הרב מכר ״לממש את הטוב שבך״ עכשיו בחנויות הספרים, לרכישה לחצו כאן X

מה צופן העתיד? כדי להבין עלינו קודם להשתחרר מההנחה שאנו יודעים הכי טוב


20 באפריל, 2020

הצדק ינצח, מבטיחים לנו לגבי העתיד. אבל מי מחליט מה צודק? אתיקה, מוסר וערכים הם עמודי תווך בזהות שלנו ועל כן אנו נוחים להשתכנע שהם אמיתות סדורות ומוחלטות. אלא שגם אחרים עם דעות שונות משוכנעים כך. נראה כי ענווה ופתיחות לאפשרות שאנו טועים יכולות להגביר את דיוק החיזוי שלנו ומסייעות לפתח חוסן אל מול הלא נודע.


בועז מזרחי

סיומה של שנת 2012 היה שיעור מאלף בענווה ובצניעות למין האנושי. בתאריך ה-21 בדצמבר היה אמור לסחוף את העולם אחד משני תרחישים: טרנספורמציה רוחנית של כלל בני האדם, או קיצם של כדור הארץ והציוויליזציה.

לקראת התאריך הורגשה תכונה בתקשורת ובשיח החברתי שחלקה היה כרוך בתקווה גדולה וחלקו האחר – בפאניקה. כל זה על בסיס חיזוי לא בדיוק ברור של תרבות המאיה, שהתפוררה מתישהו בין שנת 800 לשנת 900 לספירה. כמו אדם שמושיט ידו נרגש ללחיצת יד של מכר חדש, והלה מתעלם ממנו בהיעדר תשומת לב, כך התעוררו רבים נבוכים אל יום ה-22 בדצמבר, ממתינים ללחיצת ידה של ההיסטוריה.

היופי של בוקר ה-22 היה טמון באוניברסליות שלו. לא משנה באיזה מחנה היה פלוני, ההיסטוריה העמידה אותו על טעותו. לכל מי שקורא שורות אלה וחושב לעצמו "אני דווקא צדקתי, לא האמנתי לאף תיאוריה", אפשר להזכיר את האמור בספר משלי – "לא לעולם חוסן". שכן חלק ממה שיוביל אותנו לטעות בעתיד הוא 'חוכמת הבדיעבד' אשר מחזקת את תחושת האמת והצדק שלנו ומקנה להן מעמד של תושב קבע.

אנו משרטטים את העתיד בדמותו של ההווה האהוב עלינו

אבל אמת וצדק בדרך כלל מתנהגים כאורח פורח. כשם שהם מופיעים, כך הם נעלמים. בשנת 2012 ההיעלמות הזו פקדה את תומכי תיאוריות האפוקליפסה/התעוררות, ובהזדמנויות אחרות היא פוקדת את כולנו. לאיש אין מונופול על צדק ואמת. הבעיה מתרחשת כשאנו מחילים את הצדק והאמת הארעיים שלנו בצורה אבסולוטית על כל ההיסטוריה – זו שהייתה ואולי יותר קריטי, זו שתבוא.

כשזה נוגע לעובדות אנחנו עדיין באזור הבטוח יחסית. אבל פעם, פעמיים או עשר פעמים שבהן צדקנו לגבי משהו נוסכות בנו שאננות לגבי כושר השיפוט שלנו, ואנו מתחילים לחשוב על עצמנו כמשכן הצדק. התפיסה העצמית הזו עלולה לגלוש בקלות גם לשיפוט מוסרי, וכך נרקם לו קשר לא כשר בין הערכים, הדעות והאמונות שלנו, ובין פירוש עובדתי-לכאורה של המציאות.

כיצד קורה שאנו מבלבלים בין תחזיות לגבי העתיד – מנגנון נפלא שהתברך בו השכל האנושי – ובין האמונות, הדעות וכנראה גם האגו שלנו? בטור ב-Guardian עומד אוליבר בורקמן על הדקויות של שיפוט עתידי ודן בבעיה של התאהבות בעמדותינו. הוא עושה זאת דרך מגמה שצברה פופולריות בדיונים ציבוריים לקטלג אנשים ל'צד הנכון ולא נכון של ההיסטוריה'. בורקמן מסביר כי הטיעון 'עוד X שנים נסתכל אחורה ונחשוב Y' חסר כל משמעות. אין לנו שום דרך לדעת מה יהיו הסטנדרטים המוסריים או הנורמות החברתיות בעוד 50 שנה מעכשיו, ולכן פסילת אחרים על בסיס תחזית כזו היא דבר פסול כשלעצמו.

