מה אם העתיד כבר קרה, והעבר עוד לפנינו?

חיישנים שקולטים מסרים מהעתיד, תודעה שמטיילת לאחור ומשנה את העבר, הזדקנות הפוכה ויקום שבו הזמן הוא יסוד הבריאה – ארבע השערות מדעיות מהפכניות מציעות: הזמן, כפי שהכרנו אותו, אולי מעולם לא היה קיים.

| 23 יולי, 2025

בסוף המאה ה־19, הסופר הבריטי ה.ג'. וולס פרסם את "מכונת הזמן", רומן שנחשב לחלוץ המדע הבדיוני. גיבור הסיפור, מדען בודד, בונה מכונה שמאפשרת לו לנוע הלוך ושוב בזמן – רעיון שנשמע אז מופרך, אך הצית את דמיונם של דורות.

מאז עברו יותר ממאה שנה. רעיונות על מסע בזמן עדיין נשמעים דמיוניים, אולם בזכות התפתחויות בפיזיקה, ברפואה ובחקר התודעה, חוקרים ממשיכים לשאול שאלות עתיקות – בכלים יותר ויותר חדשים.

מכאן ועד מסע פיזי בזמן המרחק רב, אבל שורת רעיונות מדעיים פורצי דרך מציעה לחשוב אחרת על הזמן עצמו: לא כקו ליניארי, אלא כמבנה, כמרחב, ואולי אפילו כישות שיכולה להתעצב – או להשפיע – בכיוונים שונים. אלה הן ארבעה מההשערות שצברו עניין רב מחוץ לגבולות הקהילה המדעית – כל אחת מהן מערערת, בדרכה, את מה שחשבנו שאנחנו יודעים על הזמן.

1. האם אפשר לשלוח מידע אחורנית בזמן?

מה אם היינו יכולים לקבל מידע מהעתיד – כזה שישפיע על ההחלטות שאנחנו מקבלים בהווה? אתר Phys.org מדווח על ממצא יוצא דופן שהושג באחת ממעבדות הפיזיקה הקוונטית באוניברסיטת וושינגטון. הפיזיקאית התיאורטית ד"ר ניקול יונגר הלפרן ועמיתיה הצליחו להדגים תופעה שנראית כמו מסע בזמן: מידע שהתקבל מאוחר יותר שיפר את התוצאה של מדידה שכבר בוצעה – כאילו המודד קיבל הכוונה מהעתיד.

במוקד הניסוי עמד חיישן קוונטי שתפקידו היה למדוד את עוצמתו של שדה מגנטי. אלא שכדי לבצע מדידה מדויקת, יש צורך לדעת מראש את כיוון השדה – מידע שלא ניתן לגשת אליו לפני ביצוע המדידה עצמה. כך נוצר מעין פרדוקס בלתי אפשרי: כדי למדוד נכון, צריך לדעת מראש את מה שרק המדידה חושפת.

עם זאת, באמצעות תהליך של שזירה קוונטית, הצליחו החוקרים לשדר לחיישן מידע מה׳עתיד׳ – כזה שנחשף רק לאחר סיום המדידה. זה נשמע מופרך, אבל העולם הקוונטי פועל על פי חוקים משלו.

שזירה קוונטית היא תופעה שבה שני חלקיקים נקשרים זה בזה באופן כה עמוק, עד שהם הופכים למעין ישות אחת שמפוצלת לשניים: שינוי באחד מהם ישפיע מיידית גם על השני, גם אם הם רחוקים זה מזה אלפי קילומטרים. שזירה מתקבלת לרוב כששני חלקיקים נוצרים יחד מאותו מקור, או שהם עוברים אינטראקציה שמקשרת את מצבי הספין שלהם (הסיבוב שלהם סביב עצמם) – כמו שתי רקדניות תאומות שמבצעות את אותו ריקוד במקומות שונים בעולם.

במסגרת הניסוי, יצרו החוקרים זוג חלקיקים שזורים. אחד מהם – ״הגלאי״ – נחשף לשדה המגנטי וביצע את המדידה. השני – "הבקר" – נותר מבודד. רק לאחר שהמדידה הראשונה הסתיימה, נמדד החלקיק השני. בזכות הקשר ביניהם, המידע שהתקבל מחלקיק הבקר העניק לחוקרים חוכמה בדיעבד, כלומר את היכולת לדעת מה הזווית האופטימלית שאליה היה נכון לכוון את חלקיק הגלאי מלכתחילה.

אם מחקרים כאלה ימשיכו להתפתח, ייתכן שבעתיד נוכל לבנות מערכות שיקבלו מידע חיוני מבעוד מועד. חשבו על לוויינים שיזהו התפרצויות סולאריות רגע לפני שהן מתרחשות וישדרו התראה מוקדמת לכדור הארץ, מערכות ניטור שיחושו רעידת אדמה לפני שהיא מורגשת, או מערכות רפואיות שיאתרו תהליך ביולוגי בשלב כה מוקדם, שלכאורה עדיין לא התחיל. אם תרחישים כאלה יתממשו, נצטרך לחשוב מחדש על מושגים בסיסיים כמו סיבה ותוצאה – ואולי גם על כיוון התקדמות הזמן עצמו.

האם בקרוב נוכל לשלוח מסרים ל״אני״ שלנו בעבר כמו בסרט ״בחזרה לעתיד״? צילום: Valerie Johnson on Shutterstock

2. האם התודעה יכולה לנוע לאחור ולעצב את העבר?

האם ייתכן שהתודעה שלנו – אותו אלמנט חמקמק – פועלת לפי חוקי זמן אחרים? על פי פרסום במגזין Popular Mechanics, הפיזיקאי ד"ר מתיו לייפר העלה השערה שלפיה רגשות עזים, זיכרונות או החלטות שאנחנו מקבלים היום, יכולים להשפיע בדיעבד על האופן שבו התרחשו רגעים מן העבר, כמו גלי הדף שנעים אחורה בזמן.

כפי שציינו, במציאות הקוונטית הזמן לא בהכרח נע קדימה. תופעות כמו שזירה קוונטית ורעיונות כמו ׳רטרו-סיבתיות׳ (השפעה של העתיד על העבר) ו׳יקום בלוק׳ מציעות הבנה שונה בתכלית של מושג הזמן כפי שאנחנו רגילים לחשוב עליו. הן מערערות על הרעיון הבסיסי של סיבה ותוצאה, ומעלות אפשרות שלפיה אירועים עתידיים עשויים להשפיע על העבר – לא כמטפורה, אלא כפיזיקה לכל דבר.

״דבר אחד שלמדנו שוב ושוב מהפיזיקה הבסיסית״, טוען לייפר, ״הוא שתצפיות ישירות – כלומר, איך נראית המציאות המורגשת על פני השטח – הן לעיתים קרובות מדריך גרוע למה שקורה ברמה היסודית באמת״. כדי להמחיש זאת הוא מעלה את אלגוריית המערה שהציג אפלטון כבר לפני יותר מ-2,400 שנה. ״אנחנו רואים רק צללים שמוטלים על קיר", מסביר לייפר. הצללים מייצגים את תפיסותינו המוגבלות, בעוד שהעולם שמחוץ למערה מסמל מציאות עמוקה ומהותית יותר – את הצורות התלת-ממדיות השלמות שמטילות את הצללים. באופן דומה, ייתכן שמה שנחווה כזרימה ליניארית של זמן עשוי להיות יותר כמו צל של המציאות – ולא המציאות הבסיסית עצמה.

לאור רעיונות אלה ברוקס מציע פרשנות מסקרנת: מה אם לא רק חלקיקים, אלא גם התודעה עצמה מסוגלת לנוע בזמן? לדבריו, ייתכן שהתודעה שלנו אינה רק קול פנימי שחי את ההווה, אלא גם מנגנון שמעבד מחדש את העבר מבחינה פיזיקלית של ממש: ״נניח שאתה מתחרט על כך שהחמצת הזדמנות משמעותית לפני שנים. הרגשות שלך היום עשויים לדחוף בעדינות את ה׳אני של העבר׳ להרגיש אמיץ יותר או להסס פחות. או, אם אתה חושב על סבתך ועל הסיפורים לפני השינה שנהגה לספר, המשיכה הרגשית שלך עכשיו יכולה להצית בה תחושת השראה מעט גדולה יותר באותו רגע שבו סיפרה את הסיפורים״.

