באמצעות טכנולוגיות הדמיה ניתן לחזות את העתיד ולהבין באיזו מציאות נחיה בשנים הקרובות

ודאות היא ידידתו הטובה ביותר של האדם. כמעט כל פעולה שאנו עושים נועדה להשיג סוג כלשהו של ודאות, בדרכים ישירות ועקיפות כאחד. הלא-נודע מעורר בנו חרדות ודוחף אותנו לעשות ככל הניתן כדי לסלק אותו מחיינו. אחת השאיפות האנושיות הגדולות ביותר היא יכולת חיזוי העתיד, מה שבא לידי ביטוי החל בדתות וכלה בגיבורי קומיקס. אבל במציאות היומיומית, הכלי היחידי שיש לנו הוא ניחוש מושכל. החלק של הניחוש תמיד יישאר כזה, אבל לאורך השנים הצלחנו לשכלל משמעותית את הצד השכלתני.

אחת הדוגמאות המעניינות למידת השכלול של הניחושים מגיעה בדמותו של  הסטודיו לעיצוב Superflux. הסטודיו משמש כמעבדה לביקור בעתיד. צוות של חוקרים ומעצבים מנסה להבין כיצד ייראה תרחיש עתידי מסוים בהקשר כלשהו, נניח שינויי אקלים, ואז מביא אותו לחיים באמצעות כלים טכנולוגיים ועיצוביים מתקדמים. למעשה, בסטודיו מנסים ליצור מיקרו-קוסמוס של עתיד אפשרי, תוך התבססות על מחקרים ונתונים מדעיים.

מייסדת החברה, פרופסור לעיצוב אנאב ג'אין, מציגה את עבודת הסטודיו על בימת TED ומדגימה כיצד ניתן לחוות את העתיד הלא רחוק בצורה מוחשית ביותר. אבל חשוב מכך, היא מסבירה, הרעיון שמאחורי העבודה שלה הוא העיקר. הלא-נודע, מטבעו, אינו נתפס. וכשאנו לא מסוגלים לתפוס משהו, קשה לנו לעבד אותו בצורה רציונלית. לעתים זה גורם לנו להדחיק בעיות ופעמים אחרות – להתייחס אליהן בחוסר הבנה. ולכן, היכולת להתנסות מוחשית בחיים עתידיים היא קריטית לצורך קבלת החלטות נבונות בהווה.

עולם שבו רחפנים מסיירים מעל ראשינו ברחובות

ג'אין מתארת את עבודתה כביקור בעתיד וחזרה ממנו עם עדויות קונקרטיות לגבי העומד להתרחש. "כמו ארכיאולוגית של העתיד". העיקרון שמנחה את צורת העבודה הזו הוא שהעתיד לא נוצר יש מאין, אלא נובע מקצה חוטים שקיימים בהווה, ולמעשה מתהליכים ממושכים שהחלו בעבר. "אנחנו מחפשים בעקביות אותות חלשים, הלחשושים האלו על עתיד אפשרי", מסבירה ג'אין, "ואז אנחנו מותחים את חוטי הפוטנציאל הללו אל העתיד ושואלים: איך זה ירגיש לחיות בעתיד כזה? מה נוכל לראות, לשמוע או אפילו לנשום?" כאן עוסקים בנתונים סטטיסטיים, במגמות ובניצנים של תופעות. זה השלב המחקרי, כתיבת התסריט אם תרצו.

לאחר מכן מגיע שלב בניית הסט והבימוי. ג'אין וצוותה עמלים כדי להביא את הניחוש המושכל שלהם לגבי העתיד לכדי ממשות כאן ועכשיו. הם עושים זאת, בין היתר, באמצעות הרכבת חפצים מהעתיד, יצירת חוויות רחוב בטכנולוגית מציאות מדומה, סינתוז חומרים עתידיים, בניית חדרים שמדמים תרחישים אפשריים וכן הלאה. המטרה היא לאפשר לקהל להרגיש את הפוטנציאל של ההחלטות שלנו באמצעות הידיים, העיניים, האף ושאר אמצעי הקליטה שלנו, להבדיל משימוש בדמיון גרידא. לדברי ג'אין, החפצים, החדרים ושאר האלמנטים שמדמים את התרחיש, "מסייעים לחבר בין העצמי העכשווי והעתידי שלנו כדי שנוכל להיות משתתפים פעילים ביצירת העתיד שאנחנו רוצים – עתיד שמתאים לכולם".

רחפנים הם דוגמה טובה לעתיד אפשרי המצפה לנו. כלי הטיס הזעירים הללו נמצאים היום בשימוש נרחב, מסוכנויות ממשלתיות שמנטרות את מצב האוקיינוסים ועד לאנשים פרטיים שמצלמים בילוי שגרתי בפארק. זה בדיוק מסוג קצות החוטים שמעניינים את ג'אין ושאר עובדי Superflux. ובאופן ספציפי עניין אותם לגלות "מה זה אומר לחיות עם רחפנים בערים שלנו. רחפנים שיש להם את היכולת לראות דברים שאנחנו לא יכולים לראות, להגיע למקומות שאנחנו לא יכולים להגיע אליהם". הם בנו בסטודיו שני רחפנים: מטרת הראשון, "שומר הלילה", הייתה לסייר ברחובות, מעין שיטור קהילתי מעופף ואוטונומי עם יכולות טכנולוגיות לזיהוי פנים. השני, "מדיסון", היה רחפן פרסומי שמקרין מודעות בהתאמה אישית לעוברים והשבים ברחוב.

הרחפנים שוגרו לטיסות ברחוב וצילמו. קטעי הווידיאו נערכו, כל רחפן בהתאם לייעודו, כדי לדמות מציאות שבה החברים המעופפים הללו הם חלק בלתי נפרד מהשגרה ברחובות. כך אנו יכולים לראות את העולם מנקודת מבטו של רחפן הסיור כשהוא מזהה ומנתח את פניהם של כל התושבים ברחוב, עובר ליד חבורת נערים באזור מפוקפק ומפזר אותה, וכך הלאה. במקביל, הרחפן השיווקי קורא את הנתונים האישיים של האנשים מתחתיו ומציג להם פרסומות רחוב בדומה למה שגוגל עושה היום בפרטיות המסך שלכם.

"כשיצרנו את העתיד הזה למדנו רבות", טוענת ג'אין, "לא רק על האופן שבו המכונות האלו פועלות, אלא איך זה ירגיש לחיות לצידן. בעוד שרחפנים כמו 'מדיסון' ו'שומר הלילה' בצורה המסוימת הזו שלהם אינם קיימים עדיין, רוב היסודות של עתיד הרחפנים למעשה אמיתיים מאוד כבר היום". חדירת הרחפנים לחיינו היא קונספט מופשט למדי, עד שחווים אותם כתוספת אינטגרלית לחיי הרחוב, משל היו עמודי תאורה. וכשאנו חווים אותם בצורה הזו, יש לנו מושג טוב יותר לגבי השאלה אם אנו רוצים בנוכחותם בצורה הזו, בצורה אחרת, או בכלל.

ג'אין מאמינה כי בכוחה של החוויה בהווה להתגבר על האימפולסיביות שמאפיינת חלק מההחלטות שלנו. "נניח שאתם יוצאים לשתות מעט. ואז אתם מחליטים שלא תתנגדו לשתות עוד קצת. אתם יודעים שתתעוררו בבוקר ותרגישו נורא, אבל אתם מצדיקים את זה באמירה: 'האני האחר בעתיד יתמודד עם זה'. אבל כמו שאנחנו מגלים בבוקר, ה"אתם" העתידיים אלו אתם". היום, לדבריה, קצב השינויים במציאות מציב אתגר שלא היה קיים בעבר. היא מספרת כיצד בילדותה בהודו שיחה בינעירונית עם סבא וסבתא הייתה אירוע משפחתי שהיה צריך להזמין מראש כמה שעות ואפילו כמה ימים, ולעתים לקום באמצע הלילה כדי לא להפסיד את התור. היום פותחים אפליקציה ורואים באיזה צבע הכתם על החולצה של סבא. ג'אין טוענת כי הסחרור הזה גורם לנו להרגיש שאנחנו פשוט לא עומדים בקצב, ולכן "אנחנו מניחים לעתיד פשוט לקרות לנו".

התוצאות של כך הן החלטות שאינן מתחשבות באני העתידי שלנו כפרטים וכחברה. היא חולקת חוויה שעברה באיחוד האמירויות, כאשר הסטודיו שלה התבקש לסייע בבניית אסטרטגיה לשימוש באנרגיה עבור הממשלה. כאשר הוצג מודל התחבורה הציבורית לפקידי ממשל, אחד מהם טען כי הוא לא רואה כיצד תיתכן הפסקת השימוש במכוניות פרטיות. ג'אין, שהתכוננה להתנגדויות כאלה מראש, הוליכה את הפקידים למתקן שפולט דגימת משוערת של האוויר כפי שיהיה ב-2030 אם מצב הדברים יימשך כפי שהוא כיום. "שאיפה אחת מהאוויר המזוהם והרעיל של 2030 יצרה את ההשפעה ששום כמות של מידע לא הייתה יכולה ליצור", היא מספרת. האוויר למעשה היה אמצעי התקשורת של אותם פקידים, עם האנשים העתידיים שהם יהיו בעוד מספר שנים.

העתיד לא 'קורה' לנו – אנחנו קורים לו

לצוות המעבדה כלים יצירתיים רבים לניחוש מושכל של העתיד. למשל, הם יצרו תביעה משפטית מדומיינת כדי להמחיש את המציאות שבה יאוחסנו הנתונים הגנטיים שלנו על שרתי מחשבים. במקרה אחר בנו דירה שנועדה לדמות את החיים בלונדון 2050, כשעידן השפע נגמר, הקונספט של קניות מצרכים בסופר חלף מן העולם מהסיבה הפשוטה שאין חומרי גלם, ובני האדם צריכים למצוא תחליפי אספקה ודרכים יצירתיות לגדל מזון. לצד הצצה ממשית אל העתיד והבנת היתרונות והחסרונות בכל החלטה, הניסויים הללו גם מסייעים למציאת פתרונות מעשיים לאתגרים האפשריים. "בדיוק סיימנו לבנות את המכונה הראשונה שלנו לגידול באמצעות ערפל", מספרת ג'אין.

היכולת לחוות עתיד מסוים באופן ספציפי וממשי היא נחמדה ומעניינת, אך היא לא המטרה שבמוקד. להיפך, מה שפרויקט מהסוג הזה מנסה להשיג, מסכמת ג'אין, הוא "ההזדמנות לדמיין אפשרויות חדשות […] סיכוי לכתוב את עצמנו לתוך עתיד שאנו רוצים". כלומר, הרעיון הוא לא רק להבין מה אנחנו לא רוצים, אלא לבחור איך אנחנו כן רוצים לחיות.

אם מדברים על דמיון ואפשרויות, צריך להיזהר מלהיסחף אחר תרחיש כזה או אחר. כשמדברים על העתיד, ולא משנה מי, לאיש אין דרך להבין מה יהיה, ללא תלות בכמות הסטטיסטיקה שהוא מיישם. ולכן, אם נאמץ גישה ביקורתית, ניאלץ להודות שבסופו של דבר ג'אין וצוותה הם מספרי סיפורים. זה לא אומר דבר שלילי עליהם, אלא מעיד על כך שביצירת העתיד יש נרטיב. אין דרך אחרת לעשות זאת. הם אמנם מתבססים על מדע, אבל נתונים אפשר לבחור. למשל, באותה מידה שהרחפן הוצג כאיום על הפרטיות ניתן היה ליצור תרחיש שבו רחפן מתריע בזמן על אדם שנקלע לסכנה ומציל את חייו.

במילים פשוטות, כדאי לקחת בערבון מוגבל כל תרחיש זה או אחר שהוצג לנו, על ידי ג'אין או כל גורם אחר. אדם צריך לעשות את השיקולים האישיים שלו לגבי מקורות המידע שעליהם הוא סומך. יחד עם זאת, זה לא מוריד אפילו מעט מחשיבות הרעיון המזוקק של הפרויקט. לא משנה איזה עתיד אנו חווים בצורה מוחשית, הוא מעורר אותנו לשאול שאלות על ההווה. הפילוסופיה שמאחורי כל העניין, אם כן, היא ההכרה בכך שהעתיד לא 'מצפה' לנו. אנחנו לא 'הולכים' לקראתו, כמו אל תוך חדר חשוך שהכול בו ידוע מראש מלבד לנו. את העתיד אנחנו בונים במו ידינו. הוא תוצאה של החלטות שקיבלנו בעבר וממשיכים לקבל היום, ושל בחירות שעדיין עומדות לפתחנו.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

לדמיין את העתיד כדי לקבל החלטות בהווה – כיצד לפשט דילמות מורכבות

ההרצאה השבועית של TED: סיבות חשובות לאופטימיות ביחס לעתיד הכלכלי של המין האנושי

אלמנט ההפתעה – היתרונות שבוויתור על השליטה ובאימוץ חוסר הוודאות אל חיינו

עוד מרדיו מהות החיים:

ספר הטאו של לאו צה – הפילוסופיה של הפשטות