"פנייה לשיפוט ההיסטוריה כרוכה בהתייעצות עם כמה אנשים מדומיינים מהעתיד, אז זו לא הפתעה שהם מסכימים עם מי שהתייעץ איתם". במילים אחרות, המסע שאנו עושים אל העתיד כשאנו קובעים איך הוא ייראה הוא למעשה הליכה במקום שמשחזרת את מה שאנו חושבים עכשיו. יש דרך להתגבר על כך ולהפוך את החיזוי שלנו למדויק יותר, עוד נגיע אליה. אבל לפני כן בורקמן מחדד לנו עוד נקודה חשובה או שתיים.

אנשים פירשו את לוח השנה של ציוויליזציה עתיקה שנכחדה, והגיעו לשתי תחזיות הפוכות.

צילום: Danny van Dijk on Unsplash

"המסקנה המוטעית היא שאנו מתקדמים לכיוון טוב פשוט תודות לחלוף הזמן". כלומר, אנו יודעים מה טוב, כי אנו כמובן צודקים, ואנו משכנעים עצמנו שהעולם ינוע לכיוון הזה, כיוון שזה הצדק. כל מי שלא ינוע איתו, יהיה בצד הלא נכון של ההיסטוריה. אבל זו, מסביר בורקמן, הקלה שאנו עושים לעצמנו, שלא לומר השתמטות מאחריות. התקדמות לכיוון טוב כרוכה במאמץ רב, שראשיתו בבירור קבוע, מתמיד ומתעדכן, מה זה בכלל טוב. לאחר מכן גם צריך לפעול כך. "הסיכון האמיתי", כותב בורקמן, "מגיע כאשר נעשה שימוש ברעיון [שהעתיד הוא מה שאנו חושבים שנכון] בידי אנשים יומרניים בני זמננו, כדי להתחמק מעימות עם האפשרות שהם עצמם עשויים להיות טועים".

בקצרה, אנחנו מנכסים לעצמנו את העתיד במהלך רטורי כדי להוכיח את צדקתנו בהווה. זה, כמובן, כשל לוגי כמו מהלכים רטוריים רבים נוספים. הבעיה היא שחוץ מהמאזין לנו, גם אנו עלולים ליפול בפח של עצמנו ולא לראות מבעד למסך העשן שיצרנו. "ברגע שאתה משוכנע בעמדתה של ההיסטוריה, אתה פטור מהצורך לבדוק האם יכול להיות שמבקריך צודקים", מסביר בורקמן. "האירוניה היא שזה רעיון טוב להרהר בשיפוט ההיסטוריה – לא כדי לבצר את דעותיך, אלא כדי לערער אותן, להחדיר בהן מנה של ענווה".

תרחישי קצה מלמדים עד כמה יחסיים המוסר והערכים שלנו

נכון, יש מספר הבנות מוסריות כמעט אוניברסליות, כמו למשל שמירה על חיי אדם, שקשה לנו לחשוב על תרחיש שבו הצדק לא יהיה עימנו. ובכן, בשביל זה יש פילוסופים, שחלק מתפקידם הוא בדיוק זה – לבחון את יסודות המוסר שלנו באמצעות תרחישי קצה היפותטיים. במקרים לא מעטים הם מוכיחים די בקלות כי מה שאנו חושבים עכשיו לא בהכרח יהיה תקף בעתיד. הנה שלוש דוגמאות מעוררות מחשבה על היחס שלנו לאמונותינו.

אחד הניסויים המחשבתיים הקלאסיים בפילוסופיה של האתיקה הוא "דילמת הקרונית". בקיצור נמרץ, הדילמה מדברת על אפשרות הבחירה להציל את חייו של אדם התקוע על מסילת רכבת כשקרונית דוהרת לעברו. ללא תנאים הבחירה די ברורה, מושכים בידית ומסיטים את הקרונית למסילה אחרת. אבל מה אם על המסילה האחרת תקועים חמישה אנשים? ומה אם האדם האחד הזה הוא מכר שלנו ועל המסילה האחרת יש עשרה זרים? ואם על מסילה אחת יש 100 זרים ועל המסילה השנייה קרוב משפחה שלנו? פתאום נושא הצלת החיים לא ברור בצורה בלתי משתמעת לשתי פנים.

מייקל מיטשל כותב ב-Aeon כי הדילמה הזו מחלקת את הנשאלים בגסות לשתי קטגוריות מוסריות. האחת היא תוצאתנות, הקובעת כי ערכה של פעולה נקבע אך ורק על פי התוצאה הסופית שלה. למשל, אם כדי להציל אחד נצטרך להרוג חמישה, יהיה זה לא מוסרי להציל אותו. השנייה היא דאונטולוגיה, הקובעת כי לפעולות מסוימות יש ערך מוסרי מובנה ללא קשר להשלכות של הפעולה. למשל, אם כדי להציל אדם אחד צריך להרוג חמישה, יהיה לא מוסרי לא להציל אותו.

