חלק עצום מהמודל האנושי מבוסס על הזיכרון. תלויים בו ניסיון העבר ותכנון קדימה, חשיבה גבוהה ורגשות מורכבים, שיטתיות ויצירתיות, למידה, פתרון בעיות, תפקוד מוטורי ומה לא. במובן מסוים, כשזה נוגע לאיכויות שלנו כבני אדם, זיכרון הוא הכול. מדוע, אם כך, ברירת המחדל של האיבר האחראי על כל זה היא דווקא שכחה?
ההנחה שהמוח הוא סביבה ביולוגית שפועלת במטרה להשמיד זיכרונות משולה למחשבה שהיער הוא סביבה אקולוגית שפועלת במטרה לשרוף עצים. זה נשמע מגוחך, נוגד אינטואיציה, אבסורד. אבל במקרה הראשון, גוף מחקרי לא מבוטל דווקא תומך בטענה.
על פי המסורת, האיבר הזה מוקדש כולו לייצור זיכרונות, ושכחה היא כשל במנגנון. ואולם, התמונה שמצטיירת היא מוח שהצי"ח העיקרי שלו הוא השמדה אקטיבית של פרטי מידע. התמצקות זיכרון, לעומת זאת, היא קרב במעלה גבעה. מעטים מהפרטים בחיינו זוכים להגיע לשם, אך מרגע שכבשו את הפסגה קשה מאוד להוריד אותם: אפילו כשנדמה שהם אבדו והקשר עימם ניתק לנצח, במקרים רבים הם עדיין שם, ממתינים בסבלנות לכוח חילוץ. ויותר מזה, מתברר שמנגנון השכחה קיים בין היתר במטרה לשמור איתם על קשר.
בשנת 2020 פרסם הסופר הבריטי גבריאל יוסיפוביצ'י את הספר Forgetting שעוסק, כשמו, בשכחה וזיכרון. בסקירה לספר שערך סקוט בושאן במגזין The New Criterion הוא מספר על הברקה ספרותית שמתמצתת את מערכת היחסים הלא ברורה בין שתי הפונקציות האלה של המוח: יוסיפוביצ'י מצטט בספר את המחזאי סמואל בקט כמי שכתב, "רק זה שזוכר שוכח".
אמירה זו היא פרשנותו של בקט לתפיסת הזיכרון בכתבי מרסל פרוסט (בעקבות הזמן האבוד). המחזאי האירי חילק את הזיכרון בכתבי פרוסט לשניים: זיכרון של פרטים טכניים, "עובדות ומספרים", שנשלף די בקלות בצורה אקטיבית, וזיכרון חווייתי רדום שנדמה כי אבד בנבכי הזמן ו/או המוח. הפרטים שעל הגבעה. אבל מדי פעם איזה טריגר עלום מפעיל אותם ואז אנו חווים את הזיכרון במלוא העוצמה, לדברי בושאן אפילו יותר מהחוויה המקורית. הוא ממשיך ומסביר כי הפרטים הטכניים מפריעים להעלות את הזיכרונות החווייתיים, "ומכאן, רק זה שזוכר שוכח".
וכאן ההברקה – בהערת שוליים מציין יוסיפוביצ'י כי לא זכר נכון את הציטוט, ולאחר בדיקה גילה כי הציטוט האמיתי של בקט היה "אדם עם זיכרון טוב לא זוכר דבר כיוון שהוא לא שוכח דבר". על כך כותב בושאן כי "הטעות התמימה הזו מאפיינת את כל הספר: ציטוט חצי-זכור על טבע הזיכרון, שמעצם היותו חצי-נשכח מבהיר את עצמו ונע לכיוון הגרעין של המקור".
הבית האבוד בלב היער
הציטוט המקורי של בקט עדיין משקף את החלוקה לזיכרון נשלף וזיכרון רדום, אך עולות ממנו סוגיות נוספות: אם אנחנו צריכים להיזכר במשהו, האם קודם עלינו לשכוח אותו, כפי שקרה ליוסיפוביצ'י עת עבד על הספר? ואם שכחנו משהו, האם הוא עדיין בגדר זיכרון? מה נחשב לזיכרון בזמן נתון במוח ומה לשכחה?
בפרספקטיבה מדעית, האינטואיציה של נפילי הספרות הללו לא הכזיבה. הצורך לשכוח כדי לזכור אכן נראה כמאפיין את פעולת המוח. אנחנו הצענו את מטפורת הפרטים שעל הגבעה, סנג'אי סארמה ולוק יוקינטו מציעים ב-BBC Future את מודל "הבית ביער". סנג'אי, פרופסור להנדסת מכונות, ויוקינטו, כתב מדעי ועמית מחקר – שניהם מ-MIT – מנסים להבין כיצד ייתכן שזיכרונות אבודים לכאורה עולים בנו במפתיע, ואילו פרטים שנראים כזיכרונות מוצקים עלולים להישכח בן-רגע.
"הראיות המחקריות לכך שהמוח מפריע לעצמו על ידי מיסוך הזיכרון בפרטים לא מספיק משמעותיים הלכו והצטברו, ובקהילה המדעית החלה לחלחל ההבנה שאולי עד היום הסתכלנו לא נכון על המוח. במקום לחשוב עליו כמפעל לייצור זיכרונות, צריך לשנות פאזה – המוח הוא מפעל למחיקתם".
במחקרים ובניסויים שונים בנושא למידה מוכרת זה מכבר המסקנה שריווח בין חזרות תורם להתמצקות הזיכרון. במקביל לתהליך התגבשות אקטיבי של הזיכרון, תיאוריה חדשה שמתפתחת בחוגי המחקר היא שההפסקות בין חזרות נועדו גם לצורך שכחה יזומה.
"כדי להבין כיצד שכחה יכולה להועיל", הם מסבירים, "חשוב קודם להכיר בכך שזיכרון לעולם אינו רק חזק או חלש". במקום זאת, יש לו שני מאפיינים: כושר שליפה וחוזק ייצוג. המאפיין הראשון מתייחס לקלות שבה אנו יכולים להציף זיכרון כלשהו אל התודעה, ואילו השני נוגע למידת הפירוט, האחיזה והנפח של זיכרון מסוים.
חלק מהזיכרונות יציבים כמו בית, אך אם היער סביבם נהיה צפוף מדי, הגישה הופכת קשה. צילום: Mikel Ibarluzea on Unsplash
כמו ארבעת המינים עם השילובים השונים של טעם וריח, כך גם זיכרונות. פרט כמו שמה של אימכם, הם ממחישים, יאופיין הן בכושר שליפה חזק והן בייצוג חזק מאוד, כמו האתרוג. מספר טלפון של מכר מלפני שני עשורים יהיה כמו ערבה, בעל כושר שליפה וייצוג חלשים מאוד. שמו של אדם שפגשתם זה עתה יהיה עם כושר שליפה טוב, אך ייצוג חלש, ושיר אהוב מתקופת התיכון יכול להיות בעל ייצוג חזק, אך כושר שליפה נמוך, כמו הדס ולולב לחלופין.
כשלוקחים את שני המאפיינים האלה בחשבון מתקבל מה שהם מכנים "מודל הבית בלב היער": הזיכרון יכול להיות יציב, עשיר ומוצק – כלומר בעל ייצוג חזק – אך עם הזמן הגישה אליו הופכת מסורבלת – כלומר חלה ירידה בכושר השליפה שלו.
מה שגורם לכך, למרבה האירוניה, הוא כושר הזיכרון שלנו, וליתר דיוק זיכרונות מתחרים שנוצרים אצלנו. כשמידע חדש מצטבר בהקשר לזיכרון נתון, נוצרים מעברים עצביים חדשים שעלולים להטעות אותנו בכל פעם שאנו מנסים לגשת אל הבית. "המפה המנטלית של אדם כלשהו שהייתה פעם ברורה עלולה להפוך למבוך", הם מסבירים. במקרה הזה, כדי לזכור, אכן צריך לשכוח. המשמעות היא שזיכרונות ישנים וחזקים, אלה שכבר כבשו את הפסגה, לאו דווקא נמחקים, אלא מסתתרים אי שם בין אינספור נוירונים וסינפסות.
הראיות המחקריות לכך שהמוח מפריע לעצמו על ידי מיסוך הזיכרון בפרטים לא מספיק משמעותיים הלכו והצטברו, ובקהילה המדעית החלה לחלחל ההבנה שאולי עד היום הסתכלנו לא נכון על המוח. במקום לחשוב עליו כמפעל לייצור זיכרונות, צריך לשנות פאזה – המוח הוא מפעל למחיקתם. וזו, טוענת לורן גרביץ בכתב העת Nature, אמירה מהפכנית למדי.
"בניסוי אחד נמצא כי כאשר חוסמים נוירון תקשורת מבוססת דופמין במוחם של זבובים, הם זוכרים טוב יותר התניה כלשהי שעשו להם. למעשה, התברר כי זה לא שהם זוכרים טוב יותר, הם פשוט לא מצליחים לשכוח".
