כשתנאים מינימליים מעוררים גאונות – האלתור בחדר הלידה ששינה את ההיסטוריה


כיצד נולדה מצלמת הטלפון ומה הקשר לפילוסופיה סינית עתיקה?


בועז מזרחי | 27 יולי, 2017

לבני האדם יש נטייה לחלק את העולם לשניים בכל מיני נושאים. אז נלך עם הנטייה הזו ונחלק אותו לשני סגנונות עבודה ויצירה: מסגרות קבועות, ואלתור. עבודה בתוך תבניות קבועות היא מיצירות הפאר של הטבע האנושי. היכולת שלנו לתכנן קדימה, לחזור על פעולות ולחבר חלקים רבים לשם מטרה אחת, הובילה את האדם ליצירת יציבות במציאות כאוטית. אלתור, לעומת זאת, הוא היכולת המנטלית שמאפשרת לנו לתמרן ולצמוח בתנאים לא ידועים, מעמדת נחיתות, נגד הסיכויים ואפילו בניגוד להיגיון. סביר להניח שבהיסטוריה הראשונית של כל ארגון גדול ועתיר נהלים הייתה איזושהי פעולה או מחשבה שוברת שגרה שיצאה נגד המוסכמות.

כך היה המקרה של שילוב הטלפון והמצלמה. עד אמצע שנות התשעים, מצלמה וטלפון היו שני מוצרים שספק אם אדם אחד על פני כדור הארץ הכניס תחת אותה קטגוריה. מי שעוד זוכר את טלפון החוגה ואת מצלמות הפילם בכלל, יגחך רק ממחשבה על עצם הרעיון. אבל אז הגיע צונאמי דיגיטלי שאיחד כמעט את כל תוצרי הטכנולוגיה בקוד אוניברסלי. הדלת לפיתוחים חדשים נפתחה, אבל בעוד שממרומי הכס הטכנולוגי שעליו אנו יושבים סמארטפון נראה כעניין של מה בכך, הייתה דרושה מחשבה מקורית במיוחד כדי לחבר בין המצלמה לטלפון, וצירוף נסיבות מיוחד כדי ליצור את מה שעתה הוא אחד מהאמצעים הנפוצים ביותר בעולם לאינטראקציה אנושית.

בסופו של דבר האלתור הזה התמסד, והיום מייצרים טלפונים עם מצלמה על פי נהלים קפדניים במיוחד. כל טלפון הוא שכפול של הקודם והעוקב לו בפס הייצור. ההפך הגמור מאותו רגע של אלתור אי שם בחדר לידה בשלהי שנות ה-90, כשיזם הטכנולוגיה פיליפ קאן ואשתו המתינו להולדת בתם הראשונה סופי. בשלב הזה של ההיסטוריה כבר היו מצלמות דיגיטליות וטלפונים סלולאריים, אך הם היו שתי ישויות נפרדות לחלוטין. קאן היה הראשון שערך ביניהן היכרות. הטלפון שלכם, שאולי אתם אף קוראים באמצעותו שורות אלו, נולד לצד סופי קאן הקטנה ב-11 ביוני 1997.

"רגע, שלחת את זה מחדר הלידה?!"

לרגל חגיגות ה-20 להולדת מצלמת הטלפון, חברת ההפקות Conscious Minds ערכה וידיאו קצר בהשתתפות קאן, המשחזר את הרגעים הקריטיים הללו ואת ההברקה שלו. הוא מתאר כיצד נולד הפתרון לשיתוף התמונות בהבזק מחשבה וכיצד אלתר בתנאים בלתי אפשריים. מחוץ למעבדה וללא ציוד בסיסי, קאן השתמש בחומרים שהיו בהישג יד, ועוד הספיק להמציא את הטכנולוגיה משנת המציאות בזמן כדי לתעד את בתו מיד לאחר הלידה. הייתה זו התמונה הדיגיטלית הראשונה בהיסטוריה ששותפה ברשת והיא נכללה ברשימת 100 התמונות המשפיעות בהיסטוריה של מגזין Time.

ציינו שבראשית שנות ה-90 אנשים לא דמיינו חיבור בין מצלמה וטלפון, אבל עם חדירת הדיגיטציה האפשרויות החלו להשתנות. קאן מספר כי כאשר המצלמה הדיגיטלית החלה לצבור הצלחה מסחרית, הוא הבין כי לצד הטלפון הסלולרי, שאז עדיין לא היה סמארטפון, מדובר בטכנולוגיות שיעצבו את המאה ה-21. הוא ממשיך בתיאור היום הגורלי: "אני חושב שזה היה יום כמו כל שאר הימים. היא [אשתי] עברה את תאריך הלידה הצפוי". בעודו עובד על המחשב בביתו, אשתו סוניה הרגישה שהגיע הזמן לנסוע לבית החולים. בשל החיפזון שכח את הטלפון בבית, אבל למרבה המזל סוניה הזכירה לו והוא חזר להביא אותו. קאן חטף גם את המחשב הנייד על הדרך.

השניים הגיעו לבית החולים בשלום וסוניה הייתה אמורה לעבור ניתוח קיסרי, כך שהתפנה לקאן מעט זמן להמשיך בעבודתו. "השנה היא 1997, במחלקת יולדות אין ווייפיי, הוא עדיין לא קיים", מספר קאן. "אם אני רוצה לשתף תמונות באופן מיידי, אני צריך יכולת פיזית לדבר עם הטלפון". כלומר, לחבר את המצלמה הדיגיטלית למחשב, וכך גם את הטלפון הנייד, כך שניתן יהיה להוריד את התמונה למחשב ולשלוח אותה על בסיס יכולות התקשורת של הטלפון הנייד. אך הכבלים לחיבור כל-דבר-לכל-דבר שמפוזרים בבתינו כמו קליפות גרעינים פשוט לא היו קיימים אז. טרם חשבו על הצורך לחבר את המצלמה לטלפון. ולכן היה דרוש אלתור מחוכם.

"ואז", ממשיך קאן, "יש מן רגע של הארה. ירדתי למטה ובעיקרון עקרתי את מערכת הדיבורית מהרכב. היה לי לפטופ ליד שולחן הניתוחים, כבל ארוך שאפשר לי לחבר אליו את המצלמה והלפטופ היה מחובר לשרת שבמטבח שלי!" וכך, כשהתינוקת שזה עתה נולדה בידו האחת והמצלמה המחוברת למחשב המחובר לטלפון בידו השנייה, צולמה התמונה הראשונה בהיסטוריה ששותפה ברשת. דיוקנה של סופי הקטנה הגיע לכ-2,000 אנשים ותוך זמן קצר הגיעו מיילים נדהמים, ולאו דווקא מהתינוקת. "איך אתה עושה את זה?!" מתאר קאן את תוכן המסרים שקיבל, "התאריך מציין שהבת שלך נולדה לפני משהו כמו רבע שעה והרגע קיבלתי את זה!" במייל אחר נשאל קאן "רגע, אתה שלחת את זה עכשיו מחדר הלידה?"

קאן מספר כי "באותו יום היו שתי לידות. החשובה ביותר הייתה בתי סופי, כמובן, ומצלמת הטלפון". ולמרות שבאופן אישי הולדת בתו אכן יותר משמעותית, הלידה בעלת האימפקט הגדול יותר על האנושות התרחשה על השולחן הסמוך. כדברי קאן, "יש השפעה מאוד עמוקה של צילום מיידי ושיתוף מיידי שבסופו של דבר אכן שינה את החברה ואת הדרך שבני אדם מתפתחים".

מסורת של תפיסה דאואיסטית

היכולת לאלתר בתנאים של חדר לידה, רגע לפני ניתוח קיסרי ותוך שימוש בפיסות טכנולוגיה בלתי קשורות לכאורה, שינתה את האופן שבו אנו חווים את היומיום שלנו. אין לנו עניין לגלוש לתיאור עומק החלחול של השימוש במצלמות הניידים ואת ההשפעות החברתיות של הטכנולוגיה הזו, כיוון שזוהי רק דוגמה אחת מיני רבות. השאלה העקרונית עוסקת בכושר האלתור האנושי – באופן שבו אנו מצליחים להפיק יש מאין, לפתור בעיות בתנאי מחסור וליצור דברים חדשים ובלתי צפויים.

אלתור הוא ביטוי לחשיבה יצירתית ונחשב לאחת התכונות המגדירות את בני האדם. אבל כיצד היא עובדת בדיוק? מה אפשר לקאן לקחת חלקים מפאזלים שונים ולהרכיב תמונה חדשה? פרופסור סטיבן ט. אסמה מנסה לשרטט קווים לדמותו של האלתור במאמר ב-Aeon. הוא מציג את שני צדי המתרס דרך הפילוסופיה הסינית: מחד, מערכות בירוקרטיות של נהלים קבועים וידועים מראש, ומאידך, חשיבה אינטואיטיבית שמתמודדת עם נסיבות משתנות, מחסור במשאבים ואי ודאות.

תיאור הבירוקרטיה נעשה באמצעות סיפור על שליט שהיה לו משרת מיוחד לכובעים ומשרת אחר לגלימות. יום אחד נרדם האציל בחוץ ומשרת הכובעים שחשש פן יקפא מקור כיסה אותו בגלימה. כשהתעורר האציל שאל מי כיסה אותו ומשרת הכובעים שמח לקחת אחריות. אלא שהשליט החליט להעניש את שני המשרתים. "הלקח", מסביר אסמה, "לעולם אל תעשה עבודה של אחר. במקום להשתמש בשיקול דעתך האישי לפתור בעיות, היכנע לחלוקת כוח העבודה של המערכת".

הסיפור הזה נועד לתאר את עוצמת הבירוקרטיה שחלחלה למנגנוני השליטה בסין, המאפיינת גופים גדולים עד היום. לא מדובר בכתב אישום כנגד נהלים, ואסמה מכיר בצורך לקיים אותם. הם נועדו להביא הרבה מאוד אנשים לשרת מטרה אחת. ללא היכולת שלנו לפעול כאחד, היינו כנראה חיים במאבק הישרדותי בסיסי. אך ההוויה האנושית לא מסתכמת בשירות מטרות-על נצחיות. ב-DNA שלנו מקודד גם הדחף לצמוח, להתחדש ולהשתנות. ובנוסף, החיים מזמנים לנו שלל סיטואציות שנהלים לא מכסים – וקשיחות מחשבתית עלולה לגרור אותנו למציאות קפקאית, כפי שאנשים חווים לא פעם בתוך ארגונים גדולים וארכאיים.

כמעט בכל מקום אנו מוצאים את הקונספט של אלתור לצד עבודה על פי נהלים מחמירים. בניית פסלו בן 36 המטרים של לאו דזה, סין. קרדיט: BeeBright / Shutterstock.com

את חשיבותו של האלתור ביטא הפילוסוף הסיני לאו דזה, הוגה הדאואיזם. "על פי לאו דזה", מסביר אסמה, "על ידי פתיחות לחוויות מיידיות, האדם החכם מסתגל בשלמות לצרכים הייחודיים של הסיטואציה". וזה, בניגוד לאינטואיציה, קשור בעבותות לצבירת ניסיון. אנחנו מחברים כושר אלתור דווקא לתנאי מחסור ואי ודאות, אך לדברי אסמה, המנגנון שמאפשר לאלתור להצליח הוא הידע הקודם שאצור בתוכנו. מכיוון שפעולות חיבור בין רעיונות חדשים מתרחשות בתת-מודע, אנו זקוקים לבסיס נתונים לשאוב מתוכו, גם אם אנו לא מסוגלים לראות אותו בבהירות. זו אגב הסיבה שקאן, כמו כולנו, חווה את הרעיון כמו התגלות פתאומית. ככל שיש לנו יותר ניסיון יהיה לנו עם מה לעבוד, והיכולת של קאן לפנות למערכת הדיבורית מוכיחה זאת. שהרי היה עליו לדעת לחבר את הכבל, ושחיבורו בכלל יוליד זרימת נתונים. לא בטוח שהיו לנו מצלמות בטלפונים אם היה לו ברכב רק כבל של אוזניות.

אך ידע מוקדם אינו מספיק בדרך כלל. כיוון שאם הצורך מוכר והפתרון קיים, אין טריגר לאלתור. היכולת להמציא משגשגת דווקא מתוך חלל כלשהו, בין אם באמצעים, בין אם בהיכרות עם הסיטואציה. החדש מאלץ אותנו לחדש. "המטבח, או סככת העבודה המאובזרים בשלמות מכילים כלי לכל משימה", מדגים אסמה, "אך למאלתר אין משאבים אופטימליים כאלה". בשטח, למשל, פיסת גדר תיל תשמש כרשת צלייה, וקופסת שימורים ריקה עם נר יכולה להפוך למנורת לילה.

אמנם חילקנו את העולם לשניים לצורך הדיון, אבל זה לא אומר שעלינו לקחת צד. הדוגמאות של בישול ותאורת שטח, כמו גם שיתוף התמונה הדיגיטלית הראשונה, ממחישות כיצד אלתור וחשיבה תבניתית שזורים זה בזו ומשלימים אחד את השנייה. פרופסור אסמה מסביר את הרעיון: "תמרונים מאולתרים כבר קיימים בתוך מערכת של מוסכמות מקובלות, ורק ניסיון יכול לסייע לנו להחליט אם לכבד אותם או להתעלם מהם". כדי להשתמש בגדר לצלייה אנו מקבלים את המוסכמה שהמזון צריך להיות מונח על עצם מחורר. לחלופין, יכולנו למצוא פיסת פח ולהשתמש בה כמחבת. ניסיון קודם, שאנו מכנים אינטואיציה, כנראה הנחה אותנו לבחור ברשת כיוון ששטח הפנים שלה מצומצם בהרבה ופחות מהמזון יבוא עמה במגע.

ואולי במרומז השילוב בין חשיבה תבניתית לכושר אלתור הומחש גם אז, בחדר הלידה המשותף של סופי קאן ושל מצלמת הטלפון. כשבצד אחד של החדר התנהל הליך רפואי קפדני שבני האדם מבצעים מעל 2,000, בצדו השני התרחש קסם מסוג אחר, לידתה המאולתרת של טכנולוגיה חדשה, לראשונה אי פעם.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

הרשמה לניוזלטר של מהות החיים

קיבלנו! תוכן מעורר השראה מבית מהות החיים יגיע אליכם במייל ממש בקרוב.