מחקרים שניסו להבין את החלוקה הזו, מסביר מיטשל, גילו כי "רבות מהאינטואיציות המוסריות שלנו באות מתהליכים נוירולוגיים המגיבים לגורמים שאינם רלוונטיים למוסר – ולכן לא סביר שהן מתחקות אחר אמת מוסרית". בשורה התחתונה, הניסוי הזה מלמד שהמוסר שלנו מבוסס אינטואיציה ושהאינטואיציה יכולה להיות קשורה למגוון גורמים עלום מעינינו, שכל אחד ממנו שווה ערך לשני. המסקנה היא שלא רק שהאמת והצדק יחסיים, אנחנו גם לא תמיד ערים למקורות שמהם אנו שואבים אותם.

להסיט את הקרונית או לא? דילמות אתיות קיצוניות מוכיחות כי אפילו עמודי התווך של המוסר האנושי זקוקים לגמישות.

צילום: Vali Sachadonig on Unsplash

כדי להתכונן לעתיד לא ידוע צריך לראות מעבר לדעות הרווחות כאן ועכשיו

דוגמה שנייה היא מה שמכונה "חלון אוברטון". רבקה בראון מסבירה גם היא ב-Aeon כי המונח נקרא על שם ג'וזף אוברטון, ששימש בעבר סגן נשיא צוות חשיבה במכון המחקר הגדול ביותר למדיניות ציבורית בארה"ב. החלון מתאר את טווח הדעות המקובל בשיח הציבורי בנושא מסוים. למשל, ביחס לתשלום מיסים הדעה הרווחת תהיה שצריך לשלם אחוז מסוים, דעה מתקבלת על הדעת תהיה שצריך לשלם על פי הכנסה, בשולי השיח הציבורי תהיה דעה שמס צריך להיות רשות, ובקצוות הקיצוניים ביותר יהיו הדעות שלמדינה אסור לקחת מס כלל, ומנגד, שהאזרחים צריכים לשלם את כל משכורתם מס למדינה.

פוליטיקאים, טען אוברטון, ישאפו לפעול כמעט תמיד בתוך החלון, וכמה שיותר קרוב למרכזו, שכן זה אזור הנוחות של הבוחרים. מה שאנו מכירים גם בשם "פופוליזם". אלא שלא תמיד המדיניות הפופולרית מתאימה לנסיבות המשתנות.

לכן אוברטון האמין כי על מנת לגבש מדיניות נבונה, תפקידם של צוותי חשיבה הוא להרחיב את טווח הרעיונות המתקבלים על הדעת בשיח הציבורי. זה צריך להיות מרחב מוגן שבו מותר להעלות כאפשרות גם את הבלתי מתקבל על הדעת, ולו כדי לבדוק את האפשרות שהנורמות המקובלות עתה עלולות שלא להתאים למציאות המשתנה ולפגוע בציבור. ואולם, בראון טוענת כי העלאת אפשרויות היפותטיות במסגרת צוותי חשיבה חשפה את החברים בהם להתקפות, כאילו היו אלה עמדותיהם המוצהרות. האם לא היינו רוצים לעשות ניסויים מבוקרים בחומרים מסוכנים כדי להיות מוכנים לזמן שאולי נצטרך להשתמש בהם? אם, למשל, היינו שופטים את השימוש באנרגיה גרעינית מיד לאחר אסון פוקושימה, היינו נאלצים להודות שמדובר בסכנה חריפה, ומעלותיה של אנרגיה נקייה היו מודחות מהדיון. זה לא שמטרת העיסוק ברעיונות נועזים היא הכשרת השרץ. הנקודה העקרונית היא להיות פתוחים לאפשרות שאנו טועים, או לכל הפחות שמה שנכון עכשיו עשוי לאבד אקטואליות במצבים אחרים.

צדק ומוסר הם כלים לחיים טובים, ולא המטרה שלשמה אנו חיים

ובפעם האחרונה להיום מ-Aeon, מקס הייווארד מציג את פרדוקס הליברליזם: ערכי המערב דוגלים בשוויון לכל בני האדם, אבל חלק מבני האדם מחזיקים באמונות שסותרות את הליברליזם. האם הערכים שדוגלים בחופש לכולם יכולים להיות אוניברסליים? ואם כן, האם הם לא סותרים את עצמם בכך כיוון שהם כופים מערכת אמונות על בעלי תפיסות אחרות?

מצד שני, אם הליברליזם – שיסודו דחיית נורמות מיושנות ושחרור האדם – אינו מיושם כלפי מי שזקוק לכך, האם הוא עדיין ליברליזם? הפילוסופיה הליברלית לכודה בין הפשיט לסדן, טוען הייווארד. היא לא יכולה להיות אבסולוטית וגם לא יחסית.

כדי להתגבר על הפרדוקס מציע הייווארד לא להביט על ערכים ומוסר כאמיתות אוניברסליות כלל, אלא כעל "טכנולוגיה חברתית, פתרונות לבעיות שעולות בעסק של לחיות יחד כבני אדם". זוהי גישה פרגמטית הרואה בחיים טובים את המטרה, ואת הערכים, הנורמות והמוסר – כאמצעי. אם זה עובד, מה טוב. אם לא, כמו בטכנולוגיה, מחפשים פתרון אחר. "תפיסת העולם השיפוטית הנוכחית שלנו חייבת להיות פתוחה לבדיקה מחודשת לאור ניסיון ונסיבות חדשים", הוא כותב.

פריחת הדובדבן בפוקושימה. האסון שינה את דעת הקהל לגבי אנרגיה גרעינית בן לילה, אך המעבר לדלק מאובנים הביא בעיות משלו.

צילום: Bunwit Unseree / shutterstock

היקשרות רגשית לעמדות עלולה להסתיר את העובדות

שלוש הדוגמאות הללו ממחישות את החשיבות של פתיחות לאפשרות שאנו טועים, עכשיו ובפרט ביחס לעתיד הלא ידוע. אם החיבור הבלתי כשר בין שיפוט מוסרי וחיזוי העתיד הוא הבעיה, ניתוק רגשי מהאמונות והערכים שלנו הוא הפתרון. אם התאהבות בעמדות שלנו מפריעה לראות את תמונת המציאות העתידית, אדישות ביחס לעמדות שלנו מחזקת את הכושר לזהות תהליכים בשלב מוקדם.

את זה גילו בפרויקט מיוחד של משרד ראש המודיעין הלאומי בארה"ב, שמטרתו הייתה לאתר אינדיבידואלים בעלי יכולות חיזוי גבוהות מהרגיל. לא מדובר בעניין מיסטי, אלא בכושר מיוחד במינו לזהות את ניצניהם של תהליכים ולדמיין בצורה מדויקת למדי כיצד יתפתחו. בכתבה ב-BBC Future מספר וויליאם פארק על התכונות המאפיינות אנשים כאלה: "ענווה, פתיחות מחשבתית, חקרנות". הוא מוסיף כי "האנשים שמייצרים את התחזיות המדויקות ביותר לגבי העתיד גם שמחים לשנות את התחזית כשמציגים להם מידע חדש".

כל זה מתורגם ליכולת של האנשים הללו – המכונים 'חוזי-על' – להתגבר על ההטיות שלהם. ומה ההטיה החזקה ביותר אם לא התאהבות בעמדותינו? רובנו, כשעומדים בפני מידע חדש, מאמצים בחום את זה שמאשר מחדש את הערכים, המוסר והדעות שלנו, ודוחים באלגנטיות (או שלא) את זה שלא מתאים. זוהי הטיית האישור. אצל חוזי-על דפוס העיבוד הזה חלש מאוד. האובייקטיביות באה להם קצת יותר טבעי משהיא באה לאדם הממוצע.

כל אחד יכול לשפר: אדישות, פתיחות מחשבתית וענווה מובילות לחיזוק כושר הניבוי

בפרויקט של משרד המודיעין הלאומי ערכו תחרות בין צוותי חשיבה, שהתבקשו לנבא תהליכים בינלאומיים. למשל, מה יעלה בגורל גוש האירו? הצוות המנצח הפך לעסק המציע שירותי חיזוי, בראשו עומד מייקל סטורי. הוא מסביר כי כאשר הם בודקים האם אינדיבידואל יהיה מנבא מוצלח, לא הידע שלו בתחום מסוים מלמד על יכולותיו, אלא גורם אולי מעט מפתיע – "זיהוי דפוסים בתמונות". זה, לדבריו, דורש התגברות על הטיות אישיות, ובמיוחד על הטיית האישור.

הם מצליחים להתגבר על ההטיה כיוון שהם מסתכלים על דעותיהם כעל מידע גולמי, או כפי שאומר פיליפ טטלוק, אחד ממייסדי הצוות המנצח, "חוזי-על מסתכלים על אמונותיהם כעל היפותזות העומדות לבחינה שצריכות לעבור תיקון בתגובה לראיות".