אבל המעבדה אדישה למהפכות. ממספר ניסויים שהיא מתארת עולה כי הזיכרונות שלנו לא נמחקים מאליהם בתהליך של בליה, אלא המוח פועל בקדחתנות לנקות את עצמו מפרטים שהוא מגדיר כלא רלוונטיים עבורנו. בניסוי אחד נמצא כי כאשר חוסמים נוירון תקשורת מבוססת דופמין במוחם של זבובים, הם זוכרים טוב יותר התניה כלשהי שעשו להם. למעשה, התברר כי זה לא שהם זוכרים טוב יותר, הם פשוט לא מצליחים לשכוח. המסקנה היא שבמצב תקין, כשהנוירון פעיל, יש לו תפקיד חשוב במחיקת זיכרונות. ניסוי דומה נערך בחולדות, רק עם רכיב אחר במנגנון הזיכרון, וגם בו נמצא כי הן לא מסוגלות לשכוח מיקום של אובייקטים כשמבצעים מניפולציית חסימה בנתיבי התקשורת במוחן. היינו מצפים שחסימת תקשורת תפריע למוח לגבש זיכרונות, אבל בדיוק הפוך קרה.
במחקר בעכברים התגלה כי כאשר מגבירים את קצב ייצור תאי הגזע במוחם, הם שוכחים טוב יותר. גם פה, האינטואיציה אומרת שיותר תאים במוח פירושו זיכרון טוב יותר, אבל התוצאות הראו ששיפור פעילות המוח היא שיפור כושר השכחה שלו.
זוכרים את הציטוט המוטעה של בקט, "רק זה שזוכר שוכח", ואת החלוקה לפרטים טכניים וזיכרון רדום? כך מסביר פרופסור פול פרנקלנד, מדען מוח שהיה שותף במחקר העכברים, את תוצאות הניסוי: "כאשר נוירונים נטמעים בהיפוקמפוס בוגר, הם נטמעים במעגלים חשמליים קיימים ומבוססים. אם יש לך מידע מאוחסן במעגלים האלה ואתה מתחיל לשכתב אותם, זה יקשה על הגישה למידע הזה".
זיכרונות טווח ארוך מתגבשים במוח, ועל פי מודל "הבית ביער" היער נהיה סבוך יותר עם השנים. כדי לתקל את הבעיה הזו המוח מתוכנן לשכוח. הפרטים הפרטיקולריים של הטווח הקצר נמחקים באופן פעיל, אלא אם הם חוזרים על עצמם בתדירות גבוהה ומקושרים למשמעות נוספת שתעגן אותם. ההתערבויות שנעשו במנגנוני הזיכרון בניסויים הללו הפריעו את ויסות הצמיחה הטבעי של היער וגרמו לסבך להפוך לבלתי חדיר. וכך הבית שבליבו אבד בין השבילים החדשים שנוצרו והעלווה שמסתירה את הראייה.
פתאום נראה כי המוח עלה על משהו שקצת חמק מאיתנו: אם הוא מקדיש את רוב מרצו לסינון תכנים, להבדיל מיצירתם, כנראה שיש סביבנו הרבה יותר פרטים חסרי חשיבות מכאלה בעלי משמעות, ומכאן שהעמסה בגירויים לא משרתת אותנו.
במאמר מוסגר, במחקר שנערך ב-UCLA נמצא כי הזיכרונות לטווח ארוך לא מאוחסנים בסינפסות, כך שהקציר שלהן נוגע ככל הנראה רק למידע חדש. הנתון הזה הוא חיזוק נוסף להנחה שהמוח פועל באופן אקטיבי למחיקת הפרטים הטכניים, בזמן שזיכרונות מבוססים – כלומר בעלי ייצוג חזק – אינם מושפעים מהתהליך.
גרביץ כותבת כי עורכי הניסויים מאמינים שמוח האדם פועל בצורה דומה, ואם ננתח את ההיגיון שבמנגנון אפשר להבין מדוע. עבור כל בעלי החיים זיכרון הוא אמצעי לאחסון מידע, ומידע הוא כלי תפעולי. ממנו נגזרת כל ההתנהלות של כל יצור חי. לכן, מנגנון הזיכרון והשכחה הוא פילטר שמטרתו לוודא שהמידע המאוחסן יהיה בהלימה לצרכים של המאחסן. זהו עיקרון אוניברסלי שכשם שהוא תקף לגבי זבוב, כך הוא תקף לבני האדם. גרביץ מסבירה כי אומנם הוא שומר על האפשרות לכתוב זיכרונות חדשים כיוון שהמציאות דינמית, אך דואג במקביל לשמור את דרכי הגישה למידע שכבר עבר את הסינון הקפדני, פנויות ומתוחזקות.
זיכרון כובל אותנו לספציפי, שכחה מבהירה את התמונה הגדולה
צורת העבודה הזו מתיישרת עם כלי תפעולי נוסף של המוח – יכולת ההכללה. שכחה עוזרת לנקות את הפרטים הפרטיקולריים כדי לחלץ משמעות כללית. אם כל חוויה תיתפס כאירוע חד פעמי ייחודי, יהיה קשה לנו לחבר את ההתנסויות שלנו לכדי דפוס. העיקרון פשוט: ככל שיש יותר פרמטרים כך יורדת ההתאמה בין דברים, ואילו ככל שיש מכנה משותף רחב כך אפשר לקבץ חוויות תחת אותן קטגוריות. השכחה היזומה אם כן, מסבירה גרביץ, עוזרת לשמור על הפרטים המשמעותיים עבורנו כדי שנוכל לקשר אותם בעתיד לאירועים נוספים.
נניח שכלב תקף אותנו, היא מדגימה. לו היינו זוכרים כל פרט מהמקרה אז "זה לא רק התנועה הפתאומית [שלנו] שהבהילה את הכלב בפארק, וגרמה לו לגרגר ולנשוך, אלא גם האוזניים השמוטות של הכלב, צבע החולצה של בעליו וזווית השמש". מתוך אלה שני פרטים רלוונטיים לשימוש עתידי – 1. תנועה פתאומית מבהילה כלבים. 2. כלבים מבוהלים תוקפים. כל היתר הם הסחות דעת שמרחיקות אותנו מהסיבה האמיתית שבעטיה הכלב תקף [בהלה].
"שכחה עוזרת לנקות את הפרטים הפרטיקולריים כדי לחלץ משמעות כללית. אם כל חוויה תיתפס כאירוע חד פעמי ייחודי, יהיה קשה לנו לחבר את ההתנסויות שלנו לכדי דפוס".
כשמדענים חקרו אינדיבידואלים עם זיכרון אוטוביוגרפי יוצא מגדר הרגיל – כלומר זיכרון לעובדות ופרטים – הם גילו כי רבים מאופיינים בנטייה להתנהגות אובססיבית. גרביץ מסבירה שזה נובע מיכולתם המוגבלת להכליל. ומהי אובססיביות אם לא ייחוס משמעות יתרה לפרטים זניחים? זו לא אבחנה שיפוטית, מוחם מחווט אחרת. פשוט כדי להבין מה מופיע בצג מולנו, אי אפשר לעבור פיקסל-פיקסל. לעומתם, נמצא כי "אינדיבידואלים עם כשל חריף בזיכרון האוטוביוגרפי נוטים להצליח בעבודות הכרוכות בחשיבה מופשטת, סביר להניח משום שהם לא מקורקעים ממשקלם של הפרטים הטכניים".
בטקסט משנת 1874 יצא פרידריך ניטשה בחריפות נגד האובססיה, לראייתו, של היסטוריונים ביחס להיסטוריה. במאמר במגזין Philosophy Now מסביר פול דילון כי הפילוסוף הגרמני האמין שההיצמדות הכפייתית לעובדות אובייקטיביות שאפיינה את בני זמנו מונעת מהאדם להשתמש בהיסטוריה כמקפצה לצמיחה. לשיטתו, ההיסטוריה היא כלי תפעולי שמטרתו לכוון את האדם, ולא סתם מאגר לזיכרון עובדתי קולקטיבי.
הסנטימנט הזה משקף במובן מסוים גם את רמת הפרט: זיכרון הוא אמצעי, לא מטרה, וכדי לעזור לו בתפקידו לפעמים צריך פשוט לדעת לא להפריע, לא להיטפל לקטנות. הנה משהו שאולי פחות כדאי לשכוח.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
המוח שלנו הוא חדר סימולציה תלת-ממדית לחוויות – כיצד להשתמש בו לשיפור הזיכרון?
זיכרון העבודה שלנו הוא מנגנון קוגניטיבי מהחשובים שיש – כך ניתן לפתח אותו
האתגר בלשכוח את מה שלמדנו – וכיצד זה יכול לשמור אותנו מעודכנים ורלוונטיים
עוד מרדיו מהות החיים:
