הרב מכר ״לממש את הטוב שבך״ עכשיו בחנויות הספרים, לרכישה לחצו כאן X

הבסיס לחוש הומור קיים בנו כבר מינקות – השאלה היא איך לשכלל אותו כמבוגרים


17 ביולי, 2019

ג'ון קליז, הקומיקאי המיתולוגי מחבורת מונטי פייתון, מאמין שאפילו לקומיקאים הגדולים הומור לא בא בקלות. מצד שני, מחקרים מראים כי פעוטות מבינים דפוסים של 'מצחיקות' כבר בגיל 5 חודשים. איך עוברים מהומור בסיסי ליכולת מפותחת לגרום לאנשים לצחוק? מספר פרקטיקות עשויות לעזור.


בועז מזרחי

המצחיק של החבורה הוא דמות בעייתית. הקלות שבה הוא מספר סיפורים או זורק משפטים אגביים שמשאירים אותנו לקרקר על הרצפה היא פשע. הוא גורם לזה להיראות כאילו הומור הוא כישרון טבעי שלחלק יש ולאחרים אין, או יש פחות. יש מידה של אמת בהנחה הזו, אבל היא לא בלתי ניתנת לשינוי. הומור, כך מסתבר, אפשר לפתח ולשכלל לאורך החיים, ללא קשר לרמה שבה אנו חושבים שאנו נמצאים.

יש פה עניין של תפיסה עצמית. אם במעגל חברתי מסוים יש כבר מצחיק אחד, כלומר ה"תקן" תפוס, יהיה לנו יותר קשה לחשוב על עצמנו כמצחיקים מאוד. וייתכן שזה בכלל קשור למידת המופנמות שלנו – אולי כלפי חוץ אנחנו קצת שקטים, אבל עולמנו הפנימי סוער בצחוק. האמת היא שיש להומור אלמנט של ניסיון ותרגול. החיים מלאים בחומרי גלם. כדי לעשות מהם מטעמים צריך לאמץ טביעת עין ופתיחות לגלות את הרכיבים הבסיסיים של הומור במגוון מקומות, סיטואציות והתרחשויות.

בגיל 5 חודשים אנו כבר מסוגלים לפצח מה מצחיק אחרים

הרכיבים הבסיסיים של הומור נובעים מהיותו צורה של תקשורת, כפי שמסבירה פרופסור לפסיכולוגיה ג'ינה מירו במאמר ב-Aeon. "צחוק משותף יעיל כמו משחק כדי לראות אחרים כמקור להנאה וסיפוק", היא כותבת. "כך, צחוק מחזק חברתיות בצורה ביולוגית". וכצורת תקשורת שנועדה לחזק קשרים חברתיים, די הגיוני שהוא יהיה בשימוש אצל פעוטות, שנסמכים על תקשורת א-ורבלית כדי לחזק קשרים לדמויות המטפלות שלהם. כלומר, הומור הוא מנגנון טבעי שמופעל כבר בגיל צעיר מאוד. כמה צעיר? בניסויים שערכה מירו היא גילתה שכבר בגיל 5 חודשים תינוקות מבינים כמה מהרכיבים הבסיסיים של "מצחיקות", כפי שהיא מכנה זאת.

זה יכול להתחיל בפרצופים, בהתגרויות קטנות ובמחוות אבסורדיות אחרות, המעידות כי "פעוטות מבינים משהו לגבי המחשבה והכוונות של אחרים". הם יודעים למה האדם מצפה וכי חריגה מהציפייה מעוררת בו צחוק. במילים אחרות, הם מבינים את המנגנון הבסיסי שעליו יושב הומור: שבירת דפוסים. "אירועים הומוריסטיים הם חזרות אבסורדיות על התנסויות רגילות שמפירות את הציפיות שלנו", מסביר מירו. בניסויים שערכה גילתה כי כאשר הוצגו לתינוקות בני 5 חודשים שבירות אבסורדיות של פעולות שגרתיות הם פירשו את האירוע כמצחיק, אפילו כשהוריהם שעמדו לצידם הונחו להגיב באדישות כדי לבטל את החשש מחיקוי.

