מדענים גילו כי בכל פעם שאנו ממצמצים, ייתכן שהמוח 'חוטף תנומה'. במקרה אחר התברר כי לעיתים כשאנו ישנים, חצי מהמוח ער. מה המשמעות של תגליות כאלה וכיצד הן מסייעות להבין את אופן הפעולה של ההכרה?

לאלה בינינו שמקפידים על שעות שינה כמו בספר יש כ-16 שעות פעילות ביממה. לו הייתם בחשיכה למשך 10 אחוזים מהזמן הזה, נניח בין שעה לשעה וחצי, האם הייתם מבחינים בכך? התשובה היא לא בהכרח. ההוכחה לכך מתרחשת לנגד עינינו, מילולית, עשרות אלפי פעמים מדי יום. מציגה אותן אלכסנדרה אוסולה ב-The Cut, באמצעות חישוב כמות המצמוצים היומית שלנו: לדבריה, האומדן של מדענים הוא משהו בין 20 ל-30 אלף מצמוצים, שכל אחד נמשך כשתי עשיריות השנייה. ביחד הם מצטברים לכ-10 אחוזים מזמן הערות, אבל לא בפיזור שאנו מסוגלים להבחין בו.

כיצד ייתכן שאנו מתנהלים באפלה למשך שעה במצטבר, אבל אין לזה כל השפעה עלינו? והאם באמת אין לכך השפעה? אנחנו רוצים להאמין שהתודעה שלנו צלולה, חדה וברורה – שכשאנו ערים אנחנו במאה אחוז הכרה, וכשאנו ישנים – להיפך. אבל מתברר שההכרה שלנו יותר גמישה מכך, ומסיבות טובות.

אפלה – ולו להרף עין – משנה את תפיסת הזמן

מדענים שמנסים להבין את הסיבות לנזילות הזו בהכרה חוקרים את מצבי הביניים שבהם המוח, או חלקים ממנו, נמצאים בניגוד עניינים: חלק מאיתנו רוצה להישאר ער וחלק אחר שואף למנוחה. מצמוץ, כך התברר בניסויים שמציגה אוסולה, עשוי להיות אחד מאותם מצבי ביניים. לדבריה, מדענים מתקשים להתמודד עם שאלות כמו "מדוע אנו עושים את זה? מה מתרחש במוח כשזה קורה? ומדוע אנחנו לא מבחינים ברגעים הקצרים הללו שבהם העולם מחשיך?" היא מסבירה כי זה לא מובן מאליו שזרם ההכרה מרגיש רצוף ובלתי מופרע, אף על פי קטיעות חוזרות ונשנות בפעילות מערכת הראייה. הרציפות ההכרתית מתאפשרת ככל הנראה בגלל אופיו של השעון הביולוגי-ויזואלי שלנו, שמאיץ את תחושת הזמן. המנגנון הזה הוביל מדענים להאמין כי למצמוץ יש פונקציה של הפוגה מנטלית בזמן ערות.

נכון, ידוע שמצמוץ עוזר ללחלח את העין ולשמור אותה נקייה, אך מכיוון שכמות המצמוצים עולה מעל ומעבר לנדרש לשם מטרה זו, מדענים החלו לחקור את התופעה יותר לעומק. כדי לעשות זאת עליהם להבין מה קורה במוח בזמן מצמוץ, אלא שבידוד פעילות מוחית למשך שתי עשיריות שנייה דורש ציוד שלא קל לשים עליו את היד (ולא ברור אם קיים מכשור ברמת דיוק כזו בכלל). הפתרון שלהם היה לגשת למחקר על דרך ההשוואה. הם שאלו, אם כן, באילו עוד מקרים אנו עוצמים עיניים ומה קורה לנו אז. שינה הייתה המקום ההגיוני לבדוק זאת.

אז מה קורה בזמן שינה שיכול להקביל למצמוץ? שני מחקרים מלמדים כי המנגנון הקושר בין שתי התופעות נוגע לעיוות בתפיסת הזמן שנובע משינויים בקשב. מיד הכול יהיה ברור יותר. בניסוי אחד מצאו חוקרים מצרפת כי בזמן מצמוץ אנו חווים את מעבר הזמן מהר יותר. "הממצא הזה", מסבירה אוסולה, "מוסיף משקל לרעיון שלמצמוץ צריך להיות איזשהו תפקיד נוירולוגי". במחקר השני, שערכו מדענים מיפן, התגלה כי "במהלך מצמוץ המוח עובר משהו כמו מיני-מנוחה, תוך כיבוי כמה מהחלקים שקשורים לראייה וקשב". הקשב הוא המנגנון המתווך. ידוע שקשב יכול לשנות את תפיסת הזמן. מצב הפלואו שבו שאנו שוקעים בעשייה בריכוז רב הוא דוגמה טובה לכך. אנו יכולים להתחיל לעבוד על משהו ולגלות אחרי 'חצי שעה' כי למעשה עברה שעה וחצי. ומכיוון שבזמן עצימת עיניים כבים חלקים הקשורים לקשב, תחושת הזמן שלנו מואצת. על פי אוסולה זה קורה לנו לפעמים גם בזמן שינה. אנחנו מתעוררים אחרי כמה שעות טובות, אבל מרגישים כאילו הלכנו לישון לפני רגע.

נכון לעכשיו הראיות לקשר בין שינה, מצמוץ, תחושת זמן וקשב הן נסיבתיות ולא חותכות. ועדיין, יש בהן מספיק בשר כדי להוביל מדענים להנחה כי מה שקורה בזמן מצמוץ הוא "האטה של המטבוליזם הנוירולוגי, ככל הנראה כמו מה שקורה בזמן שינה". אם אכן כך, המנגנון הזה מאפשר לנו סוג מסוים של הרפיה מנטלית מבלי לקטוע את רצף ההכרה.

הברווזים החיצוניים בקבוצה ישנים עם עין אחת פקוחה.

במקום חדש אנחנו ישנים עם אוזן אחת פקוחה

וגם ההיפך יכול להתרחש. ג'ון המילטון מציג ב-NPR את "אפקט הלילה הראשון", תופעה שרובנו ודאי חווה. אנו מתארחים במקום חדש כלשהו, נניח מלון או בית של חברים, ומבלים שם לילה או יותר. לאחר הלילה הראשון אנו מתעוררים תשושים עם תחושה של שינה טרופה. הסיבה לכך, כפי שגילו מדענים במעבדות שינה, היא שהמיספרה שמאל של המוח נותרת פעילה יחסית בלילה הראשון במקום זר. התופעה נחקרה לפחות בשתי דרכים. הראשונה הייתה בדיקת של פעילות המוח בזמן שינה במעבדה, ובה נמצא כי הצד השמאלי של מוחם של סטודנטים רשם פעילות ערה יותר לעומת הצד הימני. בניסוי אחר, חוקרים השמיעו מוזיקה לנבדקים שהעבירו לילה ראשון במעבדה, לחלקם באוזן ימין ולחלקם באוזן שמאל. הסטודנטים התעוררו מהר יותר כאשר המוזיקה הושמעה לאוזן ימין, הנשלטת בידי המיספרה שמאל, שכנראה שמרה על רמה גבוהה יותר של הכרה משכנתה.

התופעה אינה ייחודית לבני אדם ומוכרת בעיקר אצל חלק מהיונקים הימיים והעופות. דולפינים, למשל, ישנים עם עין אחת פקוחה. הם שומרים על הכרה חלקית כדי לא לטבוע וכהגנה מפני טורפים. חוקרים אף גילו כי ברווזים שישנים בשורה מראים דפוס מעניין. אלה שבמרכז ישנים כרגיל, ואילו הברווזים בכל אחד מהקצוות עוצמים את העין שפונה פנימה אל השורה, ואילו העין שפונה החוצה נותרת פקוחה. המידע הזה שופך אור גם על המנגנון אצל בני האדם – כשאנו מגיעים למקום זר, המוח נשאר דרוך מטעמי הגנה. כאשר פיתחנו היכרות וביטחון, הוא מרשה לעצמו כיבוי הכרה נרחב יותר בלילה.

שתי התגליות הללו מעידות כי הכוחות המשפיעים על המוח שלנו אינם מופעלים ומכובים באמצעות מתג, אלא מתמזגים אלה באלה, ומתחרים כל אחד על התפקוד שלו. כשאנו ערים, חלק מהמוח רוצה לנוח, וכשאנו ישנים חלק ממנו רוצה להישאר ער בנסיבות מסוימות. כשמערכת הכיבוי ומערכת ההפעלה מתנגשות, אפוא, נוצרים מצבי הביניים של ההכרה. אחד המקרים שבהם התחרות בין מערכת ההפעלה למערכת הכיבוי נראית בצורה ברורה, אם כי משונה במקצת, הוא הרפלקסים השריריים שמקפיצים את הגוף בזמן שאנו נרדמים. יכול להיות שאתם מודעים לכך בעצמכם, אבל סיכוי טוב יותר שהרגשתם אותם על אדם שנרדם לידכם. טום סטאפורד מתאר את התופעה ב-BBC Future כ"תופעת לוואי של הקרב הסמוי על שליטה במוח שמתרחש מדי לילה על הסף בין ערות לשנת חלום".

חילופי משמרות בהכרה

בזמן השינה הגוף חווה שיתוק שרירים במטרה להשאיר אותו ישן בזמן שהמוח מריץ לו סרטים שונים ומשונים. סהרוריות היא מצב שבו המנגנון לא מתפקד. המוח חולם והגוף הולך בעקבות המציאות האלטרנטיבית שנוצרת בתוכו. בכל מקרה, המוח לא נכבה באופן מיידי, אלא עובר חפיפה בזמן חילופי המשמרות. מערכת הכיבוי מגיעה לעמדה, עוברת תדרוך קצר ממערכת ההפעלה ורק כעבור זמן מה האחרונה מסתלקת לה ומפנה מקום לשינה עמוקה. בדיוק בשלב הזה, מסביר סטאפורד, אנו חווים את הקפיצות האקראיות הללו. "עם התבססותו של שיתוק השינה, שאריות האנרגיה משעות היום ניצתות ומתפרצות". בזמן העברת השרביט המוח ישן וער בו זמנית, במידה מסוימת.

שלושת המצבים הללו – מצמוץ, אפקט הלילה הראשון ורפלקס השינה – מלמדים על אופן פעולה מאוד מורכב של ההכרה. קיימות במוח מגמות סותרות שצריכות ליישב ביניהן את האינטרסים. מכיוון שברמת המאקרו האינטרסים משותפים, המוח פיתח אסטרטגיות מגוונות לווסת את המגמות. על פני השטח הן לא תמיד ברורות לנו – לשם מה למצמץ כל כך הרבה; מדוע אנו מתעוררים עייפים במקום חדש; ומה פשר הקפיצות הללו בזמן ההירדמות? כשצוללים עמוק יותר אל מחוזות ההכרה, לעומת זאת, מתגלה מנגנון גמיש ויעיל של ויסות הכרתי. הוא שומר על רצף תודעה בזמן מנוחה, ועל רצף שינה בזמן הכרה. כך אנו מסוגלים לבצע את הפעולות החיוניות באיכות גבוהה, מבלי לוותר לחלוטין על שאר האינטרסים החיוניים שלנו.

תמונת כותרת: mimagephotography / shutterstock

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

כיצד האישיות שלנו משפיעה על מה שאנו רואים? נוירולוגים מסבירים מהי תפיסה תת-מודעת

התועלת האבולוציונית של האזנה למוזיקה – מה מתרחש במוח מעבר לצלילים עצמם?

הדברים המעניינים שעשויים להתרחש כשאנו חווים את העולם ללא תיווכו של הזיכרון

עוד מרדיו מהות החיים:

המניע: אלון נוימן סוגר עונה עם נושא שתמיד מעניין ומאתגר – ״לט גו״.