה אותו שנים קדימה. אך אם אותו ריח מקושר לדמות מעוררת רתיעה, סביר להניח כי כוחו של הזיכרון יכריע את המערכה".
לצד ההבנה כי ריח יכול להיות הבטן הרכה של הטראומה, מחקרים מעוררי תקווה מצאו כי המנגנון עשוי להיות גמיש מכפי שחשבו קודם לכן. באחד הניסויים שמקדונו מתארת, חשפו עכברים לריחות מסוימים בזמן גירוי שלילי – שוק חשמלי קל בכף הרגל. ניכר כי העכברים פיתחו פחד מהריחות הללו, ואף הציגו שינויים פיזיולוגיים: מספר תאי העצב המגיבים לריחות המפחידים עלה. כלומר, הרגישות אליהם גברה. או אז ניסו החוקרים להפחית את הפחד באמצעות חשיפה חוזרת לריח ללא הגירוי השלילי, ולשמחתם נראה כי התגובה ההתנהגותית השתנתה בהדרגה ואף נמצאה הפחתה במספרם של אותם תאי עצב. הממצאים מצביעים על כך שמערכת הריח גמישה ויכולה להשתנות תוך עיצוב החוויה מחדש. חשוב לציין כי נתונים מובהקים לגבי יעילותו של המנגנון בבני אדם טרם קיימים.
ובכל זאת, אם נפליג עם הרעיון, היכולת לעצב קיבעונות יכולה לשמש הן כדי להפחית את השפעתו של ריח שמהווה טריגר שלילי והן כדי להפוך ריח כלשהו ל"טריגר" חיובי. ואכן, אחד מכיווני המחקר בתחום בוחן את האפשרות להשתמש בריח שנחשב לנעים, כמו לבנדר, כעוגן – גירוי שמפעיל זיכרון רגשי מרגיע ויכול לסייע בהפחתת חרדה או בלימת פלאשבקים כשהם מתעוררים.
קיבוע ניחוח לבנדר כעוגן מווסת, בהתבסס על הבנת מנגנון חוש הריח, יתקבל על ידי חשיפה ללבנדר בזמן פעולות רגיעה. וכאמור, ככל שהדבר יקרה בגיל צעיר יותר, הוא עשוי להתבסס ולהישלף בצורה טובה יותר. למשל, הפצת הניחוח העדין בזמן סיפור לפני השינה או במהלך משחק רגוע על השטיח בסלון. כך גם בשלב מאוחר של החיים, הריח המוכר יעורר זיכרונות מרגיעים ויתמוך בנו בוויסות הרגשי.
לבנדר ידוע ביכולות ההרגעה הכימיות שלו. לפי סקירה שפורסמה בכתב העת המדעי NIH, המרכיבים העיקריים שתורמים לכך הם לינאלול ולינאליל אצטט – שתי תרכובות המוכרות במדע ביכולת לווסת את זרימת הסידן לתאי העצב, מה שמעודד רגיעה, ולהשפיע על קולטני GABA שמפחיתים פעילות עצבית הקשורה בחרדה. עם זאת, כל ריח שנחשב ניטרלי עשוי לקבל את הצימוד החיובי ולהוות עוגן – אפילו ריח של שום על המחבת או של עוגיות שזה עתה יצאו מהתנור.
מה שמוביל אותנו בחזרה לאפקט פרוסט. השפעת הריחות עלינו היא גם כימית וגם מנטלית. ריח שמהווה עוגן לאדם אחד יכול להוות טריגר לאדם אחר. גם אם הכימיה של הלבנדר מתוכנתת להרגיע, התודעה שלנו יכולה להטיל עליה וטו אם הזיכרון שלנו מקשר אותו לאירוע שלילי. למשל, אם הוא מעורר בנו זיכרון של דמות מרתיעה. אפילו ריח של עוגיות, לא עלינו, עלול לעורר באנשים מסוימים מצוקה. בכך מזכיר לנו חוש הריח כי המציאות הפנימית שלנו היא תמיד שילוב בין הכימיה של החומר לבין הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו עליו.
תמונת כותרת: Fulvio Ciccolo / Unsplash
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
נהרות הזיכרון והשכחה של התודעה
שלא יבלבלו לנו את המוח – 8 מיתוסים שכדאי לנפץ על האיבר החשוב ביותר
האביב מגיש לנו קוקטייל של "מולקולות ביטחון" – כיצד הוא משפיע על אושרנו?
עוד מרדיו מהות החיים:
