שינוי פרדיגמה – הידע והכישורים שלנו יכולים להתפתח למספר כיוונים שונים במקביל ולא חייבים לבחור מומחיות אחת רק.

הסיפור המכונן של התרבות האנושית המערבית הוא על פי דעות רבות סיפור עץ הדעת. הוא המקור לשאלות האתיות היסודיות שהעסיקו את הוגי תרבות המערב, ולא רק. שכן בגרעינו מצוי הקונפליקט האלמותי בין טוב לרע. אחד ההיבטים הפחות עקרוניים בדיון הוא זהותו של פרי עץ הדעת, אבל לעניינו הוא מאוד סמלי. שתי הגרסאות הבולטות המייצגות תפיסות תיאולוגיות שונות הן תאנה, שנפוצה בעולם היהודי, ותפוח – הקיים בעיקר בנצרות.

התפוח הוא עץ פרי קלסי: גזע מרכזי שממנו מסתעפים ענפים ועלים. התאנה היא בת למשפחה קצת יותר מעניינת. בן הדוד שלה, הפיקוס הבנגלי, הוא עץ שמצמיח שורשים באוויר ואלה, עם הזמן, מתעבים, מתחברים לקרקע והופכים לגזעים לכל דבר. זהו עץ מרובה גזעים. ההבדל הביולוגי הזה עומד בבסיס השוואה מעניינת לגבי הדרך שבה אנו תופסים ידע, אשר עורך הפילוסוף פרופסור ג'ורדן גאנרי במגזין Aeon. לדבריו, בזמן שהמערב רואה את מבנה הידע האנושי כעץ קלסי, כלומר היררכיה של יסודות שמהם מתפתחים דברים חדשים, עלינו לחשוב מחדש על העניין ולשקול מבנה של גזעים מרובים שאין ביניהם היררכיה חד משמעית והם מתקיימים זה לצד זה כיסודות מקבילים.

פסגה אחת – שבילים רבים

למשל, בתחום עיסוקו של גאנרי – פילוסופיה – "ישנם נושאי 'ליבה' ואחרים יותר שוליים, פריפריאליים, בלתי חיוניים במרומז". סוקרטס, אריסטו ואפלטון יהיו במקרה זה ערכי הליבה, הגזע, וכל שאר הפילוסופים יצמחו מהם ויישענו עליהם. ככל שעולים בענפים ולכיוון העלים, יהיו תחומי העיסוק של הפילוסופיה אזוטריים וחסרי חשיבות. אבל הוא מאמין שתפיסת הידע כעץ צריכה לקחת כמודל את הפיקוס הבנגלי, "שבו ריבוי שורשים אוויריים תומכים בקיומה של מערכת אורגנית חסרת מרכז". אמנם עץ הדעת התייחס לדעת בין טוב ורע, כפי שמופיע בכתובים, אבל עבור המשל שלנו אפשר להביט על 'דעת' במובן רחב יותר. על פי גאנרי, אם כן, עץ הדעת האנושית הוא "ישות אורגנית הוליסטית, שבה אף חלק הוא יותר או פחות ניתן לוויתור".

עלול להשתמע מכך שכל האמיתות שוות ושאין ערך למציאות האובייקטיבית, אך גאנרי מזהיר מפני הפרשנות הזו, "שיכולה להוביל למדרון חלקלק". ריבוי מקורות הידע, או כפי שהוא מכנה זאת "דרכי חקירת המציאות", מייצג תפיסה שבה יש לנו אמנם כלים שונים לחקירה, ולכל אחד היתרונות והחסרונות שלו, אך את כולם ניתן לבחון על פי סטנדרט אחיד – היכולת להכיר את המציאות העובדתית. לשיטתו, למשל, אי אפשר לומר שקיים ערך זהה בהכרת המציאות למדע ולכישוף, רק מפני שכל גרסה לגיטימית, סוף פסוק. גישה זו תשלול לבסוף את המכנה המשותף שבכלל מגדיר מהו ידע אנושי וכל הניסיון להבין את המציאות יאבד משמעות לחלוטין.

הרעיון הוא שאנו יכולים להשתמש בכלים רבים להכיר את טיב המציאות. אין הכוונה לכך שכל דבר יכול להיחשב מציאות רק כי כך אמרנו. גאנרי עוסק ב"עמדה פרקטית, אסטרטגיה או מדיניות שמנחה את החקירה: זו גישה לבעיה של הפקת ידע". העובדה נמצאת שם – ואת הדרכים השונות להגיע אליה אנו יכולים לבחור ולאמץ. הוא מציע משל נוסף. "עשויים להיות שבילים שונים במעלה ההר, עם יתרונות וחסרונות שונים, אך טובים במידה שווה עבור המטרה הסופית של הגעה לפסגה. מדרון אחד יכול להיות תלול יותר אך מהיר יותר, אחר עם נוף יפה יותר" וכך הלאה. כל אדם יכול לשפוט את השבילים על פי שיקוליו ולבחור באילו ללכת. אבל זה לא אומר שאנו יכולים להחליט שהפסגה נמצאת בעמק וללכת בשביל העולה מעלה בהנחה שהוא יוביל אותנו לשם.

אחרי שביססנו איזשהו מכנה משותף, אנו יכולים ליהנות ממגוון רחב של מקורות. "ההר הוא מורכב", מסביר גאנרי, "מדרונותיו על צורותיהם השונות מציעים למטפס אספקטים שונים וכך מסלולים פוטנציאליים שונים לפסגה". כלומר, המציאות היא עסק מאוד מורכב ורב ממדי, ואנו יכולים לחקור אותה במקביל מכמה זוויות. על העולם אנו יכולים להביט דרך מספר עדשות, וכל אחת תחשוף פן אחר של המציאות. בזמן שאת ההיסטוריה נוכל לבחון דרך פריזמה כלכלית, על כלכלה נביט מזווית פסיכולוגית; את המוסר נשאב מהיהדות, אבל את חוויית המציאות – מהבודהיזם. יותר מזה, אנו יכולים להביט על המציאות בכללה, כתופעה הוליסטית, מתוך נקודות המבט השונות הללו.

פיקוס בנגלי, העץ הלאומי של הודו.

המלכודת של מומחיות צרה

זה אך טבעי לשמוע טיעונים כמו של גאנרי מאדם שעוסק בחקירה רב-תחומית. בהתמחותו הוא משלב מסורות פילוסופיות שונות, מהמזרח והמערב כאחד, ומאמין שכולנו יכולים להרוויח מגישה פתוחה לנתיבים שונים, מהסתכלות על הידע האנושי כפיקוס בנגלי מרובה גזעים. אבל אפשר לקחת את זה עוד יותר רחוק. בזמן שגאנרי עוסק בתחומים של הפילוסופיה, במאמר אחר באותו מגזין מציע המשורר, הכותב וחוקר הארצות רוברט טוויגר להרחיב את הידע גם לתחומי עיסוק. אם נישאר עם משל הפיקוס, אז משגילינו כי יש מגוון גזעים, אין שום סיבה שלא נטפס על כמה מהם במקביל.

טענתו של טוויגר היא ההמשך המתבקש של תפיסת ריבוי מקורות הידע. אם יש לנו דרכים מגוונות להביט על העולם, הדבר ההגיוני לעשות הוא לסגל מגוון של כישורים, תחומי עניין ויכולות ברמה הפרקטית. הוא מעמת את תרבות האדם המומחה עם תרבות של ריבוי כלים. האדם המומחה הוא יציר חברה שרואה בידע עץ קלסי. האדם המומחה, למשל, ילמד תחילה רפואה, יעשה התמחות בקרדיולוגיה, יצבור ניסיון רב בצנתורים, יפתח שיטת צנתור ייחודית ויהפוך למומחה יחיד בטיפול בבעיות לב שדורשות את הצנתר שפיתח. כל עולמו יוקדש אך ורק לצנתורים. כל חומרי הקריאה שלו יהיו על התפתחויות בתחום, כל זמנו ומרצו יוקדשו לשיפור ולשכלול השיטה, קשריו החברתיים יתבססו על הנושא וכך הלאה. בתוך כל זה לא יישאר לו מקום לאף תחום עניין אחר. טוויגר מכנה אדם כזה "מונופת". הוא מגדיר אותו כ"אדם עם מחשבה צרה, מוח עם מסלול אחד, משעמם, סופר-ספציאליסט, מומחה ללא תחומי עניין אחרים". ולדבריו, זה המודל הרצוי, המקובל והמבוקש בעולם המערבי.

אנקדוטה קטנה שאירעה לו מספרת את הסיפור היטב. כשהוזמן להתראיין בתוכנית רדיו פנה אליו המגיש בתואר דוקטור מספר פעמים, עד שטוויגר נאלץ להעמיד אותו בנימוס על טעותו. מכיוון שהוזמן כמומחה לדבר על ספר שחיבר, הניח המנחה שהאורח שלו הוא בעל תואר דוקטורט. "הרדיו זקוק לאורחים מהימנים. הוא זקוק למומחה – אחרת מדוע שמישהו יאזין?" החברה יצרה שיטה לרכישת ידע על מנת להגביר את אמינותו. לא כל אדם יכול להרצות בפנינו על ההיסטוריה של תנועת ההשכלה, ולבטח שלא נאפשר לכל אדם לעשות לנו צנתור. זה עובד היטב, מסביר טוויגר, "המודל המונופתי שואב חלק מהאמינות שלו מהצלחתו בעסקים". המהפכה התעשייתית הכירה לנו עובדי פס ייצור שכל אחד הוא מומחה בתחום מאוד צר בתהליך. ההוגה הבולט ביותר של צורת העבודה הזו היה אדם סמית', שטען כי ניתן לשפר את יעילות העבודה על ידי פירוקה לגורמים. יחד עם זאת, מסביר טוויגר, "סמית' גם הבחין בכך שהשחתה מנטלית באה בעקבות חלוקת עבודה נוקשה מדי".

בקצרה, אנחנו זקוקים למומחים ואין דבר רע במומחיות גבוהה, אבל מומחה, לדידו של טוויגר, צריך לפתח תחומי עניין רחבים אם הוא מעוניין לבצע התפתחות משמעותית אמיתית. ראשית, ישנו עניין השעמום. "העבודה הממוצעת היום מתבצעת על ידי אדם נייח מול סוג כלשהו של צג", הוא מסביר, וכאשר המוח צריך לבצע פעולות מונוטוניות בלי להפעיל את הגוף, הוא נשחק. העובד אמנם מפתח יכולת עילאית לבצע את התפקיד הצר שלו, אך במקביל מפתח ראיית צינור שמקבעת אותו למה שהוא עושה ולזה בלבד. כל אפשרות של למידה, התפתחות או גירוי נמצאים מחוץ לטווח השגתו. המציאות הזו אמנם מתוארת במלודרמטיות, אבל יש בה הרבה יותר מגרעין של אמת.

הדוגמה של עבודה מול המחשב וראיית צינור עשויה לבלבל, ולכן חשוב להבחין בין ריבוי עיסוקים ובין מה שנפוץ לכנות מולטיטסקינג, ריבוי משימות. טוויגר מדבר על הראשון. מחקרים כבר הוכיחו כי היכולת שלנו לבצע פעולות במקביל מפחיתה את מידת הקשב שאנו מעניקים לכל פעולה ופוגעת באיכותה. טוויגר מדבר על פיתוח תחומי עניין, כישורים, יכולות ועולמות ידע מגוונים. משהו בסגנון של ליאונרדו דה וינצ'י: ממציא, אומן, חוקר ומה לא. דמויות היסטוריות כמו דה וינצ'י נראות לנו היום כתופעה חד-פעמית – אדם כל-כך מרובה כישרונות שלא ניתן לשחזר את יכולותיו. בפועל, ריבוי תחומי עיסוק היה עניין מקובל ונפוץ בתקופתו של דה וינצ'י, וכן לפני ואחרי תקופתו. לא נדיר ביוון העתיקה שפילוסופים היו גם מתמטיקאים ואסטרונומים, ובמאה ה-18 מדינאים יכלו להיות גם משוררים וממציאים. אז זה לא שטוויגר מציב לנו את דה וינצ'י כרף, "לא כולנו יכולים להיות גאונים", הוא מסביר. "אבל כולנו יכולים ליהנות מריבוי עיסוקים; זה חלק ממה שעושה אותנו אנושיים". ריבוי עיסוקים, אם כן, שומר אותנו עם עניין וגירוי מתמיד, גם בשגרה.

חלוקת העבודה. התמחות צרה עלולה למנוע התקדמות משמעותית.

ההוויה שלנו מרובת פנים מטבעה

הדבר השני הוא מידת תרומתו של מומחה לעצמו ולחברה. מונופתיות כמעט שלא יכולה להביא להתקדמות משמעותית בתחום מסוים. הצעדים שאנו מסוגלים לקחת בתוך אותו שדה תמיד יהיו עקב בצד אגודל, מעצם המבנה של עץ הידע הקלסי. צריך לטפס על הגזע, לעבור לענפים הגדולים, להתקדם לקטנים ולבסוף לעלים. לעומת זאת, "רעיונות חדשים מגיעים בתדירות גבוהה מהפריה הדדית בין שדות נפרדים". טוויגר מציג שפע דוגמאות להמצאות בתחום אחד שנוצרו כתוצאה מעבודה בתחום אחר. מקרה אחד הוא המצאת המיקרוגל, שהתאפשרה בעקבות עבודתו של מומחה רדארים אשר הבחין כי הקרינה שפלט מכשיר המיסה שוקולד שהיה בכיסו. וקיים שפע של מקרים דומים. הוא טוען כי מה שנכון למדע קיים גם באומנות, בכלכלה וכן הלאה. הביטו בסמארטפון שלכם ותבינו למה הוא מתכוון: טלפון, מצלמה, GPS, אינטרנט והרשימה ארוכה כרשימת האפליקציות הזמינות להורדה. "כדי להגיע לרעיונות כאלה עליך לדעת דברים מחוץ לשדה שלך", מסביר טוויגר, "וככל שהידע שלך מתפרש על יותר שדות, כך גדל הפוטנציאל שלך להמצאות".

טוויגר מאמין כי מלבד הנורמה החברתית שדוחפת אותנו למומחיות צרה, קיים גורם נוסף, פנימי, שמוביל לאותה תוצאה – המחשבה שאנו מסוגלים ללמוד כילדים בעוד שהמוח המבוגר כבר אטום ללמידה משמעותית. הוא מפריך את האמונה הזו הן באמצעות ניסיונו האישי והן באמצעות מחקרים מדעיים, שגילו כי בגיל צעיר פעילות המוח אכן יותר מוכוונת למידה והיא מתרחשת בקלות יתרה, אבל זו לא יכולת שנעלמת עם הגיל. כל עוד אנו עוסקים בתחומים חדשים ומגוונים המוח שומר על יכולות הלמידה. כשאנו מפסיקים, הוא מפסיק.

היתרון העקיף של פולימטיות – היכרות עם מגוון תחומים – הוא חופש ושחרור. ידע וכישורים מתחומים רבים מבטלים את התלות הבלעדית שלנו בענף מסוים. ברגע שהענף נכרת או אפילו מטולטל, אנו יכולים לעבור לאחר, לאחרים. היתרון הישיר הוא היצמדות לטבע האנושי שלנו. חשבו על מבחן אישיות, למשל. עולה בנו תחושת הקלה כשאנו מקבלים שאלת בחירה מרובה, כזו שלא מכריחה אותנו להתמקד בתשובה אחת בלבד. כשאנו נאלצים לסנן מתעוררת בנו תחושה שאנו מוותרים על משהו, חותכים בבשר, לא מייצגים צדדים מהותיים שלנו.

באנגלית אומרים על אדם בעל כישורים וידע מגוונים שהוא Jack of all trades. אדם שיודע לתקן דברים, מסוגל לנהל שיחות עמוקות כמעט בכל נושא, תמיד נדמה שהוא עסוק במשהו חדש. איש אשכולות. במקור היה זה תיאור חיובי, אולם בהמשך הוסף למשפט חלק שני: Jack of all trades, master of none. התוספת המלגלגת הזו – Master of none – היא ביקורת על אדם בעל ידע מגוון אך שטחי מאוד, שאין לו בקיאות עמוקה בתחום ספציפי. במקרה או שלא, ההתפתחות הלינגוויסטית הזו קצת מקבילה להתפתחות התרבותית ההיסטורית ביחס לידע וכישורים במערב, כפי שמציגים אותה גאנרי וטוויגר.

היום נראה כי מתעורר שינוי מגמה. במאיץ החלקיקים CERN שבשווייץ, למשל, פיתחו פרויקט לשילוב אומנים במחקר המדעי, על מנת לפתוח כיווני מחשבה יצירתיים מחוץ לתחום הפיזיקה. המציאות הדינמית שלנו לא מאפשרת לנו לדרוך במקום. כדי להתפתח אנו כנראה צריכים לחזור להיות Jack of all trades ואולי גם מאסטר של אחד או יותר. לא משנה באיזה שלב אנו בחיים, הדרך להפוך לאנשי אשכולות היא לטפס על כמה שיותר גזעים.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

כשתנאים מינימליים מעוררים גאונות – האלתור בחדר הלידה ששינה את ההיסטוריה

מבוא לחשיבה – מה אנו יכולים ללמוד מהאדם ששיגר את החללית הפרטית הראשונה

כיצד לזהות אם אנחנו באמת בקיאים בנושא מסוים? הכירו את "טכניקת פיינמן"

עוד מרדיו מהות החיים:

מדברים פילוסופיה: ליאת רגב וד"ר שמעון אזולאי בסדרת שיחות בנות 15 דקות על שאלות של מהות