הדוגמאות האלה אולי מעט מרחיקות לכת, אך לייפר מציע להתבונן בתופעה שמוכרת לנו הרבה יותר – גמישות הזיכרון. המדע מכיר בכך שהזיכרונות שלנו לא קבועים. בכל פעם שאנחנו נזכרים במשהו, אנחנו משחזרים אותו. רגשות, תובנות ופרשנויות בהווה יכולים לשנות את אופי הזיכרון – מה שאומר שאנחנו "צובעים" את העבר מחדש. לדוגמה, יכול להיות שנתרפק על זיכרון של מערכת יחסים עם אקס מיתולוגי שעשינו לו אידאליזציה, אך יום אחד, שנים מאוחר יותר, נגלה שהוא בגד בנו כל הזמן הזה. פתאום טעמם המתוק של הזיכרונות הופך למר, והגילוי צובע את כל החוויה שלנו מאותה תקופה באור אחר – אנו מפרשים אחרת ריבים, התנהגויות ואירועים שהפעם יוצרים בנו מסקנות שליליות שמעוררות כעס או סלידה.

מה אם, תוהה לייפר, התופעה הזאת כלל אינה הטיה פסיכולוגית, אלא תוצאה של התודעה שנעה במרחב ובזמן באופן קוונטי ומשנה את החוויה הסובייקטיבית שלנו בעבר הלכה למעשה?

רעיון זה, אף שעדיין בגדר תיאוריה בלבד, מעורר שאלות עמוקות בנוגע ליחסי הגומלין המסתוריים בין זמן לתודעה. בנוסף הוא מציף את הנקודות העיוורות בבסיס הגישה המטריאליסטית שלפיה התודעה נובעת מהחומר. ״גם אם נפתח אינספור תיאוריות פיזיקליות של תודעה, טוען לייפר, הן ייכשלו בהסבר של איך נוצרת החוויה המנטלית העשירה ומלאת הדימויים מתוך הסבך הרטוב והדביק של הבשר שהוא מוחנו״. על כן הוא מציע לבחון גישות חדשות ולחקור את השבילים הפחות סלולים.

אם התודעה אינה רק תוצר של כימיה במוח, אלא פועלת לפי עקרונות מסתוריים יותר – אולי כאלה שקיימים גם בעולם הקוונטי – ייתכן שאנחנו כבר עכשיו חווים, מבלי לדעת, את ההשפעות שלה לאורך ציר הזמן.

אם יש אמת ברעיון הזה, המשמעויות הן מרחיקות לכת. זהו לא רק שינוי בהבנת העבר – אלא פוטנציאל להשפעה עליו. מה יקרה אם בעתיד נוכל למקד את התודעה באופן שישכתב חוויות ישנות? האם נוכל לתקן, לרפא, לשחזר אותן? ואם כך – מהו בכלל ההבדל בין עבר, הווה ועתיד?

במקום לראות בזמן משהו שמסדר את חיינו בסדר כרונולוגי נוקשה, ייתכן שנתחיל לראות בו מרחב פתוח, שבו תודעה מסוגלת לנווט – לא רק קדימה, אלא גם לאחור.

3. ב-2029 נתחיל להזדקן לאחור

ריי קורצווייל, מהנדס ראשי לשעבר בגוגל ואחד העתידנים הבולטים בעולם, טוען כי ב-2029 נגיע לנקודת מפנה היסטורית שבה ההתקדמות המדעית תעקוף לראשונה את קצב השחיקה הביולוגית של הגוף. הוא מכנה את הרגע הזה "מהירות מילוט מהזדקנות" (Longevity Escape Velocity) – מצב שבו המדע יוכל להוסיף לגוף האדם יותר משנה של חיים על כל שנה שעוברת בפועל. ״ברגע שעוברים את הרף הזה״, הוא אומר, ״אפשר לומר שאנחנו בעצם מתחילים לנוע לאחור בזמן״.

כמובן, קורצווייל לא מתכוון שנחזור להיות ילדים או תינוקות כמו בסיפור על בנג'מין באטן. הרעיון הוא שהקדמה לא רק תאט את ההזדקנות או תדחה את תסמיניה, אלא תתחיל לבלום אותה – ואולי אף להפוך אותה בעתיד, כלומר להצעיר את הגיל הביולוגי עד גבול מסוים.

אפשר לחשוב על זה כך: נניח שבמהלך שנה אחת הגוף מאבד תפקוד ביולוגי שמקביל לשנה של הזדקנות – תהליך טבעי ומוכר. אבל אם במהלך אותה שנה נוכל להפעיל טכנולוגיות שיחזירו לגוף שנה ורבע של תפקוד – דרך תיקון תאים, חידוש רקמות או עיכוב של תהליכי שחיקה – נמצא את עצמנו בסופה צעירים יותר מעשית מכפי שהיינו בתחילתה. ברגע שהשיקום עוקף את ההידרדרות, אנחנו בעצם "מרוויחים זמן" – או יותר נכון: מתחילים להכתיב לו את הקצב.

קורצווייל מצביע על כמה תחומי מחקר מתקדמים שיובילו אותנו לרגע הזה: ננו-רפואה שתוכל לתקן תאים פגומים ברמת המולקולה, רפואה מותאמת אישית שתמנע מחלות עוד לפני שיתפרצו, וביולוגיה סינתטית שתוכל לבנות מחדש איברים ותפקודים שהתבלו. החידוש אינו בטכנולוגיה בודדת – אלא בשילוב המואץ של כמה טכנולוגיות מדעיות.

אם התהליך הזה יצליח, לא מדובר רק באיכות חיים או באורך חיים – אלא בשבירה של קצב הזמן הביולוגי. מה שהיה עד כה קבוע כמו כוח המשיכה – הידרדרות בלתי נמנעת – עשוי להפוך למשתנה שניתן לשלוט בו. במובן הזה, השאלה כבר אינה רק "כמה זמן נחיה", אלא גם ״איך נרגיש את הזמן הזה?״ ביום שבו נוכל לשמר גוף של אדם בן ארבעים גם בגיל מאה – האם המשמעות של מושג הגיל תשתנה לחלוטין?

4. האם הזמן היה כאן לפני היקום וכל דבר אחר?

ומה אם כל מה שאנו יודעים על פיזיקה בכלל שגוי מן היסוד? ד״ר גונתר קלטצ׳קה מאוניברסיטת אלסקה מציע מבט חדש ורדיקלי על היקום כולו: ייתכן שלא המרחב הוא יסוד המציאות – אלא הזמן.

התיאוריה נולדה מתוך ניסיון של קלטצ׳קה לפתור בעיה פיזיקלית ותיקה, מדווח נואה בנט ב-Sustainability Times. לפי ״בעיית המסות של החלקיקים היסודיים״, הפיזיקה יודעת להסביר כיצד חלקיקים מקבלים את המסה שלהם, אך טרם נמצאה תיאוריה מתמטית ברורה שמסבירה מדוע המסה של כל חלקיק היא דווקא כפי שהיא. או כפי שמנסחים זאת פיזיקאים בלשון פשוטה, המבנה המתמטי קיים, אבל בפועל המספרים כאילו ״מגיעים מהשמיים״.

כשהגה בבעיה, החליט קלטצ׳קה ללכת צעד אחד אחורה ולשאול: מה אם בכלל הפיזיקה כפי שהיא מוכרת לנו כיום נבנתה על הנחות יסוד שגויות? הוא אתגר את המבנה המקובל בתורת היחסות של איינשטיין, שלפיו המרחב-זמן בנוי מארבעה ממדים: שלושה של מרחב (אורך, רוחב, עומק) ואחד של זמן. קלטצ׳קה הציע מודל חדש שהופך את היוצרות: הזמן עצמו מורכב משלושה ממדים בלתי תלויים שנעים בכיוונים שונים – ולא רק קדימה כפי שמקובל לחשוב. המרחב הוא ממד נוסף שנובע מן הזמן כתוצר שלו. כדי לפשט זאת, בנט מדמה את היקום לאוקיאנוס: הגלים אינם הרכיב הבסיסי של הים, אלא המים. הגלים הם רק תוצאה של תנועתם. באותו האופן, המודל החדש גורס שהזמן הוא הישות הבסיסית שעליה מושתת היקום, ואילו המרחב הוא תוצר של הדינמיקה הפנימית בין ממדי הזמן השונים. ואכן, ברגע שקלטצ׳קה השתמש במתמטיקה החדשה של המודל שהציע, הוא הצליח לשחזר את המסות של חלקיקים יסודיים בדיוק מפתיע.

המודל של קלטצ׳קה אם יאומת, ישכתב את חוקי הפיזיקה מהיסוד ויעמיד את הזמן – ולא את המרחב – כיסוד הבריאה. המסות של חלקיקים יתגלו כתוצאה טבעית ולא כאניגמה בלתי פתורה, והאפשרות להבין את הזמן לעומק ואולי אף לנוע בו עשויה לחדור מהפנטזיה אל המעבדה. עם זאת, כמו כל הצעה מהפכנית בפיזיקה, גם זו תידרש לעבור מסלול ארוך של ביקורת, שחזור תוצאות וניסויים תומכים – לפני שתוכל לאיים ברצינות על מודל מרחב-זמן המקובל.

תמונת כותרת: Julian Gentile on Unsplash