כלומר, שבירת דפוסים של מה שמוכר לנו היא תנאי יסודי להומור, ואנו מבינים אותו עוד לפני שאנו לומדים ללכת. מירו מדגישה כי לא כל שבירת דפוס עונה להגדרה של הומור, כמו למשל קסמים. מה שהופך אבסורד למצחיק הוא הפתרון שמגיע. בקסם, אנחנו תחת ההסכמה שדברים בלתי אפשריים – אפשריים. בהומור אין לנו את הפריבילגיה הזו ואנו נאלצים להפעיל מחשבה כדי לפתור את האבסורד, וזה מה שהופך את האירוע למצחיק – ההיתכנות ההיפותטית שלו.

מכיוון שתפיסת המציאות שלנו נשענת על זיהוי דפוסים, האפשרויות לשבירתם בלתי מוגבלות. למעשה, אפשר לומר שככל שהניסיון שלנו עשיר יותר כך יש לנו יותר הזדמנויות לשבור דפוסים וכפועל יוצא לשכלל את חוש ההומור. ועדיין, אף על פי שהעיקרון הבסיסי ממש פשוט ותופסים אותו ממש מוקדם, ג'ון קליז ממונטי פייתון, מהקומיקאים הבולטים בדורנו, טוען כי קומדיה היא דבר קשה מאוד לביצוע. שכלול של הומור לא בא בקלות כמו הבנה של מה מצחיק. אבל יש טכניקות שיכולות לעזור. בריאיון ל-Big Think הוא מציע: "בהתחלה אני מציע שתגנבו, תשאלו – או כמו שיאמרו האומנים 'תהיו מושפעים מ' – כל דבר שאתם חושבים שהוא ממש טוב, מצחיק ומדבר אליכם".

ההיגיון מאחורי העצה הזו הוא שלקחת את ההומור שלנו לשלב הבא סתם כך, "זה כמו לנסות להטיס מטוס בלי לקחת שיעורי טיסה". אנחנו צריכים משהו להתחיל ממנו שעדיין לא קיים בארסנל. השיטה שקליז מלמד היא פירוק לגורמים: לקחת את הסצנות המצחיקות האהובות עלינו ולצפות, להאזין או לקרוא אותן שוב ושוב עד שהתגובה הרגשית שלנו מתקהה, ואז ניתן לעשות דקונסטרוקציה ולהבין איך נבנה ההומור.

תוכלו ודאי לשאול, אם אנחנו לוקחים מוצר קיים איפה פה בדיוק הלמידה ושכלול ההומור האישי? התשובה היא שכשאנו מחקים הומור של מישהו אחר אנחנו מיישמים את שיטת הלמידה בהתנסות – יש לנו הזדמנות להרגיש על בשרנו את התגובה של אנשים למשפט מצחיק, לראות את הציפייה נבנית על פניהם, או את ההפתעה, לקלוט את כל הניואנסים של ההתנהגות האנושית בסיטואציה של הומור. ואז זה כבר לא זר לנו. נכון שהחומר לא שלנו, אבל אנחנו הרצנו אותו. זה כמו שאדם אחר ייצר את האופניים שלנו, אבל אנחנו נהיה אלה שמרגישים את הרוח בפנים או את כאב הנפילה.

מה שמצחיק אותך כנראה שיצחיק גם את חברך

החלק שדווקא כן פשוט בדרך לשכלול ההומור שלנו הוא בחירת החומר. קליז אומר שכדאי להתמקד פשוט במה שמצחיק אותנו ולעבוד משם: לנסות לקרוא את התגובות של המאזין ולשפר בהתאם. סוזי ניילסון עוסקת בנושא בכתבה ב-The Cut. היא מביאה שם הסבר לנקודה הזו מאת פרופסור סטיב סאלטנוף מאוניברסיטת פפרדיין בקליפורניה, פסיכולוג ומומחה לטיפול בהומור. מה שמצחיק אותנו, סביר שיצחיק גם אחרים, הוא טוען, "כיוון שאבני הבניין של הומור הן אוניברסליות". לכן, המקום הנכון להתחיל בו הוא לברר עם עצמנו מה הכי מצחיק אותנו: איזה סוג של הומור, באיזה מינון וכיוצא בזה.

סאלטנוף מפרט חלק מאבני הבניין הללו שאפשר לאמץ. לפני הכול, שבירת הדפוס צריכה להיות כזו שלא נתפסת כאיום ממשי כלפי הערכים שלנו ובכלל. למשל, קומיקאים יכולים להצחיק על ידי אמירות שערורייתיות הנוגעות לנורמות חברתיות, אבל זה יפסיק להצחיק כשהקהל יתפוס אותן כבעלות כוונת זדון. איום שהתברר בדיעבד כבלתי מאיים יכול להיות שבירת דפוס הומוריסטית. סאלטנוף מסביר כי מתיחות הן סוג כזה של הומור. גם סכנה ממשית שחלפה יכולה להוות חומר להומור שחור.

אחרי שהבנו סוגים שונים של שבירת דפוסים שיכולים להיתפס כהומור, סאלטנוף מציע להטמיע אותם בחיינו באמצעות חיפוש יזום אחר מצבים אבסורדיים סביבנו ולסנן את אלה שמאוד מצחיקים אותנו. השלב הבא הוא לחלוק אותם עם אחרים, אולי אפילו ללא היומרה להצחיק. במקום 'אתה חייב לשמוע סיפור מצחיק' אפשר לנסות 'לא תאמין מה ראיתי אתמול'. כך אנחנו יכולים לקרוא את התגובה הנקייה של המאזין מבלי ששתלנו לו רעיונות בראש כמו מאסטר NLP.

סצנת "גשר המוות" מתוך מונטי פייתון והגביע הקדוש. תרגיל קומי בבניית מתח וסטייה חדה מהציפיות.

7 תבניות קומיות נפוצות

אנחנו יודעים כבר שתפיסת הומור באה לנו טבעי ושהשכלול שלה צריך להתבצע על ידי חיבור למה שמצחיק אותנו ולמידה באמצעות חיקוי. אנו גם יודעים ששבירת דפוסים היא מכנה משותף לכל סוגי ההומור וכי חשיבה מודעת על מה שמצחיק אותנו יכולה לכוון אותנו לאתר את חומרי הגלם סביבנו. האתר Science of People עשה לקוראיו את השירות של השלב הבא בתהליך, הטכניקות המעשיות שאליהן אפשר לצקת את חומרי הגלם שמצאנו.

ונסה ואן-אדוארדס, מחברת רב המכר Captivate: The Science of Succeeding with People, מציגה מספר טכניקות כאלה. לאחר מחקר בלתי פורמלי, אך אנליטי, מדוקדק ויסודי שערכה, היא מציעה 7 דרכים פשוטות להשתמש בהומור בסיטואציות יומיות. תוך כדי קריאה תראו שכולן מבוססות על שבירת ציפייה:

האמצעי הראשון הוא צורה מעודנת מאוד של סרקזם – מענה חיובי על שאלה שמצפים בה לתשובה שלילית – ולהיפך. למשל, 'לא ראית את העמוד לפני שהתנגשת בו?' ובתגובה 'ברור שראיתי'.

האמצעי הבא הוא הגזמה, ובאופן ספציפי, במספרים. 'אני מוכן, כמה זמן ייקח לך להתארגן?' ובתגובה, '3-4 שעות. גג 5'.

דרך שלישית היא שבירת דפוס מילולית. היא נקראת "חוק ה-3" ומשמעה ליצור דפוס באמצעות שני דברים הקשורים זה לזה, ובשלישי לבצע סטייה חדה. 'איפה היית?' 'בסידורים. הלכתי לקניות, למשרד הרישוי ולרפת ללטף פרות'.

אמצעי רביעי הוא חילוף בין דמויות. דוגמה קלסית היא הערה על תמונה של אדם עם כלב: 'איזה יצור חמוד ופרוותי. וגם הכלב מתוק'.

דרך מספר 5 היא רמיזה במשתמע לדבר שאנו לכאורה לא רוצים להודות בו. משהו בסגנון של 'אתה שברת את הביצים?' 'לא מאשר ולא מכחיש'.

הטכניקה ה-6 היא שימוש בסיפורים מחיי היומיום. פשוט לשתף אחרים באירועים או מחשבות מצחיקות שחלפו בראשנו, להבדיל מניסיון ליצור הומור בתבנית.

ולבסוף, את הדברים המצחיקים דחו לסוף. אם משהו מפתיע בסיפור, הוא צריך להיות המילה האחרונה בסיפור. 'אני לא מבין למה היא התרגזה כל כך. היה ממש נחמד. בהתחלה אכלנו וצחקנו קצת, ואז מזגתי לה יין. על המכנסיים'.

אולי התחברתם לחלק מהדברים ואולי אתם בוהים במסך ולא מבינים מה הקשר של הדוגמאות לכתבה על הומור. וזה לב העניין. אם זה מצחיק, אפשר להשתמש. אם לא, אפשר ללכת למה שכן מדבר אלינו ולעבוד עימו. הדבר העקרוני שמסבירים כל המומחים הוא לא מה נחשב לתוכן מצחיק, אלא איך למצוא את התוכן שמצחיק אותנו ולהעביר אותו הלאה. להיות 'המצחיק של החבורה' זה טייטל מחייב, אבל סתם להצחיק כל אחד יכול.

תמונת כותרת: NaturesMomentsuk/shutterstock.com

 

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

מה מושך אותנו להומור שחור – וכיצד הוא עוזר לנו לנווט בחלקים האפלים של החיים

הומור קיומי – המסרים הפילוסופיים של קומיקאים כמו וודי אלן ולואי סי. קיי.

קחו את זה בקלות – 20 ציטוטים מצחיקים וחכמים על החיים

עוד ממהות החיים

17.10.19
ההרצאה השבועית של TED: תופתעו לגלות כמה אפשר לקבל, כשפשוט מבקשים
16.10.19
מהי "הנגינה הקוונטית" של מיילס דייוויס – ומה עוד אפשר לקחת לחיים מווירטואוז הג'אז
15.10.19
מניפולציות קטנות שיכולות להגביר משמעותית את אחיזת הזיכרון במוח
10.10.19
ההרצאה השבועית של TED: במקום ריבוי משימות , נסו את שיטת איינשטיין – ריבוי עיסוקים
07.10.19
סליחה עוזרת לנו לשפר את הבריאות המנטלית והפיזית – מחקרים מראים כיצד
03.10.19
כיצד מחוות קטנות וניואנסים מובילים אותנו לגדולה – מבט על החיים מעיניו של מנצח תזמורת
02.10.19
לשמור אותם קרוב, לטווח הרחוק – מה אפשר ללמוד מאלפי שנים מצטברות של מערכות יחסים?
26.09.19
ההרצאה השבועית של TED: עצי היער דומים לנו יותר משאנחנו חושבים
24.09.19
מה הופך ספר ילדים לקלאסיקה? 5 סימנים שיעזרו לכם לזהות
23.09.19
האדום שלי והאדום שלך – האם למציאות יש ממשות ללא אנשים שיסכימו עליה?
19.09.19
ההרצאה השבועית של TED: עד כמה אנו בטוחים שהתודעה שלנו אמיתית?
18.09.19
גבולות החיים הולכים ומיטשטשים – מדענים גילו גנים שמופעלים אחרי המוות
16.09.19
שיחות בין עמדות מנוגדות הן דרך פתלתלה – לכן כדאי לצלוח אותן בהילוך נמוך
12.09.19
ההרצאה השבועית של TED: שלושה רכיבים שמעלים את הסיכוי שלנו לשכנע אחרים
10.09.19
כיצד לסגל פתיחות לחוויה ויכולת לראות את המציאות כפי שהיא באמת
09.09.19
4 סגנונות של עמידה במשימות – לא משנה איזה טיפוס אנחנו, יש דרך להוציא מעצמנו את המיטב
05.09.19
ההרצאה השבועית של TED: הכלי העיקרי להבטחת עתידנו הוא הדמיון שלנו
04.09.19
מדוע לקשרים הקרובים שלנו פוטנציאל קנאה גדול וכיצד ניתן לנתב אותה להתפתחות אישית?
03.09.19
לשמוע צבעים ולראות טעמים – כיצד פועל המוח כשמתמוססים הגבולות בין החושים
29.08.19
ההרצאה השבועית של TED: מספר תובנות לחיים שאפשר לקחת מהשיטה המדעית