המייסדת השותפה של הצוות המנצח, ברברה מלרס, עמדה בראש מחקר שבחן מה משפר את ביצועיהם של חוזי העל. מהמחקר עולות חדשות טובות: ניתן לתרגל ולשפר את כושר הניבוי שלנו. מוטיבציה ומחויבות נמצאו כגורם משפיע, והוא לחלוטין לא ייחודי לסוג ספציפי של אנשים. כמו כן נמצא כי סביבות מועשרות מסייעות לשיפור ביצועי ניבוי, וכולנו יכולים להעשיר את סביבתנו. על פי המחקר, המשמעות היא חשיפה לעמדות מגוונות ולמידע חדש.

ויש גם אלמנט של תרגול – בעיקר תרגול של חיזוי במנותק מהרגש. אולי כדאי להתחיל בנושאים שאינם קרובים לליבנו וקל יותר להפגין כלפיהם אדישות. כך ניתן להשחיז את יכולת הקליטה של מידע חדש בצורה אובייקטיבית יותר. בתקווה, זה יעזור לנו לרסן מעט את ההטיות גם בנושאים שאנו רגישים יותר כלפיהם. הערך המוסף של כך הוא שגם אם נטעה, האגו לא יחטוף מכה חזקה כל כך, ויסודות האמונה שלנו לא יקרסו. דאגנו שהם יהיו גמישים, ואולי שגם שייקחו את עצמם יותר בקלילות.

תמונת כותרת: Beeboys / shutterstock

 

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

מהיכן צצים כל הרעיונות שלנו ומה קורה להם כאשר אגו נכנס לתמונה

השינוי הקטן בניסוח שאלות שיכול לגלות לנו מידע מדויק ואפקטיבי יותר על עצמנו

האם גם מחר תזרח השמש? עד כמה אנחנו בטוחים ביכולת שלנו לדעת משהו

עוד ממהות החיים

22.09.20
מהם 4 ההורמונים שהופכים אותנו למאושרים, וכיצד נוכל לעודד את ייצורם?
17.09.20
ההרצאה השבועית של TED – המוח שלנו הוא אמן הקשבה ופרשנות
16.09.20
לפתוח דף חלק – 15 ציטוטים על התחלות חדשות
14.09.20
עולם מושלם נשמע כמו אידיאל לשאוף אליו, אך מתברר כי יש בו פרדוקס אפלולי
10.09.20
ההרצאה השבועית של TED: בשביל שילדינו יוכלו לעוף, צריך לחשל את כנפיהם
07.09.20
לרטוט כמו מיתר – מה יש במוזיקה שיכול להעביר בנו צמרמרות?
07.09.20
עושה זאת כמו אף אחד אחר – המידע המפתיע שחוש הריח מגלה לנו בלי שנשים לב
03.09.20
ההרצאה השבועית של TED: ההבדל בין סיכון מוחלט ליחסי, וכיצד הוא מסייע בקבלת החלטות
02.09.20
מהו הצופן שהפך את האבוריג'נים לבעלי "זיכרון על" ואיך ניתן להשתמש בו גם היום?
31.08.20
פסיכולוגים: תנו לילדים להתחכך בחיים, רק ככה הם ילמדו איך לחיות
27.08.20
ההרצאה השבועית של TED: לפתח עצמאות בילדים יעזור להם יותר מדחיפה למצוינות
25.08.20
הפולינזים הקדמונים ומדעני נאסא חולקים סוד משותף – מה ניתן ללמוד ממנו על גישה לחיים?
23.08.20
מדוע המדבר מזוהה עם חופש ושחרור? מתברר שלסיפור יש שורשים מעניינים
20.08.20
ההרצאה השבועית של TED: מדוע כדאי לקחת את הבחירות שלנו קצת יותר בקלות?
18.08.20
כוכבי השמיים משמשים כצופן בין דורי לידע עתיק – כיצד ניתן לפענח אותו?
16.08.20
"לעולם אל תבזבז משבר טוב": צעדים מעשיים לטיפוח נוכחות ומשמעות בתקופות של שינוי
13.08.20
ההרצאה השבועית של TED: כיצד לרתום את חולשותינו האנושיות לשיפור בריאותנו
12.08.20
מהי 'למידת לולאה כפולה', וכיצד היא עוזרת לנו לעבור טרנספורמציה?
11.08.20
החיבור לטבע חיוני לנו כמו אוויר לנשימה – א.ד. גורדון היטיב לתאר זאת כבר לפני 100 שנים
10.08.20
משל הדייג: מהו אותו דג גדול שאנו ממתינים לו כל חיינו?