פסיכולוגים ופילוסופים משרטטים דמות נזילה וגמישה של עצמנו

איפה הייתם כשהאדם הראשון הילך על הירח? כשנפלה חומת ברלין? באסון התאומים? רבים מאתנו זוכרים את עצמנו בנקודות שונות בזמן לאורך ההיסטוריה ומדובר בנושא שיחה פופולרי בין מכרים ותיקים שחולקים נתח משמעותי מחייהם. כמה העולם השתנה לאורך חייכם, אילו ציוני דרך עברתם? המגזין The Atlantic השיק עמוד אינטראקטיבי שמאפשר לקוראים לחקור את חייהם בראי ההיסטוריה הגלובלית ועם מבט לעתיד. הזנה פשוטה של תאריך הלידה מניבה ציר זמן שמלמד אותנו איפה אנחנו והדור שלנו נמצאים ביחס להיסטוריה הכללית.

כך, למשל, אם נולדתם בשנת 1974, אתם לא מכירים מציאות שאין בה טלפונים ניידים, בגיל ההתבגרות הייתם עדים לנפילת חומת ברלין וכשתגיעו לגיל חמישים, כך מומחים מעריכים, לא תהיה עוד פרטיות במרחב. מחשבות מהסוג הזה – איפה היינו ומה קרה באותו זמן – עשויות ליצור את הרושם שהאישיות והתודעה שלנו הן נקודות ארכימדיות בזמן ורק ההיסטוריה והתנאים הפיזיים משתנים. הן מעניקות לנו תחושת אחיזה. אך אוליביה גולדהיל מסבירה ב-Quartz כי מחקרים נוירולוגיים ופסיכולוגיים מגלים שזה לא בדיוק המצב. על פי המאמר, האישיות שלנו נזילה כל כך שאחרי כמה עשרות שנים אנחנו כבר לא ניתנים לזיהוי. השאלה היא לא איפה היינו כשאירוע זה או אחר התרחש, אלא מי בדיוק היינו באותו זמן.

מה נשאר מהילדים שהיינו?

מידת שינוי האישיות שלנו היא שאלה של זמן. מחקרים שבדקו את התפתחות הזהות על פני תקופות זמן של 20 או 30 שנים מראים יציבות כלשהי. אולי בשל כך, כשהחלו ב-1950 את מחקר האישיות הארוך ביותר בסקוטלנד, שיערו החוקרים לגלות יציבות בתכונות גם לאורך זמן רב יותר. ובעוד מחקרים רבים מתגאים בכך שהוכיחו את השערת המחקר, פעמים רבות מתגלים דברים מעניינים דווקא כשההשערה מופרכת, כשהמציאות מפתיעה אותנו. כי כשהכפילו החוקרים את משך זמן הניסוי, ובדקו כיצד נראית האישיות של בני אדם בהפרש של כ-60 שנה, הם נדהמו לגלות כי כאשר חזרו אל הנבדקים – כעת מבוגרים בני 77 – לא נותר כל זכר לבני ה-14 שהיו בתחילת המחקר.

כדי לבחון מה קורה לאישיות שלנו על פני פרק זמן של חיים שלמים, ניגשו חוקרים מאוניברסיטת אדינבורו לנתונים משנת 1950 שבדקו שש תכונות אישיות של תלמידים: ביטחון עצמי, התמדה, יציבות רגשית, מצפון, מקוריות ורצון ללמוד. מתוך 1,208 הנבדקים המקוריים הצליחו החוקרים לאתר 174 שהסכימו לקחת חלק בניסוי ההמשך, מה שהספיק להם לצורך מובהקות סטטיסטית. לדברי גולדהיל התוצאות הראו ש"בדיוק כפי שהמראה החיצוני שלנו משתנה וכפי שהתאים מתחלפים בקביעות, האישיות שלנו משתנה גם היא ללא היכר".

אמנם שרשרת נסיבתית מחברת בין מי שהיינו ובין מי שאנו היום ולמי שנהפוך, ויחד עם זאת, הפעולות שלנו במציאות בכל זמן נתון נקבעות על פי האישיות הנוכחית שלנו. זאת אומרת שלאורך חיים שלמים מיטשטש הקשר הזהותי שלנו למי שהיינו כצעירים. במובן מסוים, אנחנו שני אנשים שונים. שהרי, "אם דפוסי המחשבה, הרגשות וההתנהגות שלכם משתנים בכזאת דרסטיות לאורך העשורים, האם בגיל מבוגר אתם באמת יכולים להיחשב לאותם אנשים שהייתם כנערים?" צריך לסייג ולומר שדברים מסוימים נותרים קבועים, כמו המטען הגנטי, שמשפיע רבות על מי שאנו. אבל אפילו הזיכרונות שלנו, על פי חוקרים מסוימים, אינם קבועים וייתכן כי הם סוג של אשליה שאנו בונים במהלך הזמן.

גולדהיל טוענת כי ממצאי המחקר הסקוטי תומכים בתיאוריות שכבר נבדקו במחקרים נוירולוגיים והוכיחו את האמונה הבודהיסטית שלפיה העצמי שלנו הוא ישות גמישה ודינמית. התפיסה שליבת מהותנו אינה יציבה עלולה להיות מטלטלת. אחרי הכול, אחת ההגדרות המודרניות לשפיות מנטלית נשענת בדיוק על מידת המוצקות של זהותנו. אנשים שמאמינים כי התקיימו בתוכם ישויות שונות לאורך השנים עלולים לעורר את חשדם של 'האנשים בחלוקים הלבנים'. אך ברור לכל כי בני אדם יכולים להשתנות. אלו האיטיות וההדרגתיות של השינוי שמונעות מאתנו להבחין בו. וזו נקודה שדווקא יכולה לשחק לטובתנו.

היתרון המובן מאליו הוא שאישיות דינמית משמעה שאנו תמיד יכולים לצמוח ולהתחדש. אבל לא על כך דיבר הפילוסוף אלן ווטס כשהסביר בצורה מבריקה איזו הזדמנות מתגלמת בחוסר היציבות הזהותי – וכיצד נוכל להפיק תועלת מהמצב הנתון הזה.

בקצה החיים אין פודיום עם שמפניות

ווטס מתאר כיצד מתפתחת התפיסה שלנו מילדות עד לגיל מבוגר ומסביר כי הנטייה – המערבית לפחות – להשקיע את מירב המאמץ והאנרגיה במי שנהיה בעתיד עלולה לגרום לנו להחמיץ את מי שאנחנו עכשיו. ואלו, כזכור, עשויות להיות שתי דמויות שונות למדי. ווטס מאמין כי במצב אידיאלי עלינו לומר לילדים "ברוכים הבאים לעולם… אנחנו משחקים משחק על פי כללים מסוימים. אנחנו רוצים לומר לכם מה הכללים כך שתוכלו להתמצא, וכשתבינו על פי אילו חוקים אנו משחקים – אולי תוכלו להמציא טובים יותר כשתתבגרו". אך במקום זה, הוא מסביר, הגישה שלנו היא שהילדים הם "מועמדים להיות בני אדם". כדי להפוך לאנשים אמיתיים הם צריכים לעמוד בקריטריונים מסוימים כמו לימודים, אוניברסיטה, עבודה וכן הלאה.

המשמעות של הגישה הזו היא שעלינו להכין את הילדים ויש לנו פורמטים מאוד ברורים כיצד נכון לעשות זאת. "יש לנו מערכת שלמה של הכנת הילד לחיים, שתמיד מכינה אבל אף פעם לא ממש מגיעה לשם". ווטס מפרט תהליך שכולנו מכירים. אנחנו הולכים למעון כדי להתכונן לגן חובה, שם מכינים אותנו לבית הספר היסודי, שהוא למעשה שלב שנועד להכשיר אותנו לחטיבה ולתיכון, תקופות שמטרתן להעניק לנו בסיס ללימודים אקדמיים, שם נרכוש כלים תיאורטיים ומעשיים למקצוע כלשהו.

בשלב הזה לכאורה, אנו אמורים כבר באמת לחיות, להיות בדבר עצמו. אבל גם אם נניח בצד את העובדה שעשרים או עשרים וחמש שנים הן זמן רב מאוד לבלות רק בהכנה למשהו, יציאה לשוק העבודה אינה מסמלת את הסוף להכנות. למעשה, רבים יעידו כי זו רק ההתחלה. בעבודה עלינו לרכוש ניסיון, לעלות ברף הביצוע, לטפס בסולם המקצועי ולכל אורך הדרך אנו מכינים את עצמנו לאיזו נקודת שיא מעורפלת שלא ברור לנו בדיוק מהי. "והנה, בגיל 45 אולי אתם סמנכ"לים ופתאום נוחתת עליכם ההכרה שהגעתם", אומר ווטס, "עם תחושה שהוליכו אתכם שולל, כי החיים מרגישים בדיוק כמו שהם הרגישו תמיד".

אם כן, טוען ווטס, החברה שלנו למעשה מכשירה אותנו להיות בפנסיה. לבלות את מרבית חיינו כדי שיום אחד אולי נוכל לקצור את הפירות. האם זה לא יחס בלתי פרופורציונלי בין הזמן והמשאבים שהשקענו לבין הזמן והמשאבים שנותרו לנו ליהנות מהם? השאלה מתחדדת בייחוד לאור המחקר הסקוטי שהוכיח כי ייתכן שבשלב הזה נהיה בעלי זהות שונה בתכלית מזו שהיית לנו בתחילת התהליך. ההיגיון של ווטס אומר כי אנחנו מבלים זמן רב בעבודה שאינה בהכרח הדבר הקרוב ביותר ללבנו, רק כדי שנוכל לעשות בזמן הפנוי שלנו את מה שאנו אוהבים. ואם כך, הרי שעלינו לנצל כל רגע פנוי כדי לעסוק בדברים שמסבים לנו אושר וסיפוק. בשלב הזה כל אדם צריך לשאול את עצמו בכנות אם בכל יום כשהוא חוזר מותש מהעבודה, העיסוקים שלו עונים להגדרה 'הדבר שאני הכי אוהב לעשות'.

אם הזהות דינמית, מדוע לא ליצור עבורה תכנית גמישה?

"אתה מקבל תחושה מוזרה שכל תהלוכת הציונים הובילה למשהו בעתיד, לתגמול שיחכה בסוף הדרך – אך הוא אף פעם לא הופיע", אומר ווטס. הסיבה, לדבריו, היא "שמלכתחילה אנו מתנים את הילדים שלנו לתחושת זהות משובשת". במילים אחרות, המין האנושי יצר לעצמו בעיה בלתי פתירה, הוא כלא את עצמו בלולאה שאין לה סוף, כמו גלגל בכלוב של אוגר. המצב הזה יוצר אשליה שהעתיד טומן בחובו הבטחה. כפועל יוצא, "האדם מחונך לחיות בעתיד ולא מחונך לחיות היום". ווטס מודע למה שעלול להשתמע מדבריו, ומדגיש כי כוונתו אינה לזנוח את כל תכניותינו לעתיד, לזלזל במחר ולחיות בהרפתקנות משולחת כל רסן. אבל, הוא מסכם בתובנה נפלאה: "יצירת תכניות עבור העתיד מועילה אך ורק לאנשים שביכולתם לחיות לחלוטין בהווה".

זהותו של האדם על פי ווטס אינה צריכה להיות תלויה באיזו נקודה ערטילאית בעתיד. בין כה וכה כשכבר שנגיע לשלב הזה, סביר להניח שהאישיות המוקדמת שלנו לא תהיה עוד רלוונטית. אם תכנית החיים שלנו נועדה לשרת אותנו רק בשלב הפרישה, הרי שאת כל חיינו אנו מקדישים עבור מישהו שאנו לא באמת מכירים ולא ממש יודעים מה הוא יאהב, יחשוב וירגיש. כדי להימנע מזה, ווטס טוען שעלינו לשים יותר דגש על חיינו בכל זמן נתון. לדאוג לספק את מי שאנחנו כן מכירים באינטימיות רבה, את עצמנו של היום.

ייתכן כי אם תבחנו היטב את הציר ההיסטורי שלכם, תוכלו לגלות אירוע כזה או אחר שהיווה את נקודת או תקופת השינוי. אבל ספק אם אנו יכולים להיות מודעים לתמורות שחלות בנו, למעט אירועים דרמטיים אישיים. על פי מחקר האישיות וכן לגישתו של אלן ווטס, זה כנראה גם לא משנה. בשורה התחתונה אנחנו 'עצמנו' רק בהווה ויש לכך השלכות פרקטיות. אם הזהות שלנו אכן נזילה כל כך, אנחנו ככל הנראה יכולים להרשות לעצמנו תכנית חיים קצת פחות מחמירה וליהנות ממרחב לתמרון במה שאנו בוחרים לעשות עם עצמנו בכל רגע ורגע.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

ההרצאה השבועית של TED: מדוע השאלה 'מי אנחנו' כל כך מבלבלת?

זרם התודעה אינו קבוע כפי שחשבנו – בכל רגע נתון אנו בעלטה מחשבתית

אשליית הנוסטלגיה – מדוע החיים בהווה נראים מאתגרים יותר לעומת העבר?

עוד מרדיו מהות החיים:

פנים וחוץ