מבט עומק על הדרכים המגוונות שבהן המוח שלנו משחק עם מידע ובונה בעזרתו תמונת עולם.
היינו מצפים מאדם שלמד רפואה להיות בעל תפיסת עולם אנליטית-מדעית ומאדם שלמד אנגלית ועבד כספרן לפתח תפיסה פנטסטית, רכה יותר של המציאות. אז היינו. המשורר האנגלי המשפיע ג'ון קיטס היה במסלול להפוך לרופא ואילו פיליפ לרקין, משורר אנגלי שנולד כמאה וחמישים שנה אחריו, סיים לימודי אנגלית בהצטיינות. ואולם, ניתוח שיריהם מגלה כי דווקא קיטס שמר בשורותיו מקום של כבוד למסתורי ואילו לרקין יצק לשיריו התפעלות מדעית באופייה.
הניתוח, שערכה נינה מרטיריס ב-Nautilus, הוא דרכה הלירית לשאול "האם המדע מפחית את תחושת הפליאה שלנו, או מרחיב אותה?" היא לוקחת שני שירים – אחד מכל משורר – העוסקים במפגש של אור ומים כדי להמחיש את הבדלי הגישות שלהם לטבע. לדבריה, ג'ון קיטס היה חסיד של שמירת הפליאה מחוץ לטלפיים של המדע, המפרקות ומשסעות כל חוויית מציאות לגזרים. הוא כינה את עבודתו של ניוטון "פרימת הקשת בענן". התיאור הקר של עובדות הרס עבורו את היופי שאפשר להשיג באמצעות הדמיון. הקשת בענן הפכה ממחזה שמימי לסך שבירות קרני האור דרך מולקולות של מים. לרקין, לעומת זאת, ראה בתיאור המדעי של המציאות יופי נשגב. הוא המחיש את היופי של הקשת באמצעות תיאור של כוס מים שאליה מתכנסות קרני האור כמו בטקס דתי.
כוחו בגבולותיו, ויופיו בשחרורו
הדיון הספרותי הקצרצר הזה מהווה פרולוג לסיפורו של המוח האנושי והיכולת שלו לדמיין. במוקד העלילה – המתח בין המציאות הממשית ובין עולמות הדמיון שאנו מסוגלים לבנות בראשינו. הבה נחדד: האם, כגישתו של קיטס, עולם הדמיון הוא הדרך האידיאלית לחוות את היופי בחיינו, או שעלינו לשאוף להבנת המציאות כפי שהיא, גישה מדעית במהותה שאותה מייצג לרקין. אם הכתבות שלנו לא חדשות לכם, אתם בוודאי כבר יודעים שאנחנו לא כאן כדי לספק תשובות חד משמעיות. להיפך, אנו שואפים דווקא לאתגר את היחסים הברורים לכאורה בין מציאות ודמיון. אבל כשאנו עושים זאת, עלינו להודות שמדובר באתגר הגדול למידותינו, שכן, כפי שמסבירה פרופסור לפילוסופיה איימי קינד, הבנת תפקידו של הדמיון בתפיסת המציאות היא משימה שהצליחה לסבך דמויות כמו רנה דקארט, דייוויד יום ועמנואל קאנט.
במאמר ב-Aeon היא טוענת כי "לפילוסופים יש יחסי אהבה-שנאה עם דמיון". הרי אם הגעה אל האמת היא מטרת הפילוסופיה, איזה שירות עושה עבורה הדמיון? מאידך, איש מהם לא יכול להתכחש למעלותיו של הדמיון. הוא חלק חשוב במנגנון המנטלי שמאפשר מחשבה אבסטרקטית החיונית כל כך להגות פילוסופית, ועוד יותר בסיסי מזה, הוא חלק מהקיום האנושי, כך שהתעלמות ממנו תחטא לחתירה פילוסופית אחר האמת. אכן, פילוסופים גדולים כמו רנה דקארט ודייוויד יום הפגינו אמביוולנטיות כלפי הדמיון: הוא מוגבל ביכולתו לתאר לנו את העולם, אך אינסופי ביכולות להעלות אפשרויות. אלה, בנסיבות מסוימות, יכולות אף הן להפוך למציאות. לכן התיאור הדיכוטומי של מציאות ודמיון אינו בדיוק 'נאמן למקור'.
הגבול בין מציאות לדמיון פרוץ למדי, מה שהיווה עבור פילוסופים אתגר מחשבתי מהותי ביחס לטבע ההכרה. קרדיט: andyparker72 / Shutterstock.com
הייתה זו דווקא מגבלת הדמיון שהיוותה עבור עמנואל קאנט מפתח לפתרון המתח. במילים פשוטות, הדמיון והמציאות, או אם נחזור רגע למשוררי אנגליה, המסתורי-נשגב מחד והמדעי-עובדתי מאידך, הם לא יקומים מקבילים, אלא שני שימושים באותו כלי מנטלי, עם הבדל אחד – המקום שבו משורטט הגבול היצירתי. קינד מסבירה: "עמנואל קאנט הבחין בין שני סוגים של דמיון; דמיון יצרני ודמיון משחזר. הכושר היצרני הוא מה שעוזר לסנתז ולהפוך תוכן חושי לשלם בעל משמעות". כלומר, המציאות היא אוסף של נתונים שללא מוח אין ביניהם קשר הכרחי. היא אדישה לקונטקסט. המוח אוסף את הנתונים הללו ומרכיב מהם תמונה, דימוי. מכאן השימוש במילה דמיון, שבאה מאותו שורש. כשאנו רואים מסילה ושומעים צופר, אנו יודעים באופן עובדתי כי רכבת מתקרבת. הדימוי נוצר במוח שלנו ואנו מתייחסים אליו כאל אמת מדעית. אבל זהו כושר הדמיון שעוזר לחבר את שברי המציאות לכדי סיפור בעל משמעות. מאידך, "הדמיון המשחזר עוסק יותר בהעלאה מהזיכרון […] הוא עובד רק עם חומרים שסופקו בעבר על ידי החושים". דמיון זה מוגבל לתכנים שכבר נחשפנו אליהם, אבל אין לו מגבלה באופן השימוש בהם, בדרך שבה הוא מסדר אותם. לעומתו, הדמיון היצרני מחויב, באידיאל, ללוגיקה ולקוהרנטיות השולטות בעולם הפיזי.
באשר לקינד עצמה, היא מאמינה כי חלוקה זו אמנם עושה סדר עבור פילוסופים אבל לא מייצגת את הדרך שבה אנו חווים את הדמיון – "כיכולת מנטלית אחידה". אם לפשט את טענתה, המוח עצמו לא מבחין בין דימויים מוחשיים לדימויים מומצאים על בסיס זיכרון. בשבילו הכול זה תמונות. היא, אם כן, מציעה חלוקה אחרת, על בסיס תועלתני, כלומר, לאילו צרכים אנו משתמשים בדמיון. היא מדברת על דמיון טרנסצנדנטי ודמיון מכווין. "כשאנו מעמידים פנים, מפנטזים או מוצאים מפלט בספרות מרתקת, דמיון יכול לקחת אותנו מעבר לכאן ועכשיו. מאידך, כשאנו מדמיינים בניסיון להפיק משמעות ממה שחושבים אחרים, לצורך פתרון בעיות או לקבלת החלטות, ההשערות שלנו משמשות אותנו להבנת הכאן ועכשיו". הדמיון הטרנסצנדנטי, זה הפנטסטי, משמש אותנו ליצירת הבלתי אפשרי, המופלא. הדמיון המכווין, העובדתי, משמש להבנת מעשית של העולם.
יצרנית ציוד המטיילים The North Face הפיקה פרסומת בהשתתפות גולש הסקי טום וואליש, אשר ממחישה את המשמעות הטרנסצנדנטית של הדמיון, את האפשרות להתעלות מעבר להווה הנוכחי ולברוא עולם אלטרנטיבי באמצעות שילוב רכיבים מהמציאות המוחשית ומנבכי הזיכרון. "כולנו היינו הילד הזה במושב האחורי באוטו של המשפחה, מדמיינים שאנו מישהו אחר. באמצעות השיעמום – ערימות השלג שבחניה, מעקות בצד המדרכות וגרמי המדרגות, מתגרים בגולש הפנימי שבנו".
הסיפור שונה, אבל נכתב באותה שפה
שני השימושים בדמיון מביאים לידי ביטוי את אותה יכולת חידתית של המוח, אך כל אחד בגבולות משלו. קינד מסבירה כי מכיוון שהדמיון הטרנסצנדנטי נועד להעביר אותנו מההווה, עלינו להסיר ממנו גבולות ככל הניתן, ולעומתו, הדמיון המכווין שכבול מטבעו לרגע הנוכחי דווקא זקוק לשדה פעילות תחום יותר. כל הבעיה של הפילוסופים הייתה בהגדרות השימוש. מה שעלול לבלבל הוא היחס ההפוך שמתקיים בגבולות הדמיון: ככל שאנו שמים פחות גבולות על הדמיון הטרנסצנדנטי, בסגנון ג'ון קיטס, כך הוא מוגבל ביכולות לקרב אותנו אל הכרת המציאות. ציוריו הסוריאליסטיים של דאלי הם דוגמה טובה לכך. בהתאמה, ככל שאנו מגבילים את הדמיון המכווין, שמייצגו לצורך עניינו הוא לרקין, כך תהיה המציאות שנובעת ממנו מדויקת יותר. כשאנו מגבילים את המוח לכללי המתמטיקה, מתקבל התיאור החד ביותר של הטבע.
ועדיין, בשני המקרים המוח מדמה את העולם שבחוץ. במאמר ב-Nautilus מגדיל וטוען ד"ר רוברט ברטון כי כשאנו משתמשים בדמיון, ולא משנה באיזה אופן ולאיזו מטרה, אנחנו בעצם מספרים לעצמנו סיפור על המציאות. אמנם לכל טקסט יש מטרה שונה, וכפועל יוצא מבנה תחבירי שונה, אבל כמו בכל שפה האותיות הן אותן אותיות. במקרה שלנו הן חלקיקי המציאות שאנו משיגים באמצעות קלט חושי. לדבריו "ידיעת המשקל האטומי של פחמן וחמצן לא יכולה לומר לנו מהם חיים. אין בנמצא עובדות ערומות שיכולות להסביר מדוע חיות מקריבות עצמן בעבור צאצאיהן, מדוע אנו מתאהבים, מהן משמעות ומטרת הקיום", וכן הלאה.
ברטון מסביר כי מדענים מספרים לעצמם סיפורים בשאיפה לרמת דיוק גבוהה ככל הניתן. אבל אלו עדיין סיפורים. הם נקראים היפותזות ועוברים בדיקות קפדניות כדי להיכנס תחת המטרייה המדעית. זה לא משנה את הפעולה ההכרתית הדרושה לשם יצירתם: "חיבור רכיבים נפרדים של דימוי לכדי תמונה קוהרנטית". ההבדל בין הפעולה המדעית לדמיון טמון במידת המחויבות לקוהרנטיות. למעשה, מדברי ברטון עולה כי כל תיאוריה מדעית בגלגולה הראשון היא בדיה. היא הופכת למדע רק אם היא עוברת דרך צינורות השיטה המדעית. קחו, למשל, את סוגת המדע הבדיוני. חלק מהתיאורים בסיפורים אלה נשענים על המציאות, אבל אין להם חוזה עם המעבדה. למדענים יש. לדברי ברטון, הנטייה שלנו לספר סיפורים לעומת הקושי לבחון אותם באמות מידה קפדניות עלולה ליצור אי-בהירות ואפילו להטעות אותנו. מכיוון שהדמיון הוא המקור ליצירת כל הסיפורים, הן הבדויים והן המדעיים, קל להתבלבל כאשר עומדת לפנינו תיאוריה בלתי מוגמרת ולחשוב אותה לאמת מדעית. לדברי ברטון, כדי ליצור סיפורים מדעיים עלינו לנהות אחר שיטות האיסוף, העיבוד והפרשנות של החומרים, ולצד זאת לפתח "הכרה כנה וענווה במגבלות של מה שיכולים הנתונים להגיד על העולם".
הדיוק המדעי חשוב לנו, בכך אין ספק. חשוב לנו גם חופש המחשבה מסיבות ברורות, אך שונות. לכן, ההגדרות של דמיון ומציאות נועדו בסך הכול לעשות לנו סדר בשימוש. בלבול בוטה של שימוש אחד באחר יכול להוביל אותנו למקומות שאנו לא מעוניינים להיות בהם. חשוב להכיר את השימושים השונים של הדמיון, את הגבולות, המגבלות והאפשרויות שנגזרות כתוצאה מהם. ועדיין, אם לשפוט על פי אופן פעולת המוח, ההפרדה בין דמיון למציאות היא מלאכותית. הדמיון הוא המציאות. ההכרה שלנו בונה את מה שאנו מחשיבים לעולם האמיתי באמצעות אותו מנגנון שבונה את מה שאנו מחשיבים לעולם הפנטזיה. לכן, במידה מסוימת המחלוקת של ג'ון קיטס ופיליפ לרקין היא על עוצמת הווליום, לא על השיר עצמו.
קרדיט תמונת כותרת: Anky / Shutterstock.com
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
דמיון בלי גבולות וספקנות קפדנית – קארל סייגן על הדרך למצוא את מקומנו ביקום
האם גם מחר תזרח השמש? עד כמה אנחנו בטוחים ביכולת שלנו לדעת משהו
מדוע אנו רואים פרצופים בחפצים יומיומיים?
עוד מרדיו מהות